מה באמת עבר לנוחי דנקנר בראש?

1. מתפשרים על איכות ההוכחה

בהיעדר הודאה או הקלטה מסתמך השופט על עדי מדינה

הרצת מניות היא עבירת מרמה שדורשת הוכחת כוונה ומודעות. כוונה ומודעות נמצאות בראשו של אדם, אבל בכוחו של המשפט לפצח את הראש הזה, ולהסיק ממנו את הכוונה והמודעות. לכך יש כמה אמצעים ובכמה רמות של ודאות: ברמה הגבוהה - הודאה או הקלטה; ברמה הבינונית - עד המדינה, השותף הזוטר לפשע, מעיד על העבריין הראשי; ברמה הנמוכה יותר - ראיות נסיבתיות.

עבירות כלכליות, כמו עבירות צווארון לבן, הן עבירות מורכבות שמתבצעות בידי אנשים מתוחכמים, שלא תמיד מותירים עקבות בזירת העבירה. לכן נאלץ המשפט "להתפשר" על דרכי ההוכחה, ואם אין הודאה, הקלטה או מסמכים חד־משמעיים, פונים לאמצעים המשניים, שהפופולריים שבהם הם עדי המדינה. אלא שלעדים אלו יש אינטרס "למכור" ראיות תמורת הצלת עורם, ובית המשפט נאלץ להתפשר ולהכיל את אמינותם המפוקפקת ולעתים את שקריהם. לכך נועדו ראיות הסיוע והאפשרות לקחת מהעדות רק את חלקיה האמינים.

הראיות הנסיבתיות הן החלשות יותר כי הן מאפשרות לנאשם ולסנגוריו להציג סיפור חלופי לתזה המרשיעה. קבלתה או חוסר היכולת לסתור אותה מייצרים את הספק הסביר הנחוץ לזיכוי.

ריבוי טביעות אצבע שמצביע על טיפשות, זחיחות או נואשות

רכבת משפט הרצת המניות של נוחי דנקנר יצאה לדרך עם עד מדינה וראיות נסיבתיות למכביר. ואז אירעה תקלה לקטר. התברר שעד המדינה עדי שלג שיקר בליבת עדותו: קיומה של פגישה שבה הורה לו בנקאי ההשקעות איתי שטרום להריץ את המניה. בשלב זה השאלה היתה האם הרכבת יכולה להגיע לסוף דרכה עם הקטר המקרטע הזה; האם הראיות הנסיבתיות מספיקות להרשעה בלי עד המדינה שצבע אותן בגוון המרמתי המובהק.

נוחי דנקנר, בכניסה לביתו לפני גזר הדין. היה פוטנציאל לזיכוי? צילום: אוראל כהן

בית המשפט העליון קבע שדי בראיות הנסיבתיות כדי להרשיע. השופט ג'ורג' קרא היטיב לפרטן תוך הלעגה קלה באמצעות המלה "במקרה". 15 "מקרים" מנה קרא וסיכם שהכמות הזו עושה איכות ומהווה שיטה ולא מקרים בלבד. ההגנה טענה שדווקא ריבוי המקרים עשוי להעיד על תום לב, במיוחד כשדנקנר מרים בעצמו טלפון לבנק, מעביר לשטרום הלוואה גלויה מחשבון לחשבון ושולח סמסים לכל הנוגעים בדבר. פעילות גלויה כזו לא מאפיינת קושרים פליליים, רק מטומטמים משאירים כל כך הרבה טביעות אצבע בזירה. או אנשים זחוחים מדי או נואשים מדי. דנקנר בהחלט עונה על חלק מהקטגוריות האלה.

דנקנר לא זכה להנחה במקומות שראיות נסיבתיות הובילו לזיכוי

המדינה גייסה את עד המדינה שלג כדי לקשור את הראיות הנסיבתיות בחוט הפלילי. ההגנה טענה כי משנפרם חוט זה חוזרות הראיות הנסיבתיות למרכז הבמה ביחד עם ההסבר החילופי ללגיטימיות הקשר הגלוי בין דנקנר לשטרום. ושניים אלה, שקרי עד המדינה והקשר הלגיטימי, מקימים את הספק הסביר לזיכוי.

בית המשפט העליון דחה תזה זו. הוא התעלם מ"נפילת" עד המדינה, אבל השתמש בחלק מדבריו, במיוחד מלפני חתימת הסכם עד המדינה; הוא השתמש ב"ראשית הודאה" שנלמדת מדברים של דנקנר ושטרום והכי חשוב, הוא קבע שדי בראיות הנסיבתיות כדי להרשיע.

עדי שלג צילום: שאול גולן

ראיות נסיבתיות הן פלסטלינה ללוש בה הכל. תיק האי היווני נגד ראש הממשלה המנוח אריאל שרון נסגר בידי היועץ המשפטי לממשלה דאז מני מזוז אף שפרקליטת המדינה עדנה ארבל סברה שהנסיבות יובילו להרשעה. בית המשפט העליון זיכה את ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט מסעיף השוחד המרכזי, למרות שהנסיבות יכלו לתמוך בהרשעה כפי שאכן סבר השופט המחוזי דוד רוזן. ועתה, תלוי בעליון ערעור המדינה על זיכויו של אלון חסן, לאחר שהמחוזי זיכה אותו למרות מערכת נסיבתית מכבידה.

לאחר זיכויו של חסן הופיעה שופטת העליון ענת ברון בכנס שהוקדש לעבירת השוחד ואמרה שלעתים "נדרש בית המשפט להפעיל גם את השכל הישר ואת ניסיון החיים על מנת להשלים חללים בפאזל הראייתי".

לטענת ההגנה דנקנר לא שתק בתשע הדקות הגורליות

דנקנר - להבדיל משרון, אולמרט וחסן (לפחות כרגע) - לא זכה לניתוח משפטי שמעדיף את הספק הסביר. במקרה שלו ניצחה התמונה הגדולה שהייתה ברורה לשופטים ממבט־על על התיק, שהשתלבה בחוסר סובלנות לפירכות הרבות שהציגה ההגנה, כמו גם התעלמות מממצאיה. תשע הדקות שבהן לא השיב דנקנר לשאלה הפשוטה האם ביקש משטרום להריץ את המניה כיכבו בפסק הדין ובכותרות התקשורת. ההגנה שהאזינה להקלטה דווקא משוכנעת ששמעה את דנקנר משיב מיד בשלילה לשאלה, אלא שהתשובה נשמטה מהתמליל, ובית המשפט התעלם ממנה גם לאחר שהונחה בפניו בידי ההגנה.

כוונה ומודעות במקרה דנקנר אינן עובדות אלא מסקנות משפטיות. לדנקנר מסורת של קפדן משפטי ומוניטין של איש לא טיפש. פסק הדין הזה מפשיט אותו לחלוטין משתי תכונות אלה ומצייר אותו כטיפש, זחוח ונואש. ואולי הוא גם שופט אותו לא רק כעבריין שוק הון אלא כטייקון מסואב וממונף שאמור לשלם על כל מעלליו התאגידיים, הידועים והנסתרים.

5. המלצה לאלוביץ’: לך תעיד

תראה מה קרה לשטרום, שלא רצה להפוך לעד מדינה

שטרום חטף פעמיים. ראשית, כשסירב להיות עד מדינה חרף הלחצים שהופעלו עליו. בהינתן העובדה שאינו חייל בארגון פשע שאמור להגן על הבוס שלו, סירובו מהווה סוג של חיזוק לאמינותו. שנית, כשהחליט לערער על הרשעתו ועונשו. בפעם הראשונה הביא על עצמו הרשעה ושנת מאסר במקום ללכת הביתה. בפעם השנייה הביא על עצמו שנתיים מאסר במקום שנה. כעת גם מטיחים בו שבניגוד לנהלים יצא לסכן את עצמו במבצעים צבאיים מורכבים ויוצאי דופן, חלקם מחוץ לגבולות המדינה, וזאת למרות צו עיכוב יציאה מהארץ ומגבלות על שירות חשודים.

שאול אלוביץ’ צריך להביט בדאגה על שטרום. גם עליו מופעל לחץ, ואפילו אגרסיבי ומשפיל, לשמש כעד מדינה. גם הוא, כמו שטרום, מסרב בטענה שדורשים ממנו לשקר. גם הוא, כמו שטרום, צריך לצפות למאסר ואפילו ממושך. עד מדינה, אמרו את זה קודם, הפך למקצוע המשתלם ביותר במדינה.