100 המשפיעים 2018
מקומות 25-11: מאיתי בן-זאב ועד אלי כהן
וגם המפגינים נגד שחיתות ומחאות בנושאים חברתיים, החלטות גדולי התורה והמפלגות החרדים, הממונה על הגבלים עסקיים ואדוארדו אלשטיין ומוטי בן זאב
00:4405.09.18
מקום 11 - איתי בן-זאב, מנכ"ל הבורסה:
הבנקאי שנלחם בבנקים
איתי בן־זאב התגלה השנה כהפתעה מרעננת. לאחר ששנים עבד כבכיר בבנק לאומי, הוא חצה את הקווים והפך למי שמנהל את הרפורמה שתנתק את הבורסה משליטת הבנקים. אף שהוא בנקאי בן בנקאי, בן־זאב לא היסס לפתוח חזית: מתחילת השנה הוא מקפיד להדיר את נציגי הבנקים ממוקד קבלת ההחלטות בבורסה. במקביל, הוא הורה על הקמת חברה לרישומים של ניירות ערך (שתתחרה בחברות של הבנקים), הודיע על פיתוח אלטרנטיבת בלוקצ'יין לשוק ההשאלות של ניירות ערך (שבו שולטים הבנקים), והצהיר על כוונותיו להכניס לבורסה ברוקר שיציע שירותי מסחר דיגיטליים.
לדירוג המלא של 100 המשפיעים לשנת 2018 לחצו כאן
איתי בן זאב, מנכ"ל הבורסה צילום: אוראל כהן
המהלך המשמעותי ביותר שהוביל בן־זאב היה השגת הסכמת הבנקים למכור את רוב אחזקותיהם בבורסה, לפי שווי של 500 מיליון שקל. למרות שחוק שינוי מבנה הבורסה אושר כבר לפני יותר משנה, הבנקים הופתעו לגלות שהם מאבדים אחיזה בצינור המסחר - אותו צינור שמאפשר להם לגבות מהציבור עמלות גבוהות פי 20 ממה שהם משלמים בעצמם. בתגובה, הם החלו לתקוף את בן־זאב על מידור הבנקים מתהליך המכירה. אף שבן־זאב מציג חזית חזקה מול הבנקים בדרך לפרידה מהבורסה, הוא עדיין מתקשה להשיג את התוצאות המצופות שבשמן חוקק חוק השינוי המבני: החזרת האטרקטיביות של הבורסה. הוא צריך להמשיך ולהגדיל את מחזורי המסחר ולמשוך עוד חברות עסקיות איכותיות שייתנו אמון בבורסה ויביאו גם משקיעים זרים.
רחלי בינדמן
מקום 12 - המפגינים החברתיים:
מנזר הלא־שתקנים
במדדים קשיחים, כמו שאומרים, ההפגנות והמחאות לא עוזרות: עשרות אלפי ישראלים יצאו לרחובות במחאה על חוק הפונדקאות המפלה להט"בים, אבל הוא נותר על כנו; עשרות אלפי ישראלים יצאו לרחובות במחאה על חוק הלאום המפלה חמישית מאוכלוסיית המדינה, ואף אחד לא חולם לבטל אותו; אלפי ישראלים מפגינים שנים נגד העברת מאגרי הגז של המדינה לידיים פרטיות ונגד התקנת אסדות גז מזהמות מול הפרצוף שלהם, ויצחק תשובה עדיין מחזיק במאגרים ונובל אנרג'י תתקע את האסדות איפה שבא לה.
יש הגורסים כי בחישוב קר - ההפגנות מזיקות למאבק. הן משחקות לידי השלטון: בנימין נתניהו משתמש בהן כדי לבצר את מעמדו. ההתקפות הארסיות שבהן הוא יוצא לאחרונה - על הדרוזים, על הערבים, על מתנגדי גירוש הפליטים, על שוחרי השוויון והחופש ועל הקרן החדשה, כמובן – מקבצות אצלו בחצר את כל מי שתמיד העדיפו את מדינת ישראל יהודית על פני זו הדמוקרטית.
במדינה שמאז ימי גולדה הזדעזעה מפנתרים שחורים כי הם "לא־נחמדים" ומצפה מהמפגינים הערבים שלא יניפו דגלים, מהמפגינים הדרוזים שלא יגידו אפרטהייד, מהנכים שלא יחסמו כבישים ומהמתנגדים לשחיתות שלא יעמדו קרוב כל כך לבית של מנדלבליט – חוסר הסובלנות כלפי מפגינים נופל על עוד כמה אוזניים לא קשובות: של הפוליטיקאים והפקידים, המשטרה, השב"כ והשופטים וכל מי שהסדר הקיים משרת את האינטרסים שלו.
הפגנה נגד מתקני הגז בחופים צילום: עמית שעל
חוסר הסובלנות כלפי המפגינים קוסם לעתים גם לאנשי כלכלה ועסקים שמתפארים בנתוניה המאקרו־כלכליים של המדינה, ומה שחסר להם בחיים זה שמישהו עוד ייזכר שלפי נתוני OECD, ישראל ניצבת בראש טבלת פערי השכר, והעשירון העליון בה מרוויח פי שבעה מהעשירון התחתון.
אז מי צריך את כל ההפגנות האלה? האזרחים צריכים. עשרות אלפי ישראלים שיוצאים לרחוב ולא מוכנים עוד לעמוד מנגד או לרבוץ על הספה בבית ולראות את המדינה שהם חיים בה נהפכת מיום ליום מעוולת יותר, ושוויונית ודמוקרטית פחות. איך הם משפיעים? בכך שבהיעדר אופוזיציה פוליטית – הם האופוזיציה האמיתית לשלטון; ובהיעדר האיזונים ובהתרופפות הבלמים, הם בלם חשוב במדרון שבו אנו גולשים.
הם מסדר שומרי הצדק והחוק וכן - גם התקווה (אפילו עבור מתנגדיהם שיום אחד עוד ירצו להשתמש בזכות לצאת לרחובות). הם מנזר הלא־שתקנים. איך הם משפיעים? רק תחשבו מה היו מרשים לעצמם הפוליטיקאים ומקבלי ההחלטות כאן אילו מעשיהם היו מתקבלים בהסכמה שבשתיקה.
שגיא גרין
מקום 13 - המפגינים נגד השחיתות:
ההתחלה היתה מבטיחה
השנה הם תפסו כבר פחות כותרות, כשההפגנות מול ביתו של היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, נהפכו לעניין שבשגרה. אך מדי מוצאי שבת הקפידו המפגינים להתכנס בפתח תקווה, לדרוש החלטות בחקירות המתנהלות נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו - וגם להביע מחאה כללית נגד השחיתות השלטונית. נכון, המשטרה כבר לא נאלצה לחסום חצי מרחובות פתח תקווה בגלל המפגינים, אבל עדיין, קומץ מפגינים עיקש המשיך לארוז את השלטים מדי שבוע ולצאת לרחובות.
גם השנה סערה רדפה סערה: המלצה של היועץ המשפטי לממשלה להגיש כתב אישום נגד אשת ראש הממשלה שרה נתניהו, שהובילה לתהיות אם בתיקים המתנהלים נגד נתניהו עצמו יגלה היועמ"ש את אותה מידה של תעוזה; המלצת משטרה להגיש כתב אישום נגד ראש הממשלה בתיקי 1000 ו־2000, ופרשת הקלטת יאיר נתניהו בבילוי ביום שישי, שעוררה שאט נפש הן בשל יחסו של נתניהו הצעיר לנשים והן עקב ההתרברבות שלו, שלפיה אביו "סידר" את טייקון הגז קובי מימון.
ההפגנות בפתח תקווה הן קולו של המיעוט, שחש שהשלטון בועט בערכים החשובים לו. בתחילה, היה ניסיון להתאחד סביב מסר אחד: השחיתות השלטונית אחראית לקושי לחיות כאן. לכאורה, מסר א־פוליטי: כולנו אמורים להסכים ששחיתות היא הרי דבר רע, ולא משנה לאיזו מפלגה אתה מצביע.
הפגנה נגד השחיצות בכיכר הבימה בת"א צילום: יובל חן המסר הזה היה אמור להוביל למחאה חברתית רחבה יותר, מאחר שהקשיים שבחיים בישראל רבים - וכמעט כל אזרח סובל מהם.
אולם השנה הפוליטיקה הרימה ראשה בעוז, כאשר המפגינים בפתח תקווה לקו במחלה המאפיינת את האופוזיציה בישראל: פילוג בין העומדים בראש המחנה. כך, ההפגנות התפצלו בין פתח תקווה לתל אביב, התמסמסו והלכו. כתוצאה מכך, את לפיד המחאה על הקושי לחיות כאן - כמו גם את הלפיד החברתי - נושאים מפגינים אחרים; ואנשי הפגנות פתח תקווה העיקשים צרכים בעיקר להתמקד במשימה שלשמה הם התכנסו: העלאת המודעות לשחיתות שלטונית. אחרי הכל, גם בגזרה הזו יש להם לא מעט עבודה.
אתי אפללו
מקום 14 - אריק פינטו, מנכ"ל בנק הפועלים:
מנסה למרק את התדמית של הבנקים
אריק פינטו הגיע לתפקיד מנכ"ל בנק הפועלים באוגוסט 2016, כשהוא שש אלי קרב: כמי שעומד בראש אחד משני הבנקים הגדולים בישראל, הוא ביקש להפסיק את השיח השלילי נגד הבנקים. אין זה סוד שאחת המטרות המרכזיות של שר האוצר משה כחלון היתה לפרק את הריכוזיות במערכת הבנקאית. הלך הרוח הציבורי, שראה את הבנקאים כבעלי שכר גבוה מדי, המוציאים את האדם הפרטי מהבית ומנתקים לו את החשמל, פעל לטובתו של כחלון.
פינטו, בניגוד למתחרים שהעדיפו לבלוע את הצפרדע, לא הסכים לשבת בשקט - והוא בין הבנקאים הבודדים שהתבטאו בפומבי נגד הזעם שסופגת המערכת הבנקאית. כך, למשל, פינטו לא אהב את העובדה שהכנסת החליטה להקים ועדה חקירה פרלמנטרית שתחקור את כשלי הבנקים במתן אשראי לטייקונים, והצליח לשנות את הגדרת התפקיד שלה לבדיקת האופן שבו המערכת הפיננסית כולה – כולל הגופים המוסדיים - העמידה אשראי לבעלי ההון שקרסו.
אריק פינטו, מנכ"ל בנק הפועלים צילום: עמית שעל
כחלק ממאמציו לשנות את האופן שבו נתפסים הבנקים מול הציבור, פינטו אף הוביל בהצלחה מהלך מתואם עם הכנסת לחקיקת חוק שיאפשר מתן משכנתא לבעלי מוגבלויות מקצרות חיים - שקודם לכן הבנקים סירבו להעמיד להם משכנתא בגלל הקושי לבטח אותם בביטוח חיים.
פינטו, שאמנם הצהיר כי לא לקח על עצמו את התפקיד בשביל הכסף אלא בשביל העשייה, היה בין המתנגדים הגדולים לחוק מגבלת שכר הבכירים בפיננסים. הוא הזהיר כי החוק ירתיע צעירים מלהיכנס לתחום, והבהיר שהסכום שמקבלים מנכ"לים בפיננסים רחוק מלהספיק עבור העבודה שהם עושים. בימים אלו הוא מחפש, יחד עם מנהלי הבנקים האחרים, מנכ"ל חדש לאיגוד הבנקים, בתקווה כי זה יפעל לביטול חוק השכר.
אחד הנושאים שפינטו ניסה להשפיע עליהם בהצלחה פחות גדולה הוא שימור כוחם של הבנקים בבורסה בתל אביב. הבנקים התנגדו לחוק שינוי מבנה הבורסה שחייב אותם למכור את רוב אחזקותיהם בה ולפנות את כיסאותיהם בדירקטוריון הבורסה, ובכך לאבד את השליטה בצינור המסחר מול הציבור הרחב. לאחר שהחוק עבר בכנסת, רוב הבנקים השלימו איתו - אבל הפועלים היה הבנק היחיד שהמשיך להתקוטט על השלכותיו עם מנכ"ל הבורסה איתי בן־זאב, בניסיון לטעון כי החוק יוביל לייקור עמלות לציבור בניגוד למטרתו. בדירקטוריון הבורסה כבר אין נציגים של הבנקים, אך בפועלים ממשיכים להזהיר מהשלכות המכירה שלה למשקיעים זרים. במקרה הזה, נראה שהרכבת כבר יצאה מהתחנה.
רחלי בינדמן
מקום 15 - רקפת רוסק עמינח, מנכ"לית בנק לאומי:
מובילה את לאומי אל העידן הדיגיטלי
המתחרים של בנק לאומי צקצקו לא מעט עם ההכרזה על השקת הבנק הדיגיטלי פפר, בהשקעה מוערכת של מאות מיליוני שקלים. אבל כיום, קצת יותר משנה לאחר מכן, ואחרי שהמפקחת על הבנקים חדוה בר הכריזה כי היא מאמינה שבתוך שנה יקום בישראל בנק דיגיטלי חדש - רקפת רוסק־עמינח, מנכ"לית לאומי, יכולה לחייך.
כולם יודעים שהמערכת הבנקאית שמנה ושבעה מדי, עמוסת סניפים מיותרים וערב־רב של עובדים, שרבים מהם נהנים מקביעות וממנגנון שכר של טייס אוטומטי. המערכת הזו צמאה להתייעלות; אבל הרבה מעבר לכך, העולם הטכנולוגי זועק לה. הפריסה הסניפית של הבנקים שהיתה כורח ודרישת המציאות והלקוחות עד לפני כמה שנים, הופכת פחות ופחות נחוצה. הקדמה הדיגיטלית מאפשרת היום ללקוח להפקיד צ'קים דרך אפליקציה, לצ'וטט עם הבנקאי באינטרנט, לקבל כרטיס אשראי במשלוח עד הבית ולעדכן את הסיסמה שלו בטלפון, ואף להעביר כסף בין אנשים ללא שימוש במזומן.
רקפת רוסק עמינח, מנכ"לית בנק לאומי צילום: רון קדמי בבנקים אחרים אמנם הבינו את הצורך בהתייעלות והחלו לצמצם את כוח האדם ולסגור סניפים, אך לאומי היה הראשון שהציב תחליף דיגיטלי אמיתי. פפר אמנם צומח באיטיות, והצעירים מצטרפים אליו בעיקר בשל 250 השקלים שהם מקבלים בפתיחת חשבון חדש - אבל הוא הראשון לייצר שפה חדשה ופשוטה, שמונגשת ללקוחות העתיד של הבנקאות דרך הדיגיטל.
את ההישג הזה, בשינוי השפה והשיח, חייבים לרשום לזכותה של רוסק־עמינח, שמגיעה מוכנה לתחרות אפשרית אם וכאשר תצוץ מצד בנקים דיגיטליים חדשים שיקומו. הסניפים והבנקאים עדיין לא הולכים לשום מקום, אך התפקיד שלהם בעולם הבנקאות העתידי צפוי לעבור שינוי משמעותי – מספקי שירותים בסיסיים לנותני ערך ללקוח, בדמות ייעוץ מקצועי מותאם אישית. הבנקאות הדיגיטלית תעניק את רוב שירותי היסוד שהתקבלו עד כה בסניפים, ותשנה את פני עולם הבנקאות בעשור שלפנינו – וכולנו נרגיש זאת על בשרנו.
רחלי בינדמן
מקום 16 – הרב יעקב אריה אלתר, האדמו"ר מגור ונשיא מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל:
זעזע שוב ושוב את הקואליציה
היתרון העיקרי של המפלגות החרדיות כשותפות קואליציוניות הוא היציבות שלהן. נתניהו, שסידר למפלגות האלה את התקציבים הגדולים בתולדותיהן, יודע שהן יפעלו כדי שהממשלה תכהן זמן רב ככל האפשר. את התמונה הזו מקלקל בשנה האחרונה הרב יעקב אריה אלתר, האדמו"ר מגור ונשיא מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל, שהפך להיות הגורם הבלתי צפוי באגודת ישראל, ודרכה בממשלה.
הרב יעקב אריה אלתר, האדמו"ר מגור צילום: שוקי לרר
רשימת יהדות התורה, שמייצגת את החרדים האשכנזים, מורכבת משתי סיעות: אגודת ישראל החסידית (שמוביל האדמו"ר, שהוא הרב החסידי הבכיר בישראל) ודגל התורה הליטאית. אבל כשהרב אלתר מוביל את האגודה לעמדה קנאית בנושא השבת או הגיוס, דגל התורה מיישרת קו. כך, בנובמבר 2017 הורה הרב אלתר לרב יעקב ליצמן להתפטר מתפקיד שר הבריאות בשל משברי השבת בנושא המרכולים והרכבת, ובכך יצר איום על קיום הממשלה (אחרי שחוק המרכולים עבר בתחילת 2018, ליצמן חזר למשרד הבריאות; כדי שיוכל לכהן כסגן שר במעמד שר תוקן חוק יסוד: הממשלה). במרץ האחרון דרשה מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל, בראשות אלתר, לאשר את חוק הגיוס כתנאי לאישור תקציב 2019, וכך שוב כמעט הפילה את הממשלה, אך בסופו של דבר התברר שגם לכוחו של האדמו"ר יש גבול וחוק הגיוס עוד לא עבר.
הרב אלתר הוא מנהיג מנוסה שמכהן בתפקיד כבר 22 שנה, ולא באמת רוצה להיפרד מתקציבי הקואליציה - לחסידות גור יש הרבה מאוד מוסדות חינוך שחיים מכספי המדינה. אז למה הוא מוביל לכיוון הקנאי? בגור טוענים שנושא השבת חשוב לו במיוחד; באגודת ישראל יש הטוענים שהוא מרגיש שהח"כים החרדים פשרנים מדי. יהיו הסיבות אשר יהיו, מה שברור זה שהרבי מגור מוכן ללכת על הקצה, ולקחת סיכונים קואליציוניים גדולים בהרבה משותפיו להנהגה החרדית.
שחר אילן
מקום 17 - קאר שולץ, מנכ"ל טבע:
נכנס לשלב המבצע המתגלגל
2018, בניגוד לקודמתה, התאפיינה בשיעמום יחסי בטבע. בניהולו של המנכ"ל החדש וחסר הפניות, קאר שולץ, ענקית התרופות עשתה הכל כדי לרדת מתחת לרדאר: אחרי ה"דם ברחובות" וגלי הפיטורים הגדולים שביצע עם כניסתו לתפקיד, התמקד השנה שולץ במהלכים מכניים, כמעט שגרתיים. כעת, אחרי הניתוח ללא הרדמה שאפיין את 2017, הגיע השלב המשעמם של לספק את התוצאות. משעמם זה המעניין החדש.
עיקר המאמץ השנה הוקדש לפירוק הגווייה העסקית העצומה שבלעה טבע בעסקת אקטביס ג'נריקס הכושלת. צעד אחר היה הזזת מטה החברה בארה"ב מפנסילבניה לניו ג'רזי, לאחר שטבע הצליחה להשיג חבילת הטבות לצורך המהלך בהיקף של 40 מיליון דולר על פני עשור. הכל משתלב בתוכנית גרנדיוזית: פיטורי 14 אלף עובדים ברחבי העולם (קרוב לרבע ממצבת העובדים של החברה) והובלת שינוי מבני שיקצץ בעלויות הקבועות כ־3 מיליארד דולר עד סוף 2019.
קאר שולץ, מנכ"ל טבע צילום: בלומברג
בינתיים מתחילים להבהב באופק סימני תקווה: תרופה נגד מיגרנה שעשויה לעלות על המסלול הרגולטורי הנכון, וכניסה מפתיעה של המשקיע האגדי וורן באפט בהיקפים של מאות מיליוני דולרים (סכום זניח עבור באפט, שהודה שלא ידע על ההשקעה המדוברת).
מניית טבע התאוששה מהשפל שרשמה בסוף אוקטובר 2017, ועד סוף יולי 2018 כבר זינקה כ־100%. מנגד, שווי השוק של טבע עמד באמצע השנה על 24.1 מיליארד דולר, נמוך ב־65% מהשיא שנרשם לפני קצת יותר משנתיים, בשלהי האופוריה סביב עסקת אלרגן. המשימה ההרואית של שולץ היא להחזיר את הזומבי הזה לחיים. טבע עדיין חלשה וחבוטה, אבל ההישגים הראשונים של שולץ מסמנים תקווה שהחברה תצא מהמשבר הזה - אולי לא מחוזקת, אבל מתפקדת. גם זה יעד טוב, אחרי בזבוז של 40 מיליארד דולר על רכישה כושלת.
חזי שטרנליכט
מקום 18 - עו"ד מיכל הלפרין, הממונה על הגבלים עסקיים:
מסתפקת בקנסות
הממונה על הגבלים עסקיים מיכל הלפרין היתה מעורבת בהחלטות בעלות השפעה רבה השנה: הגשת כתב אישום בפרשת תיאום מחירי המוניות בנתב”ג, אי־מתן אישור לחברת OPC של עידן עופר להקים תחנת כוח פרטית בדרום, וההחלטה על אישור מיזוג רשת וערוץ עשר היו רק חלק מהנושאים שהיו על שולחנה.
החלטה אחת היתה מעניינת במיוחד: אחרי שספגה ביקורת על טיפול בכפפות של משי במונופולים, החליטה הלפרין ללכת על כל הקופה. את אחד התיקים הפליליים הגדולים שחקרה הרשות בשנים האחרונות נגד מונופול גדול - החברה המרכזית למשקאות קלים (קוקה־קולה) - היא העבירה לפסים מינהליים והטילה על החברה, בכפוף לשימוע, קנס מינהלי בהיקף של 63 מיליון שקל.
עו״ד מיכל הלפרין, ממונה על גבלים עסקיים צילום: נמרוד גליקמן
הלפרין יודעת שהראיות שנאספו בפרשיות המרכזיות יכלו להספיק להרשעה של עובדים בחברה (גם אם לא בדרג הגבוה) בניצול לרעה של כוח מונופוליסטי, אבל היא חשבה שקנס גדול יהיה אפקטיבי ומרתיע בהרבה מהליך שאולי יושיב עובדים בכלא. עניין של תפיסת עולם.
לתוצאה הסופית של המהלך תהיה גם השפעה חשובה על אחד הנושאים שהרשות הגדירה במכתב השימוע כ"בעל חומרה יתרה": חסימה בשטח של יבוא מקביל של מותגי קוקה־קולה על ידי יבואנים קטנים ובינוניים, שהם מחולל תחרות חשוב. את התחרות הזאת, לפי ממצאי החקירה, רמסה החברה המרכזית ברגל גסה, כאשר הפרקטיקה החמורה ביותר לדעת הרשות היתה איומים בהפסקת אספקה של משקאות מוגזים ללקוחות שנמצאו אצלם מוצרים מיבוא מקביל.
הלפרין בחרה לטפל בהפרות החמורות האלה בכלי הקנסות המינהליים. ברגע שהיא בחרה במסלול הזה, ולא במסלול הפלילי, חובת ההוכחה היא עליה. במקרה של החברה המרכזית, התוצאה תהיה חזות הכל: פשרה, ויתור או הקטנה של הקנס - והלפרין תשדר למונופולים שגם במקרים חמורים של חסימת יבוא מקביל, אפשר עדיין לכשכש בכלב.
תומר גנון
עמ' 19 – מוטי בן־משה, בעל השליטה באקסטרה הולדינגס:
(כמעט) השלים את ההשתלטות על אפריקה ישראל
לפני 20 שנה, מי שאמר את השם אפריקה ישראל דיבר על מותג איכותי ושמרני בתחום הבנייה בארץ. אבל בעשורים האחרונים הפכה החברה למגרש התגוששות של טייקונים, הבולט שבהם הוא כמובן לב לבייב. ב־2018 הצטרף לבורסת השמות הזו גם מוטי בן־משה, שנמצא כעת לקראת השלמת ההשתלטות על אפריקה ישראל - או מה שנשאר מהחברה, אחרי אי־אלו הסדרי חוב ומגדלי מינופים ריקים בחו"ל.
מוטי בן משה צילום: עמית שעל
בן־משה, שעשה את הונו בגרמניה באמצעות שיווק חבילות תקשורת ובהמשך בעסקים בתחום האנרגיה, פרץ לתודעה הישראלית כשרב על השליטה באי.די.בי עם אדוארדו אלשטיין. את הקרב ההוא הפסיד, אך ב־2016 השתלט על אלון רבוע כחול, שחולשת על תחנות הדלק של דור אלון, על רבוע כחול נדל"ן ועל רשת נעמן. עם תיק האחזקות הזה יש לו יכולות לבצע מהלכים נוספים בתחום הפיננסי שעשויים לכלול השקעות נוספות, ואולי גם הרפתקאות חדשות בלקיחת אשראים.
המוניטין שלו כמי שאינו מהסס להיכנס למהלכים מורכבים ולקרבות עסקיים, למשל עם דמויות כמו לב לבייב ונתי סיידוף, מראה על רצון להוכיח את עצמו במועדון סגור שאחת לעשור או שניים מתרעננות בו הדמויות, בדרך כלל עקב כישלונות עסקיים. ייתכן שזה גם מה שמתדלק את האמביציה שלו במקרה של אפריקה ישראל. בינתיים הוא ממשיך לבסס את מעמדו כדמות עולה בעולם העסקים המקומי, אך צעדים לא נכונים בביצה הטובענית של אפריקה ישראל, או במגרש של כספי הגופים המוסדיים - עלולים לחסל חלק או אפילו את מרבית הישגיו.
חזי שטרנליכט
מקום 20 - נתי סיידוף, בעל השליטה בשיכון ובינוי:
השתלט על מותג ישראלי עתיר נכסים במחיר מציאה
השם נתי סיידוף היה לא מוכר בעולם העסקים המקומי עד לפני שנים ספורות. ב־2016 עלה סיידוף על הרדאר כשביקש להשתלט על כלכלית ירושלים, ובהמשך על אפריקה ישראל ובזק. העסקאות האלה לא התממשו, אך סיידוף המשיך לחפש עסקאות מעניינות; בסוף הוא הצליח לרכוש את השליטה בשיכון ובינוי (47%) מידי אריסון השקעות במחיר אטרקטיבי.
נתי סיידוף צילום: אוראל כהן
שיכון ובינוי, חברה מבוססת ועתירת נכסים, נקלעה לסחרחורת נוכח חשדות סביב פעילותה באפריקה. המשבר, שכלל חקירות של בכירי הקבוצה, נתן דחיפה הגונה לשרי אריסון, שגם כך רצתה למכור במהירות את הפעילות הנדל"נית שלה נוכח השפעתו הפוטנציאלית של חוק הריכוזיות. סיידוף ניצל את ההזדמנות, הגיש הצעה במחיר נמוך ב־14% ממחיר השוק, ושילם 1.1 מיליארד שקל עבור הנתח של אריסון.
מבחינתו הוא ביצע עסקה במחיר אטרקטיבי - אלא שכמו בעסקאות ענק לא מעטות שראינו לאורך השנים, המחיר שבו אתה קונה את הנכס צריך להצדיק את עצמו בסופו של דבר, כך שמבחן ההוכחה על טיב העסקה עוד לפניו. כעת הוא יידרש לייצב את החברה ולהתמודד עם שילוב של מחירי דיור קפואים, קשיים ביבשת השחורה ויחסים מורכבים בין בעלי המניות שמחזיקים בחברה־הבת איי.די.או.
חזי שטרנליכט
מקום 21 – אדוארדו אלשטיין, בעלי אי.די.בי:
שחרר חלק גדול מהקבוצה, כדי לשמור על היתר
השנה שחלפה היתה עמוסת אירועים בגזרה של אדוארדו אלשטיין. בשלהי 2017, כדי להתמודד עם דרישות חוק הריכוזיות, מכרה אי.די.בי את אחזקותיה בדיסקונט השקעות ונפרדה מהנכסים שהיו בשר מבשרה ובראשן החברות סלקום, שופרסל, נכסים ובניין ואלרון.
בניגוד לשנים קודמות, שבהן שמענו חדשות לבקרים על מועמדים לרכישת השליטה בכלל ביטוח, 2018 התאפיינה בשקט יחסי: מעט ציפיות, מעט אכזבות. השינוי המשמעותי ביותר צפוי להגיע כבר בקרוב עם סיום תפקידה של דורית סלינגר כממונה על שוק ההון, הביטוח והחיסכון במשרד האוצר. את אלשטיין לא ממש מעניין מי יירש או תירש את סלינגר, העיקר שהוא יוכל להימנע ממכירת השליטה בכלל ביטוח.
אדוארדו אלשטיין צילום: אוראל כהן
מהיום שאלשטיין נכנס להשקעה באי.די.בי הוא הזרים לקבוצה יותר מ־2 מיליארד שקל. זה סכום עתק, חסר תקדים בשוק ההון המקומי, שאפשר לקבוצה לעמוד בכל התחייבויותיה לנושים ומנע ממנה להגיע להסדר חוב שני. אלא שלאחרונה מתקדרים העננים מעל אי.די.בי: איגרות החוב הארוכות של החברה נסחרות בתשואה דו־ספרתית של 11.5%, שמאפיינת אג"ח זבל ומעידה על חשש גובר של המשקיעים בשוק ההון ביחס ליכולתה של אי.די.בי לעמוד בהתחייבויותיה בטווח הבינוני והארוך.
האתגר הגדול של אלשטיין יהיה לייצב את הפעילות העסקית של חברת התקשורת סלקום ולהחזיר אותה למסלול של צמיחה ורווחיות. התחרות המשתוללת בתחום הסלולר, שהחריפה עם כניסת המפעיל השישי אקספון (We4G), הופכת את המשימה לקשה יותר. אבל אם סלקום תעבור שיקום כמו זה שנרשם בחברה־האחות שופרסל, משקיעי אי.די.בי, ובראשם אלשטיין, יוכלו לשחרר אנחת רווחה גדולה.
הדרמות של אלשטיין השנה לא שמורות רק להתרחשויות בארץ הקודש. דווקא בארגנטינה, מרכז פעילותו העסקית, מתרחש אירוע יוצא דופן: משבר פיננסי, צניחה בשער המטבע המקומי וריבית שזינקה ל־40%; כל אלה בוודאי לא מקלים על שנתו של אלשטיין. נראה שההתפתחויות מעבר לים מטרידות את המשקיעים בישראל, שהתרגלו להזרמות ההון של אלשטיין בכל פעם שאי.די.בי נתקלה בבעיה, וכעת חוששים שהידרדרות נוספת בארגנטינה תמנע הזרמות עתידיות, אם וכאשר אלו יידרשו כדי למנוע מאי.די.בי לגלוש במדרון החלקלק להסדר חוב שני.
יניב רחימי
מקום 22 - שי ג'ינפינג, נשיא סין:
נכנס עם טראמפ למלחמת סחר, שאת תוצאותיה מרגיש העולם כולו
במחצית השנה האחרונה שרויה סין במלחמת סחר מחריפה והולכת מול ארצות הברית. בייג'ינג הטילה מכסים על תוצרת אמריקאית בשווי עשרות מיליארדי דולרים וכיוונה לבטן הרכה של טראמפ, מוצרים חקלאיים, בתגובה למסי יבוא בהיקף דומה שהטילה וושינגטון על סחורות סיניות.
התוצאות כבר מורגשות בשטח: תאגידי ענק חתכו את תחזיות הרווח שלהם ל־2018, אנליסטים צופים האטה בצמיחה העולמית, והצרכנים הגלובליים סופגים חלק מעליות המחירים שנגרמו מהתייקרות חומרי הגלם - עליות שנרשמו לאורך כל החזית, מחיתולים ופחיות בירה ועד ציוד מכני כבד.
נשיא סין, שי ג'ינגפינג צילום: אי.אף.פי
המתקפה של טראמפ לא היתה אמורה להפתיע את נשיא סין, שי ג'ינפינג. כאשר זה קיבל לידיו את הכלכלה הסינית ב־2013 הוא אמנם ניסה למצב את עצמו כתומך נלהב בגלובליזציה, אבל מאז כבר הוגדרה התנהלותו כפרדוקס, זאת משום שבמקביל להכרזות הללו שי הגביל את זרימת ההון אל המדינה. המהלכים האלה התווספו להפרות נשנות של תקנות ארגון הסחר העולמי מאז הצטרפה אליו סין ב־2001.
כשהבית הלבן פתח במערכה, שי לא יכול היה להרשות לעצמו לסגת. הוא עובד קשה מאוד כדי לטפח תדמית־פנים קשוחה ולהחזיק אזרחים קטנים וממושמעים. לשם כך הוא פתח בקמפיין למיגור שחיתות שטיפל עד כה ביותר ממיליון וחצי חברי מפלגה סוררים, ואפילו הורה לצנזר את פו הדוב מהרשתות החברתיות, אחרי שהמוני גולשים הצביעו על דמיון בין המנהיג לבין הדובון השמנמן והאווילי.
כך שמבחינת שי, הקו התקיף מול ארצות הברית הוא רק המשך בלתי נמנע של הנרטיב הזה והוא כורח המציאות. אלא שצריך לזכור ששי לא כפוף למגבלות פוליטיות מערביות; שום בחירות לא נושפות בעורפו. דבר לא מפריע לו להמשיך בהורדות הידיים עם המנהיג האמריקאי, ועל הדרך לנסות ולהנדס מחדש את מאזן הכוחות הכלכלי הגלובלי.
עדי ברק
מקום 23 – ג'ק מא, מייסד עליבאבא:
האיש שמפיל אימה על הקניונים בישראל מנהל אימפריה אדירה – ושומר על ענווה
ג'ק מא הוא שם מוכר אפילו לקהל הישראלי, ועליבאבא והאתרים האחרים שהצמיח הם הקניון האהוב בישראל – הודות למשלוחים החינמיים והמחירים הנמוכים ביחס לשוק המקומי. כששוחח עם סטודנטים באוניברסיטת תל־אביב, לשם הגיע השנה כדי לקבל תואר דוקטור של כבוד, אמר מא: "אני חושב שכשיש לך יותר מ־100 מיליארד דולר, הכסף הזה לא שייך לך, זו אחריות חברתית. עד היום יצרנו 33 מיליון משרות בסין, ואנחנו יכולים ליצור 100 מיליון. אני לא יודע אם זה יקרה בימי חיי, אבל אחרים ימשיכו אותי ויגיעו לזה".
הסיפור של עליבאבא מתחיל בעצם מבירה. ב־1994 הגיע מא, אז מורה לאנגלית בן 30, לביקור בארה"ב – ואז גילה את האינטרנט. הוא חיפש את המילה "בירה", וגילה שהפלטפורמה החדשה הזו לא מכילה אזכורים לבירה סינית, או לסין בכלל. לפיכך, הפרויקט הראשון שלו היה הקמת אתר על סין; התגובות שקיבל גרמו לו להבין שהאינטרנט עומד לשנות את העולם.
ג'ק מא, מנכ"ל עליבאבא צילום: עמית שעל ב־1995, הקימו מא ואשתו חברה שבנתה אתרי אינטרנט לפי דרישה, ונקראה China Yellow Pages. ב־1999 הבין מא שהוא יכול להפוך את האינטרנט לזירת מסחר תוססת, והקים את עליבאבא עם צוות של כ־20 איש. ב־2003 הוא ייסד את חברת התשלומים וההלוואות עליפיי ואת אתר הקניות Taobao. ב־2014 יצאה עליבאבא להנפקה שוברת שיאים בבורסת ניו יורק – היא גייסה 25 מיליארד דולר והוערכה ב־200 מיליארד דולר בעת ההנפקה.
בראיון שהעניק לעיתונאי האמריקני צ'רלי רוז בכנס הכלכלי בדאבוס 2015 סיפר מא שלהצלחה קדמו לא מעט כישלונות. "אחרי הלימודים בקולג' ניסיתי להתקבל לעבודה 30 פעם ובכל פעם דחו אותי, אפילו KFC. הרווארד דחתה אותי עשר פעמים. היום אני אומר לעצמי שאולי אלך להעביר שם הרצאה מתישהו".
ההודאה הזו בכישלון משקפת ענווה מסוימת, שמבדילה את מא מיזמים אחרים. באותו ראיון אמר לרוז על ההנפקה הגדולה בהיסטוריה: "(היא) חשובה לא בגלל הכסף, אלא כי זו הבעת אמון מצד אנשים בעולם". הענווה הזו ממשיכה לאפיין את מא גם כשהאימפריה שהקים שוברת עוד ועוד שיאים, למשל באמצעות חברת ANT – פלטפורמת התשלומים הגדולה בעולם, שבשנה שעברה השתמשו בה 520 מיליון איש להעברת יותר מטריליון דולר.
הגר רבט
מקום 24 - הדור שאמרו לו "אל תחסוך", ואז אמרו לו "אבל למה אתה לא חוסך?"
הדור שנכנס לשוק העבודה כשהריבית ירדה לרמתה האפסית, חותם עשור שבו ראה את חלומותיו מתרחקים, את העתיד מתקדר ואת הנטל הולך ומכביד. שינו לו את כללי המשחק, והוא בתורו מסרב לשחק לפי הכללים החדשים
דור ה־Y, דור ה־Z, המילניאלז – הדורות הצעירים בעולם ובישראל זוכים לשלל כינויים, ניתוחים ומחקרים שמנסים להסביר את הרוח החדשה והשונה שהם מביאים עמם. ואולם לפחות בישראל, ברור שהדור הצעיר הושפע רבות - גם אם לא בידיעתו – מהסביבה הכלכלית שבה הוא גדל.
בעשור האחרון שוררת בישראל ריבית אפסית העומדת כיום על 0.1% בלבד. בנק ישראל הוריד אותה לשפל בעקבות המשבר הפיננסי העולמי של 2008, במטרה לתמוך בכלכלה הישראלית ולמנוע משבר במשק. במילים פשוטות – הורדת הריבית נועדה לעודד את הישראלים לצרוך במקום לחסוך, וכך להניע את הכלכלה: לעודד ביקושים שיאפשרו למפעלים להמשיך לייצר ולא לקרוס. כעת, אחרי עשור של מדיניות מוניטרית כזו – החברה הישראלית ניצבת בפני אתגרים עצומים שילוו אותה בשנים הבאות.
צעירים בת"א צילום: שאטרסטוק צעירים שנולדו בתחילת שנות התשעים השתחררו מהצבא כשהריבית החלה לרדת. כיום הם בני 30 וכל מה שהם מכירים הוא משטר מוניטרי שמעודד אותם לצרוך ולא לחסוך. ואולם, ריבית אפסית היא כמו סם. היא דוחה את ההתמודדות עם כמה בעיות, אבל מייצרת אחרות. השמיכה, שהיתה קצרה ב־2008, נותרה קצרה; מדינת ישראל למעשה לקחה כסף שאמור היה לשמש אותנו בעתיד, כדי לתמוך בכלכלת ההווה. פשוט גלגלנו את הבעיות קדימה.
משני קצותיה של השמיכה הקצרה עומדים שני דורות במדינת ישראל, הצעיר והמבוגר, שהמתח ביניהם חריף יותר מאי פעם. כך, למשל, כדי שהפנסיה של הדור המבוגר לא תיפגע בשל הריבית הנמוכה, הצעירים סבסדו אותה במשך כמה שנים. כשקמה צעקה שהפנסיה של הצעירים לא יכולה לשמש כתמיכה בזו של המבוגרים, התקבלה החלטה שנוטלת מהם הטבה של המדינה כדי להמשיך ולתמוך בפנסיה של הדור המבוגר. גם את המחיר על מצבו הרעוע של הביטוח הלאומי ישלמו בבוא היום הצעירים - אם בהעלאת דמי הביטוח הלאומי, אם בהפניית תקציבים שתלווה בהעלאת מסים, ואם בקיצוץ בקצבאות.
בנוסף, הדור הצעיר בישראל גדל לתוך פגיעות כלכלית רבה. חוסר הכדאיות שבחיסכון שלח את המשקיעים לשוק הנדל"ן, מחירי הדירות האמירו - ודור שלם משועבד למשכנתאות ענק ולהלוואות יקרות שנטל כדי להשיג הון עצמי לדירה. התחייבויות אלה מקשות על חיסכון נוסף לעתיד ולזקנה. חסכונות הפנסיה מושקעים בנכסים ברמת סיכון גבוהה, במטרה להצליח להשיג תשואה ולהגדיל את החיסכון, ועדיין, על פי המחקרים האחרונים רמת ההכנסה של היוצאים לפנסיה צפויה לצנוח ב־60%. בנוסף, המסר שהעבירה המדינה, שלפיו לא כדאי לחסוך, חלחל היטב – והעלייה בצריכה לוותה אף במינוף של משקי הבית.
מתח בין הדור הצעיר למבוגר הוא עניין מובנה, אך כעת הוא מחריף בגלל שני גורמים – הריבית הנמוכה, והתפרקות הסולידריות שאפיינה את החברה הישראלית במחצית השנייה של המאה שעברה, כשהתחושה של איש איש לעצמו גברה. חילופי ההאשמות בין הדורות גוברים. הצעירים מסתכלים בעיניים כלות על הביטחון התעסוקתי ועל הפנסיה התקציבית של הדור הקודם, ואילו המבוגרים מטיחים בצעירים את השאלה מדוע הם לא גרים עם ההורים וחוסכים כסף; הם שוכחים, כנראה, שהמדיניות הממשלתית קובעת שלא כדאי לחסוך.
המתח הזה משפיע על הבחירות של הדור הצעיר בכל תחום בחיים, בדגש על שוק התעסוקה. חוסר הביטחון התעסוקתי, שכר חציוני נמוך ומנגנוני העסקה עקומים כמו "עובדי קבלן" מיתרגמים אצל הצעירים לחוסר רצון להתחייב ולהשקיע במקום עבודה אחד.
שינויים חברתיים אמיתיים מגיעים רק מרפורמות מבניות עמוקות בשוק העבודה, וכדי שאלה יתרחשו, על האליטות לוותר על כוחן – אמירה שנשמעה מכיוונה של קרנית פלוג, נגידת בנק ישראל. ואולם, איש מאלה הנמצאים בעמדת כוח לא שש לוותר עליה, והצעירים מבינים זאת – אז הם פשוט לא משחקים לפי כללי המשחק הישנים; הם יודעים שמי שכותב את כללי המשחק, שם אותם בתחתית סדרי העדיפויות.
"נתמודד עם הבעיה הזו כשנגיע אליה" – זו הגישה המאפיינת את קובעי המדיניות בירושלים כשהם נשאלים מדוע הם ממשיכים לקחת הטבות מהדור הצעיר, כשכבר עכשיו ברור שהוא הולך להיות בבעיה. מבחינתם, הם מחפשים פתרון לבעיות האמיתיות שקיימות היום – גם אם זה על חשבון הגדלת הבעיות שנמצאות מעבר לפינה. אולי עד אז, משהו ישתנה לטובה.
והצעירים? מחפשים את הסולידריות בינם לבין עצמם, מוחים, מנסים, עוברים לכלכלה שיתופית, עובדים כפרילנסרים בכמה תחומים, לומדים מקורסים אינטרנטיים, לא חוסכים – ובעיקר, מאוד מאוד מודאגים.
אתי אפללו
מקום 25 - אלי כהן, שר הכלכלה והתעשייה:
פותח את השוק ליבוא מקביל
בשנה וחצי שלו במשרד הכלכלה והתעשייה, אלי כהן נלחם בנחישות להורדת יוקר המחיה. הוא הציב את הורדת המחירים בראש סדר העדיפויות, ולשם כך לא היסס להתעמת עם כמה מהכוחות החזקים במשק. בין היתר, הוא השיק את רפורמת הטואלטיקה שעודדה יבוא מקביל של מותגים בתחום, ביטל את הבלעדיות של רשתות במרכזים מסחריים, הגביל את כוחם של יבואנים בלעדיים, וקידם רפורמה בחוק ההגבלים שמאפשרת לפעול אל מול גופי בעלי כוח שוק עודף, גם במקרים שבהם אינם מונופול.
היעד הבא הוא הזנקת הצמיחה. "ישראל נמצאת במקום ה־21 בדירוג התמ"ג לנפש ב־OECD, והיעד שלנו הוא להגיע למקום ה־15 בתוך חמש שנים", אומר כהן בשיחה עם “מגזין כלכליסט”. "הצמיחה בישראל גבוהה מזו שבשאר מדינות ה־OECD: הן נעות על ממוצע של 1%–2%, כשאצלנו הצמיחה היא 3%–4.3%. אנחנו מצמצמים פערים. ישראל נמצאת בדרך לעשירייה הראשונה בעולם בתמ"ג לנפש. זה יעד שאפתני, אבל בר־השגה".
לפי כהן, אחת הדרכים להגיע ליעד הזה היא הגדלת מספר המועסקים בהייטק לחצי מליון בתוך עשור. "היום עובדים בענף 9% מהמועסקים במשק, אבל הוא תורם 43% מהיצוא. מספר המועסקים בענף נמצא בסטגנציה כבר עשור, וצריך להגדיל אותו. אדם שמסיים היום משפטים, יגמור את החודש עם 7,000 שקל במקרה הטוב. בהייטק זה 14 אלף שקל וצפונה".
אלי כהן, שר הכלכלה והתעשייה צילום: אופיר אייבי
כהן גם סבור, שיש מקום להפחית במס החברות, בדומה לרפורמת המס אותה מוביל נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. “אנחנו צריכים להוריד את מס החברות ל־18%, ולקדם גם תוכנית רב־שנתית להורדת המע"מ".
ביקורת שנשמעת על הרפורמה בטואלטיקה שהנהיג, היא שזו אמנם הובילה לירידת מחירים בענף, אך הם עדיין גבוהים לעומת המחירים בעולם. על כך אומר כהן: "זו רק ההתחלה. זה סוף עידן המונופולים שהתרגלו לגזור קופונים על חשבון הציבור. אני אפעל להמשך ההורדה במחירי הטואלטיקה, עד שרמת המחירים בישראל תהיה דומה לזו שבאירופה. בישראל כמעט כל אחד רוצה להיות יבואן בלעדי, או משווק בלעדי בקניון, כדי לגבות מהצרכן מחיר מקסימלי. התחלנו בענף הטואלטיקה גם כיוון ששם נמצא פער גבוה של 48% בין ישראל לחו"ל, וגם כיוון שרוב המוצרים בענף אינם מיוצרים בישראל, ואינם תורמים לתעשייה המקומית. השוק הפנים את חוסר התחרות ומתעורר: מול סופר־פארם תתחזק עכשיו ניו־פארם תחת שליטת שופרסל, וגם גוד פארם שהשליטה בה עברה לרמי לוי. אני מאמין שרמת המחירים תמשיך לרדת".
צבי זרחיה
