מנכ"לית מוזיאון ת"א: "זו פריבילגיה, חוויה אדירה ושיעור מרתק"

התור החל להשתרך לפתחו של מוזיאון תל אביב מיד עם פתיחת התערוכה "זמנים מודרניים". בתשעת הימים הראשונים הגיעו למוזיאון יותר מ־20 אלף שוחרי אמנות, שהמתינו לראות 50 יצירות מופת מאוסף מוזיאון פילדלפיה, ובהן של מי שחוללו מהפך בתולדות האמנות המודרנית: מאנה, פיקאסו, פיסארו, בראק, סזאן, ואן גוך, קנדינסקי, מירו, רנואר, מונה, דגה וברנקוזי. במוזיאון החלו לשקול להאריך את שעות הפעילות רק לטובת התערוכה הזו — "בלוקבסטר", כהגדרתה של המנכ"לית סוזן לנדאו, שהשיגה את התערוכה נגד כל הסיכויים, רגע לפני פרישתה.

התערוכה כלל לא הופיעה בתוכנית התערוכות של המוזיאון עד יוני השנה, אבל אז לנדאו היתה במילאנו באירוע של ידידי המוזיאון, הלכה לראות את התערוכה בפאלאצו ריאלה, התלהבה מאוד, ולאחר שנודע לה שהתערוכה יורדת ב־2.9 החליטה לנסות להביא אותה לישראל. "לפעמים יש מקריות בחיים, אפילו בחיי מוזיאון", היא אומרת. "אני אוהבת משימות, החלטתי שאני רוצה לנסות. הגעתי למנהל מוזיאון פילדלפיה, מועצת המנהלים דנה בזה, ובסוף יוני נעתרו".

סוזן לנדאו, מנכ"לית מוזיאון ת"א לאמנות. "לקחתי את התפקיד כי לא עמדתי בפיתוח" צילום: תומי הרפז

ההסכמה היתה "משמחת מאוד, אבל רק ההתחלה" — כלומר, עתה נותר המכשול המרכזי: השגת תקציב לתערוכה, כשרק ההובלה והביטוח מסתכמים בכמה עשרות מיליוני דולרים. "ידעתי שהגיעה למוזיאון תרומה שהדירקטוריון החליט לשמור לתערוכת בלוקבסטר", אומרת לנדאו. "התערוכה הזו ענתה על כל הקריטריונים: תערוכה איכותית ברמה גבוהה, שהתוכן שלה יכול להיות נגיש לקהל רחב, ולא רק לקבוצה מצומצמת של יודעי דבר".

מה מבחינתכם נחשב הצלחה?

"בספטמבר 2017 העלינו תערוכה של לואיז בורז'ואה (פסלת צרפתייה־אמריקאית שפעלה במחצית השנייה של המאה ה־20, ד"ג), שהיא לא אמנית קלה ולא לגמרי נגישה, והגיעו יותר מ־150 אלף איש. מספר כזה ייחשב הצלחה".

בתערוכה של בורז'ואה זה היה מפתיע.

"מאוד. עקבתי הרבה שנים אחרי היצירה שלה, ותמיד חלמתי לאצור תערוכה שלה. הייתי כל כך עמוק בגדולתה ובחשיבותה, שלא הייתי מודעת לכך שבעצם בארץ לא מכירים אותה. זה התגלה לי ממש לפני פתיחת התערוכה, כשיחסי הציבור והדוברות ניסו לשווק את התערוכה, ובתקשורת אמרו להם 'מי זו בכלל, מי מכיר את האמנית הזו'. נכנסתי ללחץ, כי בכל זאת זה היה מבצע אדיר, גם מבחינת גיוס כספים ומאמץ להביא כזו תערוכה. ופתאום חשבתי שזו אחריות עצומה, ואיזה כישלון זה יהיה. הקמפיין שעשינו באמת הצליח, וגם אנשים שלא שמעו את השם התחילו להגיע".

