לנווט את ספינת ההורמונים: ד"ר גבי אייזנברג־רומנו מטפלת ביחסים שבין הגוף הנשי לנפש

בפורומים וקבוצות פייסבוק של נשים, "גבי אייזנברג־רומנו" הוא שם קוד לקרש הצלה. כשאת מוצאת את עצמך במצב בלתי אפשרי - דיכאון שאחרי לידה, לידה שקטה, חרדה ישנה שמתפרצת במהלך טיפולי פוריות, מסתובבת סביב עצמך בתוך מבוך ללא מוצא - שמה של ד”ר אייזנברג־רומנו נלחש כמו תרופת קסם שמובטח שתחזיר אותך לעצמך. הייתי עדה לזה כמה פעמים, והמתסכל (שמתסכל גם אותה) הוא שכל מה שקשור בצומת של נפש האשה ומצבה ההורמונלי עדיין חבוט בסטיגמה מעליבה: משהו שצריך להתבייש בו, להחביא אותו; לא לספר, לא להחצין, לא לבקש עזרה.

"זה עולם שמאוד מוזנח בעיניי, לפחות בארץ", היא אומרת. "השירותים קיימים, אבל ביחס למדינות אחרות הם מאוד לא מפותחים ויש המון מקומות שבהם אפשר לשפר".

הפסיכיאטרית ד"ר גבי אייזנברג-רומנו צילום: אביגיל עוזי

זה עניין של מודעות?

"כן. המטופלות לא מודעות לזה ובדרך כלל גם מי שבקו הראשון מולן - משפחה, רופא נשים או רופאי ילדים, אף על פי שיש יותר מודעות בקרב רופאי משפחה. גינקולוגים למשל מתעלמים מהפן הנפשי של האשה; לא מכוונות רעות, אלא כי הם מטפלים בהרבה עניינים דחופים אחרים. הרפואה כולה הולכת למקום שמתמחה בבעיות ספציפיות על חשבון הראייה הרחבה שהיתה פעם לרופא הכפר, שטיפל באנשים מלידתם ועד שהם עצמו את העיניים".

זה צומת העצבים שהיא חולשת עליו. אייזנברג־רומנו (46) היא פסיכיאטרית מומחית בהכשרתה, שמנהלת את השירות לבריאות הנפש של האשה בבית החולים איכילוב, ובמקביל בעלת קליניקה פרטית ששמה "עולם ומלואה", שמסייעת במגוון כלים אבחוניים וטיפוליים, פיזיים ונפשיים, לנשים שמתמודדות עם אתגרים רגשיים על רקע הורמונלי — מתסמונת קדם־וסתית ועד גיל המעבר. "זו לא רפואת נשים", היא מבהירה. "יש המון בעיות רפואיות שהן בסיס פורה להפרעות, והדברים מתפספסים כי האשה לא יודעת מה לגיטימי ומה לא: עד כמה מה שהיא חווה הוא הפרעה, אם מותר לה להתלונן. הרבה פעמים היא צריכה עזרה לגבש את ההבנה שהיא במצב שבו לגיטימי לקבל טיפול".

המושג הזה, "לגיטימי", יחזור הרבה מאוד פעמים בשיחה שלנו, והוא מתחיל מהסטיגמה שיש על פסיכיאטריה. אייזנברג־רומנו מפתיעה ואומרת שגם על תרופות המיועדות לטיפול בחרדה ודיכאון כמו ציפרלקס, קסנקס וחברותיהן יש סטיגמה שלילית - "ברמה כזו שיש נשים שלא רוצות לספר שהן בטיפול תרופתי, גם לא לבני זוגן, והיום יש תרופות שבטוחות בהיריון, עם השפעות מינימליות לעובר".

איפה עובר הגבול בין קושי שכולן חוות לקושי נפשי שמצריך טיפול?

