בתנועה: בדרך הביתה את אומרת

כשיופיעו המילים האלה מעל גבי העיתון, כבר נהיה בארץ. צפויים לנו חודש וחצי של עבודה בה. לי — כמדריך תיירים. בינתיים אני מדריך קצת כאן. מפה לאוזן הגיעו אליי כך וכך ישראלים שנמלטו מארוחות החג לבתי הקפה של אקס ומרסיי, ואני נודד איתם בין כרמים לארמונות. "זה הורג אותי, שבארץ אתה לוקח אנשים לחברון וכאן לסטודיו של סזאן ולכפר הציורי לקוסט", צחקה אלישה במוצאי יום הדרכה.

"כן, אבל חברון ממתינה לי", הזכרתי.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

ישבתי לצד שולחן האוכל עם בקבוק של יין אדום. אלישיה הכינה מוקפץ לארוחת הערב, אני קראתי פוסטים נגד פינוי חאן אל־אחמר. ברקע חווה אלברשטיין שרה את "ימי בנימינה", בחירה מקרית של יוטיוב.

"תקשיבי למילים האלה", אמרתי לה, "נראה לי שמצאנו את מה שאהוד מנור איבד. 'אני זוכר, הכל זרם לאט, השמש לא מיהר…' — זה בדיוק מתאר את העבודה של הגננים שעשו לנו את הגינה, את האנשים שאומרים שלום… זה הרי פה. פה אומרים בונז'ור לזרים ברחוב. בבנימינה נראה לי שזה פאסה".

"כבר שמעת אותי אומרת שפרובנס הוא הפוטנציאל הלא ממומש של מה שהיה יכול להיות שם".

איור: שמרית אלקנתי

אחר כך היא הבחינה שאני שפוף וניסתה לעודד אותי בדברי התרגשות. "מה התוכניות שלך לארץ?", שאלה.

"לא יודע, לעבוד ולא לעלות במשקל".

"לי יש בדיוק תוכנית הפוכה: רשימה של דברים לאכול. אני רוצה לאכול את הבורקס של דילק ברחוב ההגנה, ובורקס בשוק לוינסקי, ואת הפיצה של התדר, אבל לא בתדר. לא בא לי לשבת בתדר, רק לאכול את הפיצה. ובכלל, נהיה בירושלים רוב הזמן. מה יש טוב לאכול בירושלים?".

"יש בורקס רמלה בשוק מחנה יהודה", השבתי בחוסר רגש, ושיתפתי פוסט שקורא לפינוי "פשע מלחמה".

משהו היה חייב לבוא ולקלקל לי את פרובנס, כדי להקל את השיבה. ואת פרובנס רק דבר אחד יכול לקלקל: המיסטרל. לטובת מי שטרם ספגו את סטירת השמים: המיסטרל היא רוח עזה וצוננת שנושבת מצפון־מערב. לעתים היא לא מרפה ימים שלמים, ואנשים יוצאים מדעתם. הגאלים סגדו לה כאל. אותי היא תפסה הפעם עם ענת ואמיר, זוג חמוד מקריית אונו שרק ביקש לדלג קצת בין הכפרים. בקושי יצאנו מהאוטו, וכשכן יצאנו, קיללנו את איתני הטבע הצרפתיים בכל לשון חוץ מהצרפתית, שאינה די חריפה. בסלפי המשותף נראות השערות של כולנו כמו אחרי אסון גרעיני.

אבל אפילו המיסטרל היתה נעימה. את ענת ואמיר הוא ריגש, ולנו העניק סיבה להצית את האח ולהתכרבל. למרות הכרבול, הערב הסתיים במריבה. היא עסקה בניקוי המטבח אבל בעצם גם בחברון. אנחנו במתח, מה לעשות, מתח טרום נתב"ג.

למחרת התרגשה עלינו צרה צרפתית אחרת. המונה על מגרש החנייה התעקש שאנחנו מנסים לצאת ממנו באמצעות כרטיס של מכונית אחרת, שכבר יצאה. הוא דיבר איתי בגסות מרה ומשפילה, אבל כשסוף סוף השתכנע והעלה את המחסום היינו באביניון, לא בחאן אל־אחמר.

נסענו לאורך הנהר לעבר הכביש המהיר והצימר של ענת ואמיר, והזיכרון העתיק אותי משם לפינה אחרת של אירופה. לפני 20 שנה עמדתי על סיפון אונייה בים הבלטי, ליד סואינטו הפינית. הפלגנו מנמל גדנסק לנמל ניהאבן שליד סטוקהולם, בדרכנו אל ארצה. "אני מרגישה את פינלנד מתקרבת ואני כבר נרגעת", אמרה לי.

"כל כך מוזר, אני מתמלא בתחושה הפוכה בדיוק כשהארץ שלי מתקרבת. נוצרת בי מתיחות שקשה להתיר. והבדיקות הביטחוניות בנמל התעופה לא עוזרות. תמיד מחייבים אותנו להתייצב בשער מוקדם, וזה תמיד השער האחרון. בהליכה לשם נזכרים איזו דרך ארוכה עבר העם היהודי ולאיזה בוץ הוא הגיע בסופה".

אוקיי, זה נכון, אין בו מתיקות פרוזאית, הזכרתי לעצמי בעלייה לכביש A7, אבל זה לא שאין בו מתיקות בכלל. יש בו כל כך הרבה. ויש את אותה אמא שבשיר ואת נכדיה המתוקים, אחייניי שתכף אפגוש. ויש את הבורקס של דילק! אין פה שום דבר שמתקרב אליו. האוכל הצרפתי הוא לא מה שמספרים. היום לצהריים אכלנו אדנוייט — נקניקייה גסה עשויה איברים פנימיים שבכל קונטקסט תרבותי אחר היתה נחשבת מחרידה. הדבר הכי טוב כאן הוא הפיצות, ואף אחת מהן לא טובה כמו הפיצה בתדר.

תירגע, בן אדם, תירגע. חבק את המולדת וזכור שבכוונה לא רחקת ממנה מאוד. הנה, הבט סביב, האם זה לא הגליל? בחרת בארץ של זית וכרמים, ארץ של חצץ וגלים, ארץ שמצויה רק ארבע שעות מן הבית, חמש כולל הליכה לשער הכי רחוק.