שלוש העבודות החביבות על לנדאו בתערוכה "זמנים מודרניים". (מימין לשמאל): פייר בונאר, "מחווה למאיול" (1917); מארי קאסאט, "אשה עם מחרוזת פנינים בתיאטרון” (1879); וסילי קנדינסקי, "עיגולים בתוך עיגול" (1923) צילום: אוסף לואיס א' שטרן, אוסף וולטר ולואיז ארנסברג, Tim Tiebout

ההצלחה של בורז'ואה גם שמה סוף למשימה הלא־כתובה אך המטרידה שניצבה בפני לנדאו: להביא תערוכה שתעבור את מספר המבקרים שנהרו ב־2010 לתערוכה “טבע האדם” של צדוק בן־דוד (140 אלף). "כשבאתי לכאן כל הזמן אמרו לי 'צדוק בן־דוד', 'צדוק בן־דוד'. אז עם לואיז בורז'ואה עברנו את צדוק בן־דוד. 150 אלף איש, זה מספר מכובד מאוד".

פרויקט מפל האור. "חשבתי שעד שמגיעים לאמנות רואים יותר מדי בטון" צילום: אלעד שריג

שיכול לכסות עלות תערוכה שכזו?

"לא, בשום אופן, והתרומה היתה רק נקודת פתיחה. מכיוון שהתערוכה אושרה רק ביולי, והפתיחה בספטמבר, כמעט שלא היה לנו זמן לגיוס כספים. נוסף על כך, זה היה קיץ. ניסינו לארגן מפגשים שיעזרו בגיוס — והיה לנו אפילו אצל מי, הציעו לנו בתים פרטיים יפים שיכולים לארח, ושנעשה שם את הקמפיין — אבל אף אחד מקהל היעד לא היה בארץ. ובכל זאת הצלחנו יפה מאוד, מכיוון שאנשים הבינו שמדובר במשהו חשוב ובהזדמנות נדירה".

"זמנים מודרניים" היא בעצם תערוכה אחרונה שלך.

"נכון. הכל נהיה פשוט צירופי מקרים נורא מעניינים, גם התרומה וגם העיתוי. המקריות יכולה להפוך לעתים למשהו מכריע, וזה שימח אותי מאוד".

התרגשות מחודשת

מוזר שלנדאו מתרגשת מהתערוכה, לאור העובדה שהמומחיות, החוזק והעניין שלה מתמקדים באמנות עכשווית. בזה היא עסקה כאוצרת ראשית במוזיאון ישראל, ואחר כך כאוצרת ראשית וכמנכ"לית מוזיאון תל אביב. "כשהתחלתי לעבוד על התערוכה הזו, פתאום העיסוק באמנות מודרנית, אימפרסיוניסטית ופוסט־אימפרסיוניסטית, ובכלל באוונגרד של המאה ה־20, היה מרגש מאוד", היא אומרת. "זה היה משהו שלמדתי באוניברסיטה וזה נשאר רק שם. תמיד כשהלכתי למוזיאונים ביקרתי בכל התערוכות של התקופה, אבל העיסוק הישיר ביצירות אלו, המחשבה איך אני מציגה את זה, ויותר מאוחר המגע הפיזי, היו ממש פריבילגיה, חוויה אדירה, שגם למדתי ממנה דברים סופר־מעניינים".

"שניים". התערוכה של לואיז בורז'ואה. "תמיד חלמתי לאצור תערוכה שלה" צילום: איי אף פי

מה למשל?

"התחלתי להעמיק ביצירתה של מארי קאסאט, אמנית מפילדלפיה, היחידה בקבוצה זו של האימפרסיוניסטים בפריז, שהחליטה כבר בגיל 16 שהיא רוצה להיות אמנית, ובגיל 21, ב־1865, נסעה לפריז לבד למרות התנגדות המשפחה. היא למדה בסטודיו של ז'אן־לאון ז'רום, התיידדה במיוחד עם דגה ורנואר ובאמת הקדישה את כל חייה לאמנות. היא לא התחתנה, ואני חושבת שכל החלטה שלה היתה נחושה ואמיצה, וכמובן היא אמנית מוכשרת מאוד ועדיין לא מוערכת מספיק. בתערוכה כולה יש רק שלוש נשים (קאסאט, ברת' מוריזו ומארי לורנסין, ד"ג). הבנתי יותר מה זה להיות אמנית בתקופה ההיא, בחברה שראתה את זה בעין לא יפה, נגד כל הסיכויים.

"עוד דבר מעניין שלא הייתי מודעת לו מספיק הוא שהרבה מהציירים האלה לא התקבלו לאקדמיה, והלכו ללמוד בכל מיני סטודיות פרטיים. בית הספר העיקרי שלהם היה בלובר, שם הם עשו העתקים של ציורי המאסטר וגם פגשו אחד את השני: למשל, דגה פגש את מאנה כשהם העתיקו את אותו הציור של ולסקז. את הידע הם רכשו שם, ואחר כך תרגמו אותו לשפה חדשה. המבקרים קטלו אותם, הקהל לא אהב אותם, והם המשיכו בשלהם. זה היה ממש מרתק להיכנס לאווירה, לנסות לדמיין מה הלך שם, גם הקשר והיחסים בין האמנים: הם עבדו יחד, למשל פיסארו וסזאן יצאו כל יום לטבע, וציירו יחד זה לצד זה. בתקופה זו סזאן עוד היה מצייר נושאים מיתולוגיים בצבעים כהים, וזה היה פיסארו שאמר לו, 'בוא החוצה, תשנה את הפלטה, תשנה את הצבעים, תעשה אותם בהירים יותר, תתרשם ממה שקורה בחוץ'. ההשפעה ההדדית הזו של קשרים בין האמנים, החשיבה המשותפת, החלפת דעות, היתה כל כך מכרעת בהתפתחות של מה שקרה. זה דבר שכלל לא קיים באמנות העכשווית". 

טניה כהן־עוזיאלי, המנכ"לית הנכנסת. "משמח מאוד שגם אחריי נכנסת אשה" צילום: אלי פוזנר

איזו עבודה את הכי אוהבת בתערוכה?

"יש שלוש עבודות שאני אוהבת במיוחד: מארי קאסאט, הציור של אחותה לידיה באופרה; בונאר, מחווה למאיול; וקנדינסקי מ־1923. יש עוד הרבה יצירות מופת, למשל הפיקאסו הנהדר מ־1909 והמאטיסים הנפלאים, אבל איכשהו נקשרתי לשלוש העבודות האלה יותר מלאחרות".

זה גורם לך להרהור מחודש באמנות עכשווית?

"לא. אבל בשבילי, דווקא אחרי כל העיסוק באמנות עכשווית, זה היה משהו רענן מאוד, משהו שעשה לי הארה. כבר שמתי אותם באיזושהי מגירה וחשבתי ש'זהו, ראיתי הרבה דגה ורנואר וזה הספיק לי' — ופתאום הבנתי שצריך להסתכל על זה עוד פעם".

"התפקיד שלי היה ליצור את התשתית"

לנדאו, ילידת 1946, מסכמת ב"זמנים מודרניים" שש שנים וחצי אינטנסיביות, מלאות במשימות, קשיים וסיפוקים: ב־1 בינואר תחליף אותה על כס המנכ"לית טניה כהן־עוזיאלי, ראש האגף לשירותי אוצרות במוזיאון ישראל. "תראי, היה לי ברור שלא אשאר פה לתקופה ארוכה מאוד, גם כיוון שלא הייתי בת 20 כשקיבלתי את התפקיד", אומרת לנדאו. "מכיוון שאני אוהבת אתגרים לא עמדתי בפיתוי, ויחד עם זאת החוזה היה לחמש שנים (והוארך בשנה נוספת, ד"ג), וזה בסדר. ראיתי את התפקיד שלי כתקופת ביניים שבמהלכה צריך לעשות דברים שהיו חסרים כאן, ושאחריי יבוא מישהו צעיר בהרבה, שיישאר תקופה ממושכת ולא יצטרך להתעסק עם כל מיני עבודות שחורות שחשבתי שהן הכרחיות".

דורון רבינא, האוצר הראשי. "בחירה טובה, אבל הזמן יוכיח" צילום: רמי מיימון

אז בעצם נקראת להבריא את המקום?

"לא רוצה להגיד להבריא, אבל חשבתי שיש כמה דברים בסיסיים שהיה צריך לטפל בהם, להקים אותם אפילו, כדי שאחר כך יהיה אפשר להתחיל מנקודה מתקדמת יותר, לצאת לדרך ולפרוח. נכון שלא כל דבר קרה באותו רגע, כמו שחשבתי שיקרה. כל דבר הכי קטן דרש לעתים מאמץ סיזיפי לשנות, כי אף אחד לא אוהב שינויים".

למשל?

"אחד הדברים הראשונים היה המיתוג, שעשתה מיכל סהר. הפרסום, המודעות — הכל לא בדיוק נראה כמו שחשבתי שצריך להיראות".

מיתוג הוא אחד הדברים הבסיסיים כיום במוזיאון.

"נכון. וגם חשבתי שמוזיאון צריך את השפה הגרפית שלו; שאם יש מודעה בעיתון את לא צריכה לקרוא כדי להבין שזה מוזיאון תל אביב לאמנות. גם את הלוגו הקודם לא ממש אהבתי, וזה מותר, נכון? אז מיכל פיתחה את הלוגו החדש, ובאמת לא הכל הלך חלק מיד בהתחלה. אבל בסופו של דבר זה קרה, וזה היה חשוב מאוד.

"דבר שני, לא היה בכלל קיים PMO Project Management Operations), "תפעול ניהול פרויקטים"), תפקיד שמרכז את כל ההכנות לקראת תערוכה. אני לא יודעת איך זה התנהל קודם, אבל זה משהו שהכרתי היטב ממוזיאון ישראל. דבר שלישי: תוכנית תערוכות. לא היה נייר שבו צוינו התערוכות שמוצגות או עתידות להיפתח, וגם לא היה תכנון תערוכות לטווח ארוך. קיוויתי שיהיה אפשר ליצור תוכנית תערוכות לשנתיים, עם אופציה לשינויים, להיות גמישים. כשבאתי לכאן לא היו קיימים מפגשים של צוות, האוצרים אף פעם לא נפגשו כדי לדסקס את מה שקורה, אז התחלנו להיפגש".

"זמנים מודרניים", התערוכה החדשה. "צירוף מקרים מעניין של תרומה ועיתוי" צילום: עמית שעל

זה לא בסיסי?

"זה בדיוק מה שחשבתי וזה היה התפקיד שלי: ליצור את התשתית. שלא לדבר על האתר, שלוקח קצת יותר מדי זמן, או המחסנים שסוף־סוף התחילו לשפץ, או מחשוב האוסף — דברים מאוד פרוזאיים, מאוד לא זוהרים, אבל הכרחיים".

"נכשלתי במערך גיוס הכספים"

אבל אורכה של שורת "הדברים הפרוזאיים" מסמן את לנדאו דווקא כמהפכנית. "היה לי חשוב למצוא את האיזון הנכון בין אמנות ישראלית לבינלאומית, ולחדד את תפקידו של המוזיאון כמקום לאמנות מודרנית ועכשווית. לכן אחד הדברים הראשונים שעשיתי היה לפצל את המחלקה לאמנות מודרנית ועכשווית: רז סמירה אצר את המודרנית (אחר כך התמנתה לתפקיד נועה רוזנברג, ד"ג), ורותי דירקטור נבחרה לאצור את האמנות העכשווית.

"שיניתי גם את שעות הפתיחה של המוזיאון, שבעבר נסגר בארבע וחצי ועכשיו הוא פתוח פעמיים בשבוע עד תשע, ובאמצע השבוע ובשבת עד שש. בשבת זו כמות המבקרים הגדולה ביותר. 'פרויקט מפל האור' (עבודות שהוצגו בחלל הגדול שסביבו מאורגן האגף החדש, ושמכניס אור למבנה, ד"ג) היה רעיון שלי: חשבתי שעד שמגיעים לאמנות בבניין החדש רואים הרבה קירות בטון, וכך זה התחיל, עם עבודות מיוחדות למקום של דגלאס גורדון, ג'ואנה ושקונסלוש ואחרים.