"יש דברים שאף שהם מייצרים מצוקה הם נורמטיביים, כמו דכדוך אחרי לידה, 'בייבי בלוז'. ל־80% מהנשים יש בייבי בלוז וזה הופך את זה לתופעה נורמטיבית. זה יכול לייצר מצוקה וקושי, במיוחד אם האשה מרגישה שאין לה מקום להתלונן, שאומרים לה, 'מה את בוכה, יש לך ילד בריא'. איזו לגיטימציה יש לה לומר שהיא לא מסוגלת לשאת את זה, ואת העייפות וחוסר השינה וההנקה?".

איור: חן ליבמן

הנקה היא מקור למתח?

"היום נשים לא יודעות להניק באופן טבעי. יש מעט מאוד נשים שהתינוק מתחבר אליהן והכל הולך מצוין. בבריאות הנפש של האשה — טובת האשה היא טובת התינוק; תינוק צריך את אמא שלו כדי להתפתח באופן תקין. אני מאוד מעודדת הנקה, אבל לא בכל מחיר. יש נשים שהנקה מחמירה את מצבן הנפשי, ולכן בצער נציע להן לשלב הנקה עם תמ"ל, או להפסיק את ההנקה אם זה בלתי אפשרי".

לצד נשים שלא יכולות להניק מסיבות פיזיולוגיות כמו תחלואת שד, כאבים וזיהומים, יש נשים שמתמודדות בהקשר הזה עם אתגרים נפשיים, למשל תסמונת D-MER, שנחקרה מעט מאוד. "כדי שאשה תוכל להניק, רמת הורמון הפרולקטין צריכה לעלות; וכדי שהיא תעלה, מוליך עצבי בשם דופמין צונח, ואז שב ועולה במהלך ההנקה. הדופמין הזה אחראי למערכת הרצייה שלנו, על ה־Well Being שלנו. יש נשים שכשהתינוק מתחבר לשד, הדופמין שלהן צונח באופן לא פרופורציונלי, והן חוות תחושות בחילה, רתיעה, גועל, חרדה. היתה אצלי מישהי שתיארה שהיא מרגישה שנפער לה חור בבטן והיא לא יכולה לסבול את זה".

זו בטח תחושה איומה.

"מכיוון שהן לא מבינות שזה משהו הורמונלי שיתייצב, הן משייכות לזה חוויות שקשורות לאמהות: 'אני לא אוהבת את הילד שלי מספיק, אז אני אמורה לסבול עבורו', 'הילד שלי דוחה אותי'. איך שהתינוק שלך נוגע בך את נגעלת, מה את אמורה לחשוב על זה? אנחנו מסבירים לה שזה עניין הורמונלי, שאם היא תחכה קצת הוא יתייצב, ואם הוא לא חולף עדיף שתפסיק להניק ושתהיה בטוב עם הילד שלה. זה מאוד מקל עליהן".

זה לא פשוט. לכאורה כל מה שקשור בלידה והנקה אמור להיות טבעי ושמח.

"כל המחשבה הזו של להתאהב בילד שלך מהרגע הראשון - יש אנשים שיש להם נטייה להתאהב ברגע הראשון ואחרים שלוקח להם זמן לפתח רגשות. אנחנו תמיד מסבירים למטופלות שכל אדם הוא שונה, כל ילד הוא שונה. צריך לפתח איתו מערכת יחסים, וזה לא עובד אצל כולם אותו דבר. לא כולן מרגישות אופוריה אחרי לידה; יש נשים שלוקח להן זמן לפתח מערכת יחסים עם הילד שלהן, וזה לגיטימי. יש פער בין התינוק שגידלתי ברחם לתינוק שקיבלתי, ויש צורך להסתגל לאחר הלידה להורות".

איור: חן ליבמן

"טיפול במצוקה של אמא הוא טיפול מניעתי לתינוק"

כולנו יודעות שההורמונים מתעללים בנו. מרגע קבלת המחזור והלאה, אף אחת אינה אדישה למפגש עם שינויים הורמונליים. אולם עבור שתי קבוצות, המפגש הזה עלול להיות מצלק ומצדיק טיפול. הקבוצה הראשונה היא נשים שעוד לפני הטריגר ההורמונלי (נניח היריון או לידה) הן התמודדו עם הפרעה נפשית כמו דיכאון, חרדה, הפרעת אכילה וכו’, והן צריכות לקבל טיפול תרופתי מתאים. "ככל שאשה תגיע במצב מאוזן יותר להיריון, כך הוא יהיה תקין יותר גם מבחינת החוויה שלה וגם מבחינת התפתחות העובר", אומרת אייזנברג־רומנו.

הקבוצה השנייה היא נשים שאין להן "עבר רפואי" אבל האתגרים הנפשיים נוצרים אצלן עקב השינויים ההורמונליים. לפעמים יש מצבי סיכון כמו רגישות הורמונלית או סיפור משפחתי, ולעתים זו הפעם הראשונה שהן חוות הפרעת מצב רוח וחרדה.

הפרעה מוכרת פחות אבל שכיחה למדי (עד 15% מהנשים יסבלו ממנה) היא הפרעה אובססיבית־קומפולסיבית (OCD) אחרי לידה. "אלה מחשבות טורדניות שמלוות בהתקפים. הן יכולות להופיע אצל נשים שסבלו בעבר ממחשבות טורדניות סביב זיהום, למשל, ויכולות להופיע לראשונה או להתעצם סביב ההיריון. זה יכול להוביל לצמצום גדול מאוד: הימנעות ממאכלים וצמצום אכילה, הימנעות ממגע עם אנשים אחרים, לא לצאת מהבית. האשה בחרדה שהיא תדביק את התינוק וסובלת ממחשבות מפחידות באופן יוצא דופן. לפעמים אחרי הלידה נשים פוחדות שיהרגו את התינוק, יפגעו בו, בטעות או שלא בטעות. היו לי מטופלות שסיפרו שהן לא יכולות להישאר לבד בבית עם התינוק, כי לכל מקום שהן מסתכלות לעברו הן רואות איך הן עלולות לפגוע בו: החלון פתוח, היא תשפוך עליו מים רותחים כשתכין לו בקבוק. במקרה כזה היא לא יכולה להישאר לבד עם התינוק ומישהו בא לשמור עליה. היה לי זוג שהבעל התפטר מהעבודה וישב עם האשה בבית.

איור: חן ליבמן

"במקרה הזה הטיפול באשה הוא טיפול מניעתי עבור התינוק, כי כמו שאמרתי, הצרכים הפסיכולוגיים של תינוקות רכים מקבילים לצרכים הפיזיולוגיים שלהם; אם הם לא נענים, התינוק יהיה במצוקה. בתפיסה שלי, אם אמא תהיה במצב תקין גם התינוק יהיה במצב תקין. בריאות האשה זה כמו לזרוק רימון: אם לא נטפל בה, כל הסביבה שלה תיפגע".

"האשה היא מקשה אחת, גוף ונפש"

חרדה אחרת שלא מדברים עליה היא טוקופיה, פחד מהיריון ולידה. הרבה פעמים היא נובעת מסיפור משפחתי של לידה טראומטית או מחוויה אישית קודמת— ולידה, מזכירה אייזנברג־רומנו, היא חוויה סובייקטיבית: "אולי לפי הרשומות הרפואיות הלידה היתה רגילה ותקינה, אבל בחוויה של האשה היא כמעט מתה בלידה, ועכשיו היא מתה מפחד מהלידה".

כולן פוחדות מלידה. איפה עובר הגבול?

"צריך להבין מהי ההגדרה של הפרעה: אם המצב גורם למצוקה סובייקטיבית משמעותית או לבעיה תפקודית. למשל, נשים עם דחיינות של שנים בנכונות להביא ילדים בגלל הפחד הזה. הן יכולות להגיע לגילאי 41–42, כשמתחילות בעיות פריון סביב הגיל. יש נשים שמפסיקות היריון בגלל טוקופיה; יש נשים שהיו בטיפולי פוריות והפסיקו את ההיריון. לפעמים מתחילים בירורים של פריון וזה גורם למצוקה ואף להתערבויות רפואיות, שהיה ניתן למנוע לו הנושא היה מטופל בזמן".

קבוצה נוספת שמתמודדת עם אתגרים נפשיים היא מטופלות הפריון, שנקלעות למעגל קסמים אכזרי שבו הדיכאון ובעיות הפריון עלולים להזין זה את זה. "כשלוקחים נשים שהיו להן הפלות חוזרות ושגם יש להן דיכאון, מוצאים ברקמה השלייתית שלהן חומרים שמורים על מצב דלקתי. המחשבה היא שזה גורם לדחיית העובר במקום לקליטה שלו".

איור: חן ליבמן

מה זה אומר, בעצם?

"שאצל נשים שלוקות במצבי סטרס - זה יכול להיות דיכאון או חרדה - נראה שהסביבה החיסונית של הרחם לא מאוזנת. למעשה, אם נטפל בהפרעה הבסיסית נתקדם מבחינה חיסונית, ואז אולי נעזור בכניסה להיריון. לכן אני אומרת שבריאות הנפש של האשה היא ממשק בין המצב הפיזיולוגי לבין הביטוי הרגשי שלו".

ומצד אחר, גם נשים שבטיפולי פריון יכולות לפתח דיכאון, שמקשה את הכניסה להיריון.

"נכון, גם ברמה של הפרעה דיכאונית ממש; ואז עולה השאלה איך הטיפולים השפיעו על החיים שלה. האשה היא מקשה אחת, הגוף והנפש שלה הם אותו דבר, והמטרה שלנו היא ליצור איזון בכל הרמות כדי שהאשה תחיה חיים תקינים ותמצה את עצמה".

אייזנברג־רומנו נותנת לגיטימציה גם לקיומן של התופעות הלא נעימות שמלוות את גיל המעבר, הפיזיולוגיות והרגשיות כאחת. הדבר חשוב מפני שבגיל הזה נשים חוות שינויים בהרבה היבטים של חייהן, ועם זאת, הבדיקות ההורמונליות עדיין יכולות להיות תקינות לגמרי ולא לאותת שהן הגיעו לגיל המעבר, בעוד הוא יכול להסביר את הפרעות מצב הרוח והחרדה שמתפתחות אצלן.

"גיל המעבר הוא לא כשהווסת נעלמת, בשלב הזה כבר יש הקלה", מדגישה אייזנברג־רומנו. "והיום גיל המעבר יכול להופיע אצל נשים די צעירות, בתחילת שנות הארבעים שלהן. הן מגיעות, מתלוננות על כל מיני שינויים פיזיולוגיים: גלי חום, שינויים בווסת, ירידה בחשק המיני, הפרעות בשינה, שינויים בתיאבון, עלייה במשקל, קשיים קוגניטיביים, שינויים בריכוז. לכל זה נלוות תלונות רגשיות: הפרעות מצב רוח או חרדה. תארי לך אשה שיושבת בדירקטוריון עם עוד 20 גברים ופתאום שוטף אותה גל חום. האם יש לה לגיטימציה לומר, 'רגע, אני צריכה לצאת'? אבל בהתחלה קשה לאתר את השינויים ההורמונליים בבדיקות מעבדה".

אז מה את עושה?

"קודם כל, אשה שמגיעה עם תלונות פיזיולוגיות חייבת לעבור בירור יסודי - בדיקות דם, בלוטת התריס, מצבים אנדוקרינולוגיים אחרים. היתה לי אשה שהגיעה עם דיכאון אחרי לידה והתברר שיש לה בעיה עם בלוטת התריס. אני בודקת ומאבחנת אותן, והן ממשיכות לטיפול תרופתי או תרפויטי עם גב פסיכיאטרי, למקרה שמשהו מידרדר. רפואה אלטרנטיבית יכולה להיות טיפול תומך שמקל".

אולי חלק מהעניין הוא שהן ירגישו שמאמינים להן?

"בפסיכיאטריה אין מידע שיפוטי. אם בן אדם מגיע ומתלונן - הוא במצוקה, ולא משנה אם יש סיבה אמיתית או לא. בן אדם שחש כאב - חש כאב; לך תתווכח איתו אם עוצמת הכאב היא 2 או 10. זה לא משנה, בשבילו זה 10. אותו דבר פה: אם בחוויה הסובייקטיבית של האשה בלידה היא היתה בסכנת חיים, לא משנה אם זה לא קרה במציאות. צריך לפתוח איתה את החרדה הזו, להבין ממה היא נובעת, איך אפשר להגמיש אותה ולבנות נתיב חדש שיסתדר לה עם החיים".

"גם מטפל־גבר יכול להתאים.תלוי ביכולתו להתחבר"

את חושבת שאת העבודה שלך יכול לעשות גם פסיכיאטר שלא חווה את כל התופעות האלה על גופו?

"כן. יש חוויות שהן אוניברסליות. למשל לידות שקטות: זה נכון שאשה וגבר חווים את האובדן באופן שונה, אבל יש לי גברים מטופלים שחווים את האובדן בכל נים בגוף שלהם. אז אלו לא החוויות שלנו שהן ג'נדריאליות, אלא הפרשנות שלהן. האם לאשה קל יותר עם מטפלת־אשה בפוזיציה הזו? תלוי. יש פציינטית שקל לה יותר עם אשה, ואחרת שקל לה יותר עם גבר. זה כמו לשאול מי יכול לטפל טוב, פסיכולוג או פסיכולוגית. זה תלוי מאוד במי שיושב בשני הצדדים".

או מי מטפל טוב יותר, גינקולוג או גינקולוגית.

"כרופאה אני לא חושבת שזה נכון. זה תלוי מאוד במי שאתה כרופא או מטפל. מה שכן, הרבה פעמים לנשים קל יותר לדבר עם נשים אחרות, כי עולם המושגים שונה. נשים שחוו אובדן נוהגות לומר שזר לא יבין זאת. אבל הן לא מחפשות חברה לנשק, בשביל זה יש קבוצות. הן רוצות מטפלת שתתחבר לחוויית האובדן שלהן ותתמודד איתה. זה קשור למקצועיות, ומטפל יכול לעשות עבודה טובה".

בשנים האחרונות עולם הרפואה והמחקר מתחיל להרכיב את המשקפיים החדשים של רפואה ג'נדרית, שרואה בגבר ובאשה יצורים ביולוגיים בעלי מאפיינים שונים, שהמחלות, התסמינים והטיפולים בהם שונים. "זו גישה נכונה מאוד בעיניי", אומרת אייזנברג־רומנו. "הבעיה היא שעד לפני כמה שנים כל המחקר הבסיסי נעשה על גברים, וממנו הקישו על נשים, אז אנחנו מטפלים באוכלוסיות שלמות על בסיס ידע לא נכון".

כלומר התרופות שאת נותנת נבדקו על גברים ולא על נשים?

"היום כבר לא, כי בשנים האחרונות מחייבים שיהיו נקבות במחקר. אנחנו יודעים, למשל, שנשים צורכות מינונים אחרים, שתופעות הלוואי שלהן אחרות, שהן מגיבות אחרת לתרופות, שהסתמנות ההפרעות שונה - דיכאון בגבר ובאשה לא נראה אותו דבר - וצריך להסתכל על זה. נשים הן יצור ביולוגי שונה מגברים, ואשה בהיריון היא יצור פיזיולוגי שונה מאשה שאינה בהיריון, למשל נפח הדם שלה עולה פי אחד וחצי. לכן כשאני נותנת טיפול תרופתי אני צריכה לקחת בחשבון שנפח הדם גדול יותר כרגע. זה חלק מעניין ההתמקצעות בבריאות הנפש של האשה".