ניתוח כלכליסט
כך ריסקו שופטי בית המשפט העליון את טענות דנקנר ושטרום
השופטים ניל הנדל ג'ורג' קרא ודוד מינץ לא השתכנעו כי הקשר בין בעל השליטה באי.די.בי. לסוחר ניירות הערך לא נועד להרצת מניות: "דנקנר ידע, סייע, מימן, הריץ מניות. יש לתת משקל משמעותי לענישת עברייני צווארון לבן"
"תשע דקות ספציפיות בחקירתו של דנקנר ברשות ניירות ערך ראויות לתשומת לב מיוחדת. מדובר באפיזודה אשר בתחילתה נשאל דנקנר שאלה פשוטה ביותר, המנקזת לתוכה את עיקר מהותו של התיק – "ביקשת מאיתי שטרום שיפעל במניה?". זוהי שאלה פשוטה שהתשובה עליה אמורה להיות בינארית – כן או לא. באופן מפתיע למדי, דנקנר לא השיב על השאלה במשך תשע דקות שלמות, אשר בסיומן ביקש להתייעץ עם עורך דינו, והחקירה הופסקה".
זו ליבת ההכרעה. הרגעים הראשונים בחדר החקירות של בעל השליטה לשעבר בתאגיד אי.די.בי, נוחי דנקנר, הם שמובילים בקו ישיר אל הרשעתו הסופית. הדיונים המשפטיים נפרסים על פני מאות אלפי עמודי טיעונים, סיכומים, פסקי דין, במחוזי ובעליון, אבל הכל חוזר חזרה אל תשע הדקות שבהן דווקא לא נאמר דבר. "כן או לא?" נשאל דנקנר, וכשלא ענה אם ידע שאיתי שטרום רכש כמות גדולה של מניות אי.די.בי — נחרץ דינו.
- דווקא על זה הוא הולך לכלא
- 9 הדקות שחרצו את גורלו של דנקנר
- דנקנר שמע לראשונה על החמרת עונשו מתחקירנית ערוץ 10
מניע אינו יסוד בעבירה הפלילית. לכל בעל שליטה חשוב ששער המניה שלו ימריא. דנקנר ניסה להכחיש שהיה לו מניע להעלות את מחיר המניה באופן מלאכותי: לטענתו, למשקיעים המאורגנים בהנפקה כלל לא היה אכפת ממחיר המניה. אבל חוסר האמון של השופטים בהכחשת המניע מצד דנקנר, מבססים את הכוונה שלו להשפיע במרמה על השער. ואיך לומדים על הכוונה? משיתוף הפעולה עם שטרום.
 | |||
"ביחס למודעותו של דנקנר לפעולות שטרום, הבהיר דנקנר מספר פעמים כי הוא היה מודע והתעדכן גם בנוגע לסדרי הגודל ונפחי פעולות הרכישה: 'בהחלט הוא עדכן אותי, כן'; 'אמרתי לך בעבר שידעתