א רק בישראל נהפכים מתנגדי החיסונים למשפיעים יותר. לפי נתונים שהתפרסמו בתחילת החודש, כבר ארבע שנים רצופות ששיעור הילדים הבריטים המחוסנים בחיסון המשולש (נגד חזרת, חצבת ואדמת, MMR) נמצא בירידה. מקרב בני השנתיים במדינה רק 91.2% מחוסנים, בעוד ארגון הבריאות ממליץ על חיסון של 95% לפחות. באופן מתבקש, שיעור החולים בחצבת נמצא בעלייה, ובריטניה מתמודדת עם התפרצות של ממש: 876 מקרי חצבת נרשמו בה מתחילת השנה, פי שלושה מבכל 2017.

לנתונים המטרידים האלה יש הקשר פוליטי: מתברר שבקרב תומכי מפלגת הימין הבריטית UKIP יש גם שיעור גבוה יחסית של מי שמאמינים, שלא בצדק, שהחיסון אינו בטוח. הממצא הזה עלה בסקר שפורסם ב"הפייננשל טיימס" בכתבה על המפלגה, שתיארה איך מנהיגה נייג'ל פראג' מצליח "למצוא את הטון הנכון לפנייה אל מעמד העובדים הממורמר". היא פורסמה עוד ב־2013; פראג' היה בהמשך לאחד הקולות הבולטים בעד פרידה מהאיחוד האירופי, ועכשיו הברקזיט בדרך והחצבת חוזרת.

חודשיים אחרי משאל העם ההוא, באוגוסט 2016, פראג' פגש את דונלד טראמפ באירוע במיסיסיפי. החיבור היה מיידי, ובאותו ערב פראג' כבר נשא דברים בעצרת בחירות של טראמפ. הוא הסביר לאמריקאים שהבריטים שהצביעו בעד הברקזיט האמינו "שהם יכולים להחזיר לידיהם את השליטה בארץ שלהם, בגבולות שלהם, ולהחזיר לעצמם את הגאווה ואת הכבוד העצמי". זו אותה הרוח שהובילה יותר מ־60 מיליון אמריקאים לבחור בטראמפ — בעצמו מתנגד לחיסון. ב־2014, למשל, הוא צייץ ש"ילדים הם לא סוסים — חיסון אחד בכל פעם, לאורך זמן", ובהזדמנות אחרת התייחס ל"ילד קטן ובריא שהולך לרופא, דוחפים לו זריקה מסיבית עם הרבה חיסונים, הוא לא מרגיש טוב ומשתנה - אוטיזם".

טראמפ ופראג' גם מטילים ספק בהתחממות הגלובלית; הראשון טען שהרעיון שבני האדם אחראים להתחממות הוא "משהו שמאפשר לממשלות להעלות מסים", השני אמר ש"הרעיון נוצר בידי ולמען הסינים, כדי להפוך את הייצור בארצות הברית ללא תחרותי". אפשר למצוא עוד קווים מקשרים בין השניים, וכאלה שמחברים אותם למנהיגים נוספים. למשל מתיאו סלביני, המשנה לראש ממשלת איטליה, שהכריז באוגוסט שעשרה חיסוני חובה לילדים הם "משהו חסר תועלת ולפעמים מסוכן".

מכל זה עולה השאלה: מה הקשר? למה הרצון להחזיר את אמריקה לגדולה או להחזיר לבריטים שליטה בגורלם הולך יד ביד עם התנגדות לחיסונים והכחשת שינוי האקלים? ד"ר וויל דיוויס הקדיש שנתיים כדי לפענח את הקשר הזה, ומבחינתו החיבור ברור. "אנשים שהם חלק מהאליטה הליברלית, כמוני וכמוך, לא מבינים שממרחק כל מעמדות האליטה נראים דומים", הוא אומר בראיון בלעדי ל"מוסף כלכליסט". "ההבחנה בין העיתונאי, השופט, הפוליטיקאי, הביורוקרטים, הרגולטורים, היועצים — מהפרספקטיבה הפופוליסטית ההבחנות האלה לא כל כך משנות. יש לך קבוצה קטנה מאוד של כמה אלפים מתוך מיליוני אנשים שכאשר הם אומרים שמשהו נכון, בוטחים בהם. כשהם מביעים עמדה לגבי המדיניות, אנשים לוקחים אותם ברצינות. אבל מתעוררת השאלה מי בחר את האנשים האלה. מאיפה הם הגיעו? אילו כישורים יש להם? ברגע שהשאלה הזאת עולה, היא מתפשטת כמו אש בשדה קוצים".

טראמפ (מימין) ופראג' במיסיסיפי, 2016. "הגיעו להישגים גדולים מהצגת מוסדות הממשל ככוח זר לא לגיטימי" צילום: איי פי

במילים אחרות, הספק מידבק. וכשהוא מוטל בקבוצת "אליטה" אחת, הוא דבק גם בשאר. כשהוא מוטל במה שנאמר לציבור בנושא אחד, הוא מפיל כמו דומינו את מה שהציבור שומע גם בנושאים אחרים. בעיקר ציבור שהרגיש מודר במשך שנים. "הספק מתפשט טוב במיוחד בקהילות שמרגישות שהתעלמו מהן, שהמעיטו בערכן, שהדעות שלהן לא נחשבות, שאף אחד לא לוקח אותן ברצינות", מסביר דיוויס. "מחקרים אמריקאיים מראים שכאשר אנשים מאמינים שמערכות הממשלה מושחתות, ונבחרי הציבור מושחתים, אז גם האמון שלהם בשאר העובדות והאמיתות הפומביות מתערער. אם אתה מאמין שהפוליטיקאים משקרים לך באופן שגרתי, הנכונות שלך להאמין במדע האקלים נמוכה יותר, הנכונות שלך לבטוח בתקשורת נמוכה יותר, הנכונות שלך לבטוח בכלכלנים נמוכה יותר. ברגע שאבני היסוד של החברה המודרנית מתחילות להישחק בידי החשד, בידי התחושה שאנשים הם אינטרסנטים, התוצאה יכולה להיות חוסר אמון גורף בכל הממסד — המדינה, התקשורת, המוסדות העיקריים של המדע ומדעי החברה. וזה מה שאנחנו רואים לאחרונה".

וויל דיוויס צילום: Oliver Krimpas

דיוויס, סוציולוג בהכשרתו, מנהל מרכז למחקר של כלכלה פוליטית בקולג' גולדסמית שבאוניברסיטת לונדון. הוא חתום על שלל פרסומים אקדמיים, שלושה ספרי עיון פופולריים ומאמרים בעיתונים מובילים, כגון "הניו יורק טיימס" ו"האטלנטיק". "הגארדיאן" הגדיר אותו "כוכב עולה בשמי המחשבה הפוליטית". ימים אחדים אחרי משאל הברקזיט הוא התראיין ל"מוסף כלכליסט" כשהוא "כועס ומדוכא", ובין התובנות שהציג אמר כי "כשלאנשים נמאס מהסטטוס־קוו, מישהו מצחיק ומטורף יכול להצליח לא רע". בתוך פחות מחצי שנה, טראמפ הושבע לנשיא.

מאז המשיך דיוויס לחקור מדוע לאנשים נמאס מהסטטוס־קוו ולמה זה גורם, ואת התובנות הטריות שלו פרסם ב"Nervous States", ספר שיצא לאור בשבוע שעבר ושבו הוא מנסה להסביר איך העובדות ירדו מגדולתן ו"רגשות השתלטו על העולם", ומה אפשר לעשות כעת. "הגארדיאן" הגדיר את הספר "מבריק", ב"איוונינג סטנדרט" תיארו אותו "קריאה לפעולה" ואפילו ציינו שהמסמך הזה מזכיר לפעמים את סדרת הטלוויזיה הדיסטופית "מראה שחורה", רק בלי בדל הומור.

"הספר הוא ניסיון להבין את האופן שבו אוכלוסיות מסוימות - מצביעי טראמפ, ברקזיט, והלאומנים באירופה - החלו לראות באליטות הליברליות כוח אויב, כמעט כוח קולוניאליסטי. זו השפה שבה משתמשים לאומנים כמו סטיב בנון (מנהל הקמפיין של טראמפ שהיה לאסטרטג הראשי בבית הלבן בתחילת כהונתו) או פראג'. הם הגיעו להישגים גדולים מהצגת מוסדות הממשל ותקשורת המיינסטרים, ובמידה פחותה גם מגזרי הפיננסים והעסקים, ככמעט כוח זר לא לגיטימי, שמצדד במהגרים. זו פוליטיקה שהיא במובן מסוים אנטי־קולוניאליסטית. הם אומרים 'אנחנו צריכים לקחת את המדינה שלנו בחזרה', כי היא נתפסה בידי מי שבנון מכנה 'הגלובליסטים'".

אם להיצמד לתיאור של דיוויס, הרי שבראיון הזה יש בעייתיות מובנית: הוא ואני, איש אקדמיה ועיתונאי מיינסטרים, משתייכים לכאורה ל"כוחות הקולוניאליסטיים" שנגדם מכוון הגל הפופוליסטי. דיוויס אומר שהוא מודע לבעיה והיא מטרידה אותו, אבל מוסיף שיש לו נסיבות מקלות: "אני לא כלכלן, אני לא יועץ מדיניות, וגם אין לי המון כוח", הוא צוחק. "סוג העבודה שאני עושה לא מתורגם למדיניות מוניטרית או משהו כזה. מה שאני כן מנסה לעשות הוא להוסיף הבנה, לנסות לראות את העולם מנקודת המבט של אחרים. זה לא שאנחנו צריכים להגיד 'כן, הגזענים המסכנים האלה זקוקים לסימפטיה שלנו', זה בכלל לא מה שאני רוצה להגיד. אנחנו יכולים לשרטט תמונה של איך העולם שהובל בידי הטכנוקרטים (שלל המומחים המאכלסים את מסדרונות הכוח) התפרק, במגוון אופנים — וגם הם עצמם תרמו לזה. 2016 היתה קריאת השכמה לרבים מאיתנו".

ה"מומחים" עצמם תרמו להתפרקות העולם הזה בכמה דרכים, לפי דיוויס. הוא מסמן מקור אחד להתנגדות שהם מעוררים במשבר הפיננסי שפרץ החודש לפני עשור: המומחים אמורים בתיאוריה "לספק ניתוח אובייקטיבי של העולם", אבל אחרי המשבר הכלכלנים בבנקים המרכזיים נהפכו למקבלי החלטות קריטיים, ובדרך להצלת המערכת הפיננסית היטיבו עם בעלי ההון באופן שנתפס כ"קונספירציה של האליטות נגד אנשים רגילים". לא בכדי אחד מתשדירי הבחירות של טראמפ תקף את יו"ר הפדרל ריזרב ג'נט ילן, ואילו הנגיד הבריטי מארק קרני הוכתר בידי פוליטיקאים ימנים "אויב הברקזיט". המומחים, קובע דיוויס, כבר לא נתפסים א־פוליטיים.

אבל הבעיה עמוקה יותר: המציאות שאותה מתארים המומחים, התקשורת והפוליטיקאים, באמצעות מדדים כגון צמיחה ושיעור אבטלה, לא תמיד תואמת את זו שאנשים מכירים. "כאשר האי־שוויון גבוה מאוד יכול להיות מצב שבו התוצר צומח אבל מצבם של רוב האנשים לא משתפר. בארצות הברית מאז שנות השבעים 50% מהאוכלוסייה לא ראו גידול ריאלי בהכנסה שלהם", אומר דיוויס. "שיעור האבטלה צונח כיום בכל מקום, אבל בארצות הברית שיעור ההשתתפות בשוק העבודה של גברים לבנים הוא הנמוך ביותר מאז שנות השבעים — ואלה אנשים שלא מופיעים בנתוני האבטלה כי הם לא בשוק התעסוקה, בגלל מחלות, התמכרות, נכות וניכור כללי. יש תופעות דומות במדינות הים התיכון שהושפעו קשות מהמשבר (יוון וספרד) — צעירים חיפשו עבודה לשווא במשך זמן כה ממושך, עד שהם פשוט הפסיקו לחפש, וכבר לא מופיעים בנתוני האבטלה. מי שעובד בבנק מרכזי מסתכל על שיעור האבטלה או על הפריון, בוחן את העולם באופן מצרפי, אבל אף אחד לא חווה את האבטלה כך: או שיש לך עבודה או שאין לך עבודה".

הנגידה האמריקאית ילן ועמיתה הבריטי קרני בוושינגטון, 2017. אנשי מקצוע שהימין הפופוליסטי סימן כאויבים צילום: Getty Images/Thomas Koehler

הפספוס הזה, שהופך את המומחים למנותקים, לא נגמר רק בסוגיות כלכליות, אלא נוגע גם לבריאות. "פוליטיקה קשורה גם לאופן שבו אנחנו חיים כיצורים פיזיים ופסיכולוגיים, כאנשים שיש להם חוויות של כאב, תוחלת חיים, בריאות. הצבעת הברקזיט שיקפה חלוקה בין־דורית, ובארצות הברית יש ראיות שמצביעות על כך שלמצביע הדמוקרטי הטיפוסי יש תוחלת חיים גבוהה יותר ובריאות טובה יותר מלרפובליקאי", אומר דיוויס. "לכן כשמנסים להבין את הפסימיזם הנרחב ששוטף את המערב כרגע צריך להביא בחשבון את האופן שבו אנשים חווים את החיים, את התנאים הפיזיים שלהם, את סוג התקווה שהם יכולים לחוש בהינתן הבריאות שלהם".

וכאן, לפי דיוויס, יש מנהיגים שזיהו הזדמנות וניצלו אותה היטב: "אנשים שסובלים, רגשית ופיזית, מנסים למצוא הסברים לרגשות שלהם, אבל הם גם מחפשים הכרה, ואחד הנכסים הגדולים של מנהיגים פופוליסטים, בימין ובשמאל, הוא היכולת שלהם לבקר באזורים שבשפל כלכלי ולהביא אמפתיה לאנשים שזכו להתעלמות או לביטול. וזה לא משהו שדמויות פוליטיות מהמיינסטרים מסוגלות לעשות באופן שייתפס כאותנטי".

סלביני, המשנה לראש ממשלת איטליה. הכריז שחיסונים לילדים "חסרי תועלת ולפעמים מסוכנים" צילום: אי פי איי

כשדיוויס כותב על אובדן האמון בעובדות ובמי שאמורים להציג אותן בפני הציבור הוא כותב במונחים הרי גורל. מבחינתו מה שמונח על הכף הוא החברה המודרנית עצמה, זו שנולדה מתוך מלחמות הדת של אירופה במאה ה־17. "אנשים אומרים 'אנחנו חיים בעידן פוסט־אמת', אבל רק לעתים נדירות הם חושבים מהי האמת הזאת ואיך ביססו אותה מלכתחילה", הוא אומר, ומסביר שבאירופה של אחרי מלחמת 30 השנה (שהסתיימה ב־1648) אפשר למצוא את מבשרי המדינה המודרנית וגם את האליטות שלה, שלהן תפקיד קריטי בפרויקט הליברלי. "יש בו קבוצה קטנה של אנשים, שלא בהכרח נבחרו ושתפקידם ליצור ייצוגים של מה שקורה בעולם. באותה תקופה נעוצים השורשים של העיתונות, של מי שמדווחים מה קורה בחדשות ובפוליטיקה; של החשבונאות, שמספרת מה קורה בשווקים ובעסקים; של השירות הציבורי הביורוקרטי, שאוסף עובדות וסטטיסטיקות על הנעשה. ודי מהר הופיעו נציגים דמוקרטים, אנשים שנבחרו לפרלמנט והחליטו על חוקים, וגם מעמד של שופטים שתפקידם לייצג את הצדק ואת החוק. התפקיד של כל קבוצות המיעוט הפריבילגיות האלה היה לבסס עובדות ותיעוד של מה שקורה בעולם, בכלכלה, בטבע. כך נולד רגע ספציפי בהיסטוריה שבו שמנו את מבטחנו בקבוצה קטנה למדי של אנשים, של מומחים, האליטות כפי שמתייחסים אליהם עכשיו, שבידיהם הופקדה המשימה של להגיד לנו מה קורה. ולקחנו את כל זה כמובן מאליו".

וברגע שהאמון התחיל להתערער, הוא קרס. "הפופוליזם מדגים איך ברגע שאתה מתחיל להטיל ספק באחת הקבוצות, הוא מתפשט לכל השאר. ברגע שאתה אומר שחלק מהאנשים האלה מתנהגים באופן אינטרסנטי, שאי אפשר לבטוח בהם, שהם מכירים זה את זה והולכים לארוחות ערב זה אצל זה, או עושים טובות זה לזה, או מסתירים דברים, האמון בכולם נוטה להתאדות בו זמנית".

ובכל זאת, אכן היו מקרים שבהם אנשים דאגו לאינטרסים של עצמם או של חברים שלהם. זה לגיטימי לבקר אנשים בעמדות כוח.

"לחלוטין. ובגלל זה הדמוקרטיה הליברלית אמורה לעבוד באופן שקוף, שיאפשר לבדוק איך דברים מתנהלים ולזהות את הטעויות. במדע יש ביקורת עמיתים. משפטים מתרחשים באופן פומבי. חקיקת החוקים נעשית במרחב הציבורי. אבל אם אתה מאמין שכל זה מושחת, כי כולם דואגים לעצמם, מה אתה עושה? מה האלטרנטיבה? במובן מסוים האלטרנטיבה כיום דומה לסוג צבאי יותר של מנהיגות פוליטית — כזאת שאומרת 'אל תדאגו. אצלי אמנם הדברים לא יתנהלו בפתיחות, אני לא מבקש שתבטחו בי על בסיס שקיפות ציבורית או היכולת לבדוק את התוקף של מה שאני אומר, אין פה שום דבר כזה. אתם יכולים ללכת בעקבותיי כי אני דואג לכם כקהילה, או כעם. אתם יכולים להזדהות איתי'. יש חיבור רגשי שפופוליסטים עושים, במקום להציג טיעונים ולדון בהם".

אובדן האמון באליטות בולט במיוחד מול אלה שאמורות לייצג את הציבור או לייצג עבורו את המציאות, כלומר הפוליטיקאים והתקשורת. אבל יש מומחים שבכל זאת חמקו מהגורל הזה, ודיוויס מוצא אצלם את המפתח לשינוי. "יש עדיין אנשים, במיוחד רופאים ואחיות, שממשיכים לזכות באמון גדול מהציבור. בבריטניה שירות הבריאות הלאומי (NHS) נהפך כמעט לגוף האחרון שנמצא בקונצנזוס בלי קשר לעמדות הפוליטיות. אחד המוטיבים בקמפיין של תומכי הברקזיט היה 'אנחנו הולכים להציל את ה־NHS באמצעות עזיבת אירופה'. לא היה בזה שום היגיון, אבל אנשים התחברו למסר הזה".

הסבר של דיוויס לתופעה הזאת נעוץ בפגיעות האנושית — תחושת הפגיעות הזו, שהסטטיסטיקה לא יכולה ללכוד, גורמת לאנשים להעריך את המוסדות והמומחים שדואגים להם, למשל מערכות בריאות, ולמשל מנהיגים חזקים, אלה "שמציעים סוג של דאגה, הגנה". האתגר, מסביר דיוויס, הוא למצוא דרך לרתום את הצורך בהגנה ליצירת פוליטיקה לא אלימה, לא סמכותנית.

איך מיישבים בין האמון הנרחב שמערכת הרפואה עדיין זוכה לו לבין ההתנגדות הגוברת לחיסונים? לפי דיוויס, יש הבדל ברור. חיסונים "מגיעים מאיזה מקור מרוחק של מומחיות מדעית בלתי נראית וכוחות תאגידיים של 'ביג פארמה'". כדי לבטוח בהם, הציבור צריך לקבל את אופן ההסתכלות המדעי, שרואה באדם מכונה ביולוגית לכל דבר - ושאינה מובנית מאליה עבור כולם. להבדיל, מקור האמינות של רופאים ואחים הוא אחר, ונעוץ בכך שהם "מציעים אינטימיות פיזית והגנה".

אחרי הדאגה וההגנה, דיוויס מדגיש את הצורך בהבטחות פשוטות. "אחת הבעיות בשנים האחרונות היתה שהמדיניות הציבורית והפוליטיקה החלו להיראות כתחום של מומחים, שרוב האנשים לא מספיק חכמים להבין". במקום מודלים ומסמכי מדיניות סבוכים, דיוויס קורא למדיניות פשוטה ומובנת לכל, שכולם יכולים ליהנות ממנה — מדיניות ללא תנאים, אוניברסלית.

לדבריו, אפשר לראות ניצנים כאלה כבר כיום, למשל "בהצעות להכנסה בסיסית שתשולם לכולם. בבריטניה יש רעיון של שירותים בסיסיים שכולם יהיו זכאים להם, כגון גישה לתחבורה או לאינטרנט. לדעתי אחת הסיבות לכך שמפלגת הלייבור תחת ג'רמי קורבין הצליחה בבחירות יותר מהצפוי היא שהיה לה מצע עם רשימה של דברים פשוטים מאוד, למשל ארוחות חינם לכל התלמידים". דיוויס מונה עוד יוזמות, יותר רדיקליות. למשל, במקום תוכניות הקלה כמותית באמצעות קניית ניירות ערך, עדיפה "הקלה כמותית לעם", שמעבירה סכום כסף אחיד לחשבון הבנק של כל אזרח. ובמקום לטפל בריכוזיות על סמך מודלים כלכליים מורכבים — צריך פשוט לפרק את המונופולים הגדולים. צריך פשוט להתקדם "מעבר לחישובים מורכבים וטכניים שמובנים רק למספר קטן של קוראי 'הפייננשל טיימס' וכמה אנשים שעובדים בסיטי של לונדון, ושלא מעניינים אף אחד אחר.

"לחלק מהקוראים שלך זה יישמע נאיבי להחריד אבל כששוקלים כל מיני צעדי מדיניות ציבורית, צריך לשאול לא רק מה הדרך היעילה ביותר לנהל את העניינים אלא גם מה יזכה ללגיטימציה פוליטית. השאלה היא מהן הצורות הבטוחות יותר של פופוליזם".

את הדאגה, ההגנה, ההבטחות הפשוטות והמדיניות שנוגעת לכולם צריך להצליח למכור לציבור בסביבה קשה. הרי המסורת הליברלית, מזכיר דיוויס, מבוססת על "השגת ידע, בדיקה ובדיקה מחדש, ביקורת, שקיפות וכן הלאה" — תהליכים שלוקחים זמן, שדורשים דיון ובניית קונצנזוס, מרחק ביקורתי שבו תלויה האובייקטיביות. אבל בעידן הרשתות החברתיות, כשאנחנו מוצפים באינסוף נתונים בזמן אמת, "זה נהיה קשה יותר ויותר". במקום דיון, יש "ממים ותמונות וסמלים ופרסום", וכשאי אפשר לשמור על ריחוק ביקורתי, "אנחנו חייבים לסמוך על האינטואיציה ועל 'האף' שלנו" .

וגם כאן דיוויס שואב השראה מהאמון שנשמר לאנשי הצוות הרפואי ולעבודה היסודית, המדוקדקת והאטית שלהם. "כשמדובר בטיפול בידי רופאים אנחנו מכירים באופן אינסטינקטיבי בכך שהוא בעל ערך כי הוא שקול, זהיר, אולי גם אטי, נשען על ניסיון רב. הייתי רוצה להציע את הקואליציה של האטיים והזהירים: יש בעולם אנשים שעושים דברים באופן מהיר להפליא, מסוחרי אלגו עד פופוליסטים שטוענים שהם יכולים להקים חומה בעשר שניות. אבל המדענים, השופטים, הרופאים ואולי גם סוג מסוים של נבחרי ציבור עושים דברים באופן שקול, זהיר ואטי יותר, בלי להגיב באופן בלתי פוסק למחזור החדשות. מדובר בסוג עשייה שיש לו סמכות מתוקף זה שהוא מבוסס על ניסיון, מחושב וזהיר".

ואולי האטיות תכריע אפילו את מי שניצב בחזית הפופוליזם, אומר דיוויס ומתחבר לשאיפה של השמאל האמריקאי. "קל מאוד להישאב למחזור החדשות מבוסס הזעזועים שנקבע בידי אנשים כגון טראמפ. אבל יכול להיות שההיסטוריה תיקבע דווקא בידי החקירה של התובע המיוחד רוברט מולר. יכול להיות שהתהליך המשפטי האטי יותר, השקול, הוא שינצח.

"היתרון של הפופוליסט הוא שהוא יכול להציע לעשות דברים עכשיו. זה סוג פוליטיקה קצת פשיסטי: 'אנחנו לא הולכים לשבת ולדבר על זה, אנחנו הולכים לעשות את זה מיד. ואנחנו יכולים לפתור את כל הבעיות שלכם מחר'. בהרבה מקרים, זה לא באמת עובד. עם קצת מזל, התופעה תגיע לשיא שלה, ותדעך".