1990. משפחת ספרא קונה את השליטה בבנק הבינלאומי וממנה את צדיק בינו למנכ"ל. "הייתי אז בחור בן 30 ומשהו שמוכר כמומחה למיסוי", מספר יהושע (ג'וש) רוזנצוויג. "יום אחד אני מקבל טלפון: 'שלום, מדבר צדיק בינו'. ואני אומר: 'צדיק בינו מהבינלאומי?', והוא אומר: 'כן. ד"ר רוזנצוויג, אני רוצה להתייעץ איתך על כמה נושאים במיסוי וכל מיני הצעות שמציעים לי, אני מחדש את החוזה וכו''. אמרתי: 'אין בעיה, אני יודע איפה הבינלאומי. תגיד לי מתי ואני אבוא'. והוא אמר: 'אתה עורך הדין, אני בא אליך. אהיה אצלך מתי שנוח לך'. ככה הכרנו, והיתה בינינו כימיה מהרגע הראשון".
להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
הכתבות והמדורים של מוסף כלכליסט
13 שנה אחר כך, כאשר בינו ומשפחת ליברמן האוסטרלית קנו את השליטה בבינלאומי ב־2003 ממשפחת ספרא, רוזנצוויג היה השושבין המשפטי. "קנינו את הבנק", הוא אומר בשלב מסוים של הראיון, אף שלא השקיע שקל אחד בעסקה. ואז, להפתעתו, הוא מונה ליו"ר הבנק. "זה היה רעיון של צדיק, אני אפילו לא ביקשתי. הוא שאל אותי מי לדעתי צריך להיות יו"ר הבנק ואמרתי לו שאני מציע את גד סומך או יצחק סוארי, שניהם מכירים את נושא הבנקאות ויתקבלו מצוין בציבור. הוא אמר לי: 'בסדר גמור, אחזור אליך'. אני אפילו לא חשבתי על משהו אחר. אחר כך הוא הזמין אותי אליו ואמר: 'התייעצתי עם שני האנשים שהצעת ושניהם המליצו עליך'. אמרתי: 'אתה צוחק עליי?', הוא אמר: 'לא, אני רציני לחלוטין'. אמרתי לעצמי: חיים רק פעם אחת, התשובה היא כן".
במשך שלוש שנים, עד 2006, שימש רוזנצוויג בתפקיד, שנהפך למזוהה ביותר איתו גם כיום, תריסר שנים מאוחר יותר.
מה לקחת מהתקופה הזאת בבנק?
"זה אולי ביטוי נדוש, אבל דברים שרואים משם לא רואים מכאן. בבנק את כאילו מול MRI או CT ורואה שיקוף של כל העסקים במדינה. כיו"ר מאוד רציתי להתעסק באשראים המיוחדים, שהם האשראים הבעייתיים, וגם להבין איך הגענו אליהם. ראיתי את צרכני הכסף הטובים והרעים, מה הם עושים ואיך הם מגיעים למקומות שהם מגיעים אליהם. נכנסתי למנהרת זמן והלכתי שלוש שנים אחורה כדי לראות מה היה אפשר לעשות אחרת. זה פנטסטי".
ואפשר לראות את נקודת הפיתול שאם היו מתקבלות בה החלטות אחרות האשראי לא היה מסתבך?
"בהחלט. הדבר השני שלמדתי בבנק הוא שאתה לא צריך להמר אף פעם. יש סיכונים ויש ניהול סיכונים, אבל מה שאתה לא מבין אתה לא עושה. הבנק הבינלאומי הוא היחיד שלא היו לו MBS (המוצרים הפיננסיים שגרמו למפולת בבנקאות ההשקעות העולמית בעקבות משבר הנדל"ן ב־2008) — וזה קרה כי לא הבנו אותם. הרי בכירים של מורגן זאקס, מורגן סטנלי והבנקים הכי טובים הציעו לנו תיקים מלאים בהם. קראנו גם את האותיות הקטנות ולא הצלחנו להבין אותם. אני זוכר הרבה מאוד שיחות עם צדיק ועם דודו גרנות (מנכ"ל הבנק אז), וצדיק אמר: 'יש פה הרבה מאוד בריין־פאואר בחדר ואנחנו לא מבינים — אז לא עושים'. את הלקח הזה אני לוקח איתי עד היום".
מהיחסים ההדוקים והייעוץ לבינו רוזנצוויג (66) התרחב בהדרגה, והתבסס כמי שמתמחה בייעוץ לאחרים מה לעשות עם הונם ונכסיהם. עכשיו הוא הופך את היכולת הזאת לחלק המרכזי בעבודתו, ומקים את RCG, רוזנצוויג קפיטל ג'נריישנס, Family office שקהל היעד שלו הוא מתעשרים חדשים, למשל הייטקיסטים אחרי אקזיט. רוזנצוויג מציע להם מעטפת מלאה, שכולה הוא — מומחה למיסוי בינלאומי, בעל בית השקעות, בורר, דירקטור, יו"ר בנק ואיש סודם של בכירים. כי לא רק עם בינו הוא עבד בצמוד — הוא היה לצד אנשי מפתח בהיסטוריה הכלכלית של ישראל ומעורב בצמתים ואירועים מרכזיים. השיחה איתו מנוקדת בסיפורים עליהם.
למשל, על הפעם ההיא עם בינו על מדרגות בנק ישראל. השניים הוזמנו לבנק, עמדו להיכנס, ואז עצרה לידם מונית, והנהג צפצף. "תגיד לי, אתה לא צדיק בינו מהפועל קריית אונו?", צעק הנהג והעלה באוב את קריירת הנעורים של בינו ככדורגלן. "היית שחקן מצוין, מה עשית מאז?". בינו השיב: "פה ושם, אתה יודע". "וזה אחרי שהוא היה מנכ"ל בנק לאומי ומנכ"ל הבינלאומי וקנה את הבנק", מספר רוזנצוויג, ומתגלגל מצחוק.
הוא גדל בקנדה, ביקר בישראל כנער בימי האופוריה שאחרי מלחמת ששת הימים ואז החליט שיעלה לארץ. הוא עשה זאת בשנת המלחמה הבאה, 1973, ולמד משפטים באוניברסיטת בר אילן. עם סיום הלימודים השתלב במשרדו של יעקב נאמן, כבר אז דמות בולטת בענף.
"ליעקב היתה שיטה: במקום לעבוד עם כולם הוא היה עובד עם מתמחה אחד, ובהחלט מתעלל בו עד הסוף", משחזר רוזנצוויג בחיוך. באותה תקופה התמחות נמשכה שנתיים, ובהן רוזנצוויג היה המתמחה הזה. "הייתי בא אליו ב־7 בבוקר לקחת אותו מהבית ואסור היה לי לעזוב את המשרד עד שהוא עוזב, וזה היה בדרך כלל ב־10 בלילה. הוא אמר לי, 'תגיד לאשתך שתראה אותה עוד שנתיים'. אבל למדתי ממנו הרבה דברים, ובעיקר את הערך של היסודיות. לא ראיתי אדם יסודי ממנו; חוזר ובודק כמה פעמים, רוצה לחשוב על הכל. גם היום כשאני מתכונן למשהו אני נכנס למוזה של יעקב ושואל את עצמי אם ראיתי הכל, אם יש משהו שלא ראיתי, ופתאום אני חושב על משהו והולך לבדוק אותו. יעקב לימד אותי שיסודיות יותר חשובה מהברקות".
בתום השנתיים נרשם רוזנצוויג לדוקטורט במשפטים באוניברסיטה העברית, אלא שנאמן דחף אותו דווקא ל־NYU. "כשהוא שמע שנרשמתי לירושלים הוא אמר לי: 'ג'וש, אם תעשה את זה בחיים לא תבין את העולם המשפטי הגדול. סע ל־NYU, תלמד שיטות חשיבה אחרות ותחזור אחר'. והוא צדק".
לאחר הדוקטורט בניו יורק רוזנצוויג ניסה לבנות לעצמו שם כעורך דין. הוא חרש את הארץ, הרצה ודיבר בפני מי שהיה מוכן לשמוע על מיסוי ועסקים בינלאומיים, לא מעט בקיבוצים ובהתיישבות העובדת. "הקיבוצים התחילו עם המפעלים, לא ידעו מה לעשות מבחינת מיסוי, ואני חרשתי את הארץ ונתתי הרצאות חינם כדי להסביר שזה אפשרי", הוא מספר. "עד היום יש לי חברים מאותה תקופה מכנרת, כפר עזה ומעוד קיבוצים". באותן שנים הכיר את יאיר המבורגר, הבעלים של הראל, אז חברת ביטוח קטנטונת. המבורגר נהפך לדמות משמעותית בחייו ולחבר קרוב.
"יאיר היה הלקוח הגדול הראשון שלי, והוא גם בא איתי לגורניצקי", משחזר רוזנצוויג את הנדוניה שהביא עמו למשרד עורכי הדין שבו היה שותף בכיר. "יאיר הפך עסק קטן, שהיה פחות מ־1% משוק הביטוח, למה שהוא היום, וייצגתי אותו כמעט בכל הרכישות שעשה. היתה לו החוכמה לראות קדימה, ובהרבה צמתים חשובים אתה רואה את ההגינות של הבחור. בספורט האמריקאי יש ביטוי שאומר Nice guys finish last, וזה לא נכון. יאיר הוא נייס גאי, ג'נטלמן ובחור הגון, ודווקא בגלל זה אנשים אומרים: 'אני מוכן לעשות איזו עסקה שאתה רוצה עם המבורגר ולא עם אחרים, כי אם יקרה משהו שלא חשבתי עליו, הוא בחור הגון'. אנשים אהבו ועדיין אוהבים לעשות איתו עסקים".
רוזנצוויג הצטרף לגורניצקי, בראשות עו"ד פיני רובין, ב־1998 והיה מעורב בעסקאות המשמעותיות במשק, למשל מכירת ICQ ל־AOL במה שהיתה אז העסקה הגדולה בתולדות המדינה, תמורת 407 מיליון דולר. "ייצגתי בעסקה הזאת את יוסי ורדי, ואחר כך ייצגתי אותו בעסקים אחרים והשקענו יחד. כשסיימנו את העסקה יוסי אמר לי, 'אתה יכול לצלצל לאוצר ולשאול אותם כמה מס אני צריך לשלם? אני רוצה שהם יהיו מבסוטים. שלא יגידו שבדיוק כשהגיע לו כסף, יוסי ורדי תחמן. אנחנו מקבלים עכשיו 400 מיליון דולר? תן להם 25%'. וזה מה שהיה. יוסי אמר לי, 'ג'וש, אני יודע שאתה יודע לעשות מלימונים לימונדה (באמצעות תכנון מס) אבל אל תעשה לי את זה. אני רוצה את הלימונים הפעם'".
רוזנצוויג (משמאל) וגרנות באירוע של הבינלאומי ב־2004. "כשבינו הציע לי להיות יו"ר הבנק אמרתי: 'אתה צוחק עליי?'" צילום: צביקה טישלר
ב־2003 קטע רוזנצוויג את עיסוקיו המשפטיים כדי להתמנות ליו"ר הבנק הבינלאומי. בינו הוא קודם כל בנקאי, שצמח משולחן הטלר בבנק הפועלים, אבל חוקית הוא לא היה יכול לשמש מנכ"ל או יו"ר הבנק, ולכן מינה אז את דוד גרנות ואת רוזנצוויג. עם זאת, הוא נותר בעל שליטה פעיל ומעורב, עד היום — אחרון מסוגו בענף שבו הבנקים מתפרקים מגרעיני השליטה. "כשיש בעל שליטה כמו צדיק בינו אז גרעין שליטה הוא ברכה לבנק ולמשק", אומר רוזנצוויג. "יש אנשים שהיו בעלים של בנקים ואני לא חושב שהם הביאו ערך מוסף. אם לבעל העניין אין ערך מוסף או שהוא לא כל כך מבין בבנקאות, זה לא משנה אם יש גרעין שליטה".
ענף הבנקים עובר שינוי גם בגלל חוק הריכוזיות, שדורש להפריד בין גופים פיננסיים כמו בנקים לבין תאגידים ריאליים גדולים. בעקבותיו יצחק תשובה היה צריך לבחור בין קבוצת דלק לחברת הביטוח הפניקס; נוחי דנקנר בין קבוצת אי.די.בי לכלל ביטוח; ליאורה, דורון ואיל עופר בין בנק אגוד למליסרון; וצדיק בינו בין הבנק הבינלאומי לפז. בינו בחר בבינלאומי, ובאופן הדרגתי יצא מאחזקתו בפז.
רוזנצוויג סבור שהחוק הזה חוטא למטרתו. "למשפטנים יש ביטוי, 'האם הדבר מתאים לתנאי הארץ ותושביה'. אני חושב שהחוק לא מתאים לתנאי הארץ ותושביה, כי אנחנו מדינה קטנה והברנז'ה העסקית הטובה שלנו קטנה מבחינה מספרית. אם אגיד שמי שיש לו בנק לא יכול לעשות שום דבר אחר, זה אומר שמשקיעים מצוינים, חכמים ונקיים לא יוכלו לעשות כלום, ואני רוצה שהם יעשו עוד. החיים הם לא שחור ולבן, אלא הרבה יותר אפורים".
ובימים אלה הבנקאים הכי בכירים מעידים בפני ועדת חקירה פרלמנטרית בנוגע לאשראי שנתנו ללווים גדולים.
"הנושא חשוב וזכות הציבור לדעת, אבל היה צריך למצוא דרך ליצור דיון שיכול לצאת ממנו משהו. כשיש ריח של בחירות באוויר והדיונים מוקלטים ופתוחים, אי אפשר לצפות שחבר כנסת יתייחס לדברים רק ברצינות, באיפוק ובהיגיון. כל אחד מנסה להרוויח נקודות מהסיטואציה, וזה בעייתי. בשנות השמונים הייתי יועץ לעניינים פיסקליים של ועדת הכספים של הכנסת, והדיונים הכי טובים היו הסגורים. כשיש עיתונאים באזור, ואני יודע שאני מדבר עם עיתונאית, יש לזה השפעה, בטח כשבנקאים הם דגל אדום עבור הציבור כי הם מייצגים את הכסף, הפריבילגיות והעושר".
ובכל מקרה, הוא מודה, המערכת הבנקאית לא תמיד דרשה ביטחונות מספקים, למשל במקרה של אלוביץ'. "בסדר, הוא שולט בבזק, אבל כמה אשראי יש לו? ואיך הוא שולט דרך כל מיני חברות, שלכל אחת יש אשראי ויש כסף? צריך לעשות את החשבון ואם עשו אותו, זה כנראה לא היה בצורה מיטבית". בעקבות הקריסות של השנים האחרונות, הוא מזכיר, האופן שבו הבנקים נותנים אשראי השתנה לטובה. "בבינלאומי הנהגנו את המדיניות שאין דבר כזה 'גדול מכדי ליפול' ולא נתנו אשראי ללא ביטחונות מתאימים. אני חושב שכל המערכת הבנקאית מתקנת את עצמה בגלל הכישלונות שהיו, וגם בגלל באזל (תקנים בינלאומיים שעוסקים בניהול הסיכונים של בנקים)".
ב־2006 פרש רוזנצוויג מתפקידו בבנק. "כשנכנסתי עשינו כמה תהליכים אסטרטגיים ורכשנו בנקים אחרים, וידעתי שבשנים הבאות המאמץ יהיה לעשות אותם דברים טוב יותר, שלא יהיו עוד מהלכים אסטרטגיים, וחשבתי שאם כך - אני רוצה לצאת החוצה ולעשות דברים אחרים שכבנקאי קשה לעשות", הוא מסביר. בתום הפרק הבנקאי שלו הוא התמסר לרוזנרם - בית ההשקעות שהקים עם עו"ד ורו"ח רויטל אבירם. יש להם השקעות ריאליות ופיננסיות, ובעבר רוזנצוויג התגאה בכך שבעוד ההשקעות הפיננסיות ניזוקו מהמשבר של 2008, ההשקעות הריאליות לא. הן כוללות אקזיט מחברת סייבר, שבשל הסכמי סודיות הוא מנוע מלנקוב בשמה אבל לדבריו היא הניבה תמורה של פי 50 על ההשקעה של רוזנרם. כיום הם מושקעים בשלוש חברות אחרות: ווטרפול סקיוריטי סולושנס (סייבר), ספריאו (חוויית סראונד באוזניות), ופלטפורמת הפודקאסטים פודקאסט ישראל. הפילוסופיה שלהם, אומר רוזנצוויג, היא לגשת להשקעות עם אינטליגנציה רגשית (EQ). "לפי הסטטיסטיקה, 80% מהסטארט־אפים נסגרים, ואולי זה נשמע מופרך אבל היחס צריך להיות הפוך: 60% יכולים להצליח".
איך?
"ההבדל הוא ב־EQ. רוב הסטארט־אפים נכשלים בגלל טעויות ניהול או חוסר התאמה של אנשים. אם יובילו אותם אנשים מתאימים יותר ומנוסים יותר — לא בהכרח היזמים — ואם הטכנולוגיה שלהם טובה, סיכויי ההצלחה צריכים להיות 60% לפחות. ואני רוצה בעוד חמש שנים לבוא עם רקורד שיוכיח את זה, אני חושב שכולם יכולים לעשות את זה".
לצד בית ההשקעות רוזנצוויג היה בשנים האחרונות, בין השאר, יו"ר חברת החיתום פועלים אי.בי.אי; יועץ למחזיקי האג"ח של לידר השקעות; בורר (למשל בין אריה מינטקביץ לבנק דיסקונט על גובה מענק הפרישה שלו); ודירקטור בחברות שונות, ובראשן בזק.
כהונתו כדירקטור בלתי תלוי בבזק הסתיימה באקורד צורם סביב פרשת אלוביץ'. כזכור, ב־2015 בזק שבשליטת אלוביץ' קנתה מיורוקום, גם היא בשליטתו, את yes. התמורה הושפעה, בין השאר, מעמידה ביעדי תזרים המזומנים החופשי במשך שלוש שנים, ואולם אלה עוותו לכאורה כלפי מעלה ובכך הגדילו מלאכותית את התמורה ליורוקום. רשות ניירות ערך חקרה את הדירקטורים, ובהם רוזנצוויג, בחשד שלא פיקחו כראוי על ביצוע העסקה ולא הבחינו במשחק במספרים.
יש בסיפור של בזק משהו שבדיעבד היית עושה אחרת?
"תראי, אני הולך פה על ביצים משתי סיבות. העיקרית, כמובן, היא שהסיפור הזה לא נגמר, עוד אין כתבי אישום ואין כלום, ולכן אני לא רוצה להיכנס לדברים שיכולים להיחשב לשיבוש ולא יכול לדבר על הדבר עצמו. יש דבר אחד שכן יצא לי מהעניין ודורש הבהרה, והוא שתפקיד הדירקטור החיצוני או הבלתי תלוי לא מובן לחלוטין על ידי גורמי האכיפה, הרגולטורים וגורמים אחרים בשוק.
"אין ספק שלפי חוק החברות הדירקטוריון צריך לנהל את התאגיד, ואם לא נותנים לו לעשות את זה הוא צריך לקום ולהתפטר או משהו דומה. למה אני אומר את זה? אני אישית הייתי דירקטור בבזק, לא ב־yes. אנחנו לא רואים בכלל את הדו"חות הכספיים של yes או של חברות־בנות אחרות שאנחנו לא יושבים בדירקטוריונים שלהן, אלא רק את התוצאות המאוחדות", הוא אומר, ומתכוון ליכולת של הדירקטורים — כמו של גורמים חיצוניים אחרים לחברה, למשל רואי חשבון — לדעת שנתוני תזרים המזומנים טופלו. "אי אפשר להפוך כל דירקטור מהציבור לבלש, ושהוא ישכור על חשבון החברה בלשים ורואי חשבון. יש גבול לכל תעלול. לפעמים יכולים לקרות בחברה דברים שאתה לא יודע עליהם. אתה סומך על המון אנשים — אנשי פנים ואנשים חיצוניים כמו רואי חשבון. אתה חייב להיות חרוץ ולשאול שאלות, אבל יש גבול למה שאתה יכול לדעת.
"בהתחלה הגישה היתה שאם מישהו רואה עכשיו משהו, כנראה שכולם ראו את זה לפני כן וכולם התבטלו בפני בעל השליטה. צריך להבין מה באמת התפקיד של דירקטור ולמה הוא באמת חשוף. בחברות כגון טבע או בזק יש הרים של חומר, ואתה חשוף לתוצאה מעובדת של חומר שמגיעה אליך כדי לאשר את הדו"חות".
ועל בסיס זה אתה מקבל החלטות?
"על פי מה שיכולת לראות, ולא יכולת לראות משהו אחר. בהתחלה אנשים היו אומרים לי, 'אבל איך יכול להיות?', ואמרתי, 'אבל אתה יודע שאני לא יושב בדירקטוריון yes, אין לי מושג מה קורה שם ומה הליך אישור הדו"חות של yes? אני ראיתי רק את yes מאוחדת לתוך בזק'. הייתי צריך לעבוד קשה כדי להסביר לאנשים מה דירקטורים שלא היו חלק מקבוצת אלוביץ' ראו בזמן אמת ועל מה הם יכלו להתבסס. אני לא מכיר דירקטור אחד בבזק שלא היה מקבוצת אלוביץ' והיה לו מה להרוויח, או שרצה לעשות טוב לשאול. אף אחד מאיתנו לא היה נגד שאול ולא רצה לעשות לו רע, אבל אף אחד מאיתנו גם לא רצה (לדאוג לו). היו המון מקרים שבהם הדירקטורים אמרו 'לא'. זה יצא כאילו יש בעל שליטה וכל המוקיונים שלו וזה ממש לא ככה. להיות דירקטור היום נהפך לדבר מסוכן מאוד".
כיום, מלבד בחברות שבבעלותו או שהוא מושקע בהן, רוזנצוויג משמש דירקטור חיצוני רק בחברה לישראל.
כעת רוזנצוויג מאגם את כל הכישורים והניסיון שצבר במשך השנים ל־Family office שהקים — שירות מעטפת לבעלי הון, שמטפל בהשקעת נכסי המשפחה ותכנון הורשתם כך שיהלמו את המטרות המשפחתיות, העסקיות והפילנתרופיות שלה. "באופן טבעי במשך השנים העיסוק שלי הפגיש אותי עם חלק גדול מהמשפחות החזקות בארץ: משפחות שיצרו את העושר, למשל בינו, משפחות ותיקות יותר, כמו המבורגר ושטראוס, ומשפחות שבאו מחוץ לארץ — אריסון, העופרים. הארץ קטנה ואם אתה בברנז'ה אתה פוגש את כולם. ראיתי מה קורה אצלם; מדי פעם ביקשו שאתן ייעוץ בנושא שנוגע לאחזקות ההון או למעבר דורי.
"יש לעיסוק הזה תכונה, אני קורא לזה Stickiness: אדם שהכיר את המשפחה, הנכסים, הבעיות, הילדים — אי אפשר לעזוב אותו. זה ממש להתפשט בפני מישהו, לתת בו אמון. כשעזבתי את גורניצקי עשיתי קאט, אבל היה להם קשה להעביר את זה למישהו אחר. הייתי מקבל טלפונים מכל מיני משפחות שטיפלתי בהן קודם, שואלים מה לעשות, הילד לא רוצה לעשות הסכם ממון, אולי נבנה עוד נאמנות". נוסף על המשפחות הישראליות העשירות רוזנצוויג טיפל במשקיעים זרים, במיוחד מאנגליה וארצות הברית, שכבר יש להם תכנון משפחתי מסודר ורצו להשלים אותו כשהם משקיעים בארץ.
אלא שבשנים האחרונות החלה לפנות אליו קבוצה חדשה של בעלי הון: מתעשרי הייטק. "הם שונים לחלוטין מהאנשים שהכרתי, מה שנקרא כסף חדש, ויש כיום יותר משפחות כאלה ממשפחות ידועות. בכל פעם שחברה עושה אקזיט יש אנשים שמקבלים 20, 50 ו־60 מיליון דולר. הם צעירים יותר, בעלי משפחות, הילדים שלהם עדיין קטינים, הם לא גדלו עם כפית זהב בפה ורוצים להמשיך לעבוד. רובם לא ממהרים לרכוש סמלי סטטוס ולא רוצים להפוך לאנג'לים או למשקיעים. הם מוכנים להשקיע קצת כסף אבל הם בעיקר רוצים להמשיך לעבוד ולקבל מניות תמורת הטכנולוגיה שהם מפתחים, כמו בסיבוב הראשון. הם ממשיכים לעבוד קשה ולא מנסים לגרום לכסף שלהם לעשות עוד כסף".
עם גישה כזאת, לא מפתיע שחלק מהם לא בטוחים מה לעשות עם כל הכסף שנפל בחיקם מהאקזיט. "הרבה פעמים הם הופכים את הרואה חשבון שלהם לפמילי אופיס, מבקשים ממנו שייקח 100 מיליון דולר, ישקיע במוצרים פיננסיים בכמה בתי השקעות, ובסוף השנה עושים סיכום עם מצגת יפה מאוד, הרבה צבעים, קופות הגמל עשו X והפנסיה עשתה Y והיכינו את המדדים. אבל הם רק מגרדים את פני השטח. הם מרגישים שהם צריכים לשמור על הכסף, אבל גם הוא צריך לשמור עליהם".
מה זאת אומרת שהכסף ישמור עליהם?
"למשל, אתה צריך לנתק אותו ממך. יום אחד מישהו יתבע אותך, והיו לנו תביעות נגד הייטקיסטים, ויעקלו לך נכס; המניות שלך יהיו בפרויקט נדל"ן ובתביעה אחרת יעקלו את הנכס הזה; כשיודעים שלמישהו יש כיסים עמוקים אפשר להטריד אותו כי הוא יכול לשלם, אז כדי להישמר מתביעות סרק הוא רוצה שהכסף יהיה מופרד משפטית ולא קשור לעסקים.