"הקמנו אגודת ידידים וקבוצת רכישה שמיועדת לאמנות ישראלית. במשך חמש שנים נרכשו יותר מ־60 יצירות לאוסף. זה פשוט מדהים. לצערי לא התקדמנו עם רכישה של אמנות בינלאומית, כי זה מורכב הרבה יותר. בשביל זה את צריכה אגודת ידידים חזקה מאוד.

"אל תשכחי שכשבאתי לכאן זה היה שנה אחרי שנפתח הבניין החדש, וכתוצאה מזה לא רק שהוכפל שטח התצוגה אלא גם כמעט הוכפל מספר התערוכות, ועם כל הגלריות בבניין החדש מצאנו את עצמנו עם יותר מ־30 תערוכות בשנה. אפילו מוזיאון ישראל לא הגיע למספרים כאלו אף פעם. התקציב כמובן לא הוכפל, ולעומת זאת, מלבד שטח התצוגה הוכפל גם שטח התחזוקה: שמירה, מיזוג אוויר, ניקיון. ואם את רוצה לעשות גם תערוכות בינלאומיות, בכל זאת זה לא אותו תקציב כמו תערוכה של אמנים שחיים פה — רק ההובלה והביטוח וכולי עולים כסף. אז מה עושים? מגייסים ומנסים להמשיך, למרות הקושי. עוד הצלחה היתה עלייה במספר המבקרים: ב־2017 היתה צמיחה של 15% במספר המבקרים, ובמחצית הראשונה של 2018 היתה צמיחה של עוד 27% לעומת התקופה המקבילה, והצפי הוא שנשבור שיא במספר המבקרים. הרבה תרמה לכך התערוכה של בורז'ואה וגם הסרט 'השעון' של כריסטיאן מרקליי, שהוצג גם בשעות הלילה והביא למוזיאון קהל חדש וצעיר".

ומה הכישלונות שלך?

"בעיקר המחלקה לקשרי חוץ, שתפקידה לעזור בגיוס כספים. מה לעשות, זו האמת. זה נקרא כישלון. אני מקווה מאוד שהמנכ"לית החדשה תצליח שם, אמרתי לה שזו הנקודה שבה היא צריכה להתמקד".

כיום תפקיד המנכ"לית הוא להביא כסף. אני מניחה שזו גם היתה הסיבה להפרדה שערכת בין תפקיד הניהול שלקחת על עצמך לבין תפקיד האוצר הראשי, שלו נבחר דורון רבינא.

"כשחשבתי על החלוקה לא ממש חשבתי רק על גיוס כספים. המוזיאון גדל מאוד, וזה נהפך לבלתי אפשרי גם לנהל וגם לאצור. הסתכלתי על מוזיאונים בעולם בסדר

גודל כזה, וזה כבר לא קיים שם".

ולמה לא בחרת להמשיך כאוצרת?

"זה מה שאנשים אמרו לי, 'למה את לא לוקחת את הצד הטוב יותר של התפקיד?'. אבל החלוקה שעשיתי היתה גם לקראת סיום תפקידי במוזיאון; הבנתי שזה לא נכון לקחת על עצמי תפקיד שדווקא אותו צריך לטפח לאורך זמן".

והבחירה בדורון רבינא?

"אני חושבת שהיתה טובה מאוד, אבל נראה. הוא בסך הכל שנה וחצי בתפקיד".

מוטי עומר היה בתפקיד 17 שנה, עד מותו. ג'יימס סניידר היה מנהל מוזיאון ישראל 20 שנה. את חושבת שמגבלת הזמן שלך קשורה לכך שאת אשה?

"לא חשבתי על זה, והחוזה שלי מלכתחילה היה לחמש שנים. מה שכן, במוזיאון ישראל עדיין לא היתה מנהלת־אשה ואני באמת הראשונה בתפקיד ניהולי במוזיאון גדול. זה משמח מאוד שגם אחריי מגיעה אשה".

היית רוצה להמשיך?

"את האמת?".

כן, רק את האמת.

"לא".