"שאלה אחרת היא איך להעביר את הכסף לדורות הבאים, לילדים ולנכדים, כשיש גם מעט אנשים שמעבר לזה מדברים על legacy trust, לכל חברי המשפחה, ולעתים גם כולל עסקים וצדקה. בעיה אחרת היא של הסכם ממון. ילדים מתחתנים ואחר כך מתגרשים והכל יכול ליפול לידיים זרות או ידיים שאתה לא רוצה. ואנחנו יודעים שאם לא מנהלים טוב את תהליך ההעברה לדורות הבאים, הוא לא הולך טוב. אני לא צריך לספר לך על משפחות כמו אייזנברג ועופר שהיו מסוכסכות בגלל זה. זה עושה רע, גורם לבני משפחה לשנוא אחד את השני. אין משפחה בלי סיפורים כאלה, וזה לא חייב לקרות.
"אבל לדור הזה של הישראלים, שעשו בין 25 ל־200 מיליון דולר, אין פמילי אופיס קטן. הם שמו כסף בפיקדונות, לא חושבים רחוק או על הדורות הבאים, והבעיות ייווצרו. ירושה מייצרת המון אויבים, ואני עוזר להם להבין את המצב העדין של השקעות המשפחה: מה יש להם, מה אין להם, כמה הם צריכים לעסק וכמה הם רוצים לשים בצד, מה ואיך הם רוצים לתת, איך הם רואים את המשפחה שלהם בדור הילדים והנכדים, מה יקרה אם יהיו עוד ילדים, גירושים, ילדים שבני זוג חדשים מביאים, וניצור להם מבנה שיהיה חכם מבחינת מיסוי וגמיש מבחינת המשפחה. מה שהפך לטבע שני למשפחות כגון אריסון לא ידוע למיליונרים החדשים, ויש בזה צורך גדול".
בעתיד, כשהוא יוריד הילוך בעבודה ויהיה פנוי מעט יותר, רוזנצוויג, שחי ברעננה, מתכנן להתגייס לצמצום הפערים בארץ, במיוחד למען הערבים ותושבי הפריפריה. הדוקטורט שלו מ־NYU, שנכתב בראשית שנות השמונים, בדק את השפעת שינויי מיסוי החברות ובעלי העניין באירופה על ארצות הברית וישראל. הנושא היה חדשני ואקטואלי, והוא קיבל הצעות לתפקידים עם מעמד ושכר, אבל העדיף לחזור לארץ ולהקים כאן משפחה, שכבר כוללת ארבעה ילדים ו־15 נכדים. "ההורים שלי לא האמינו שוויתרתי על תפקיד עם מעמד שאפשר לי להחזיר בקלות את כל ההלוואות שלקחתי כדי לעשות את הדוקטורט בשביל לנסוע לארץ, לעבוד כשכיר ולהחזיר את ההלוואות במשך שמונה־עשר שנים. זה היה געגועים ציוניים, וכיום הייתי מקבל בדיוק אותה החלטה".
ובכל זאת, צובט בו התסכול מפערי העושר, "והפער בהתייחסות של הממשלה לחלקים באוכלוסייה. זה הכי מפריע לי. הסקטור הערבי במיוחד — אנחנו צריכים להתבייש בתשתיות שלו. יש המון עבודה שצריך לעשות שם, וגם בחלקים מהפריפריה. צריך להביא מהפריפריה למרכז ואת המרכז לפריפריה ואיכשהו להשוות את התנאים. אפשר לעשות את זה, זה עניין של סדרי עדיפויות. הנושא הזה ממש גורם לי כאב.
"לא מזמן יצא דו"ח שהראה שפערי העושר בישראל הם מהגדולים בעולם, ואני מסתכל על זה וחושב, איזה מין אור לגויים אנחנו? באנו לפה ורצינו לבנות חברה צודקת וטובה יותר — זה לא יכול להיות. לא מדובר בזה שלא כל אחד יכול לקנות דירה בתל אביב, אלא בדברים הרבה יותר בסיסיים. אני מקווה שבאיזשהו שלב אהיה פחות עסוק ואכנס לזה — לא לפוליטיקה אבל לפעילות ציבורית. זה משהו שקורא לי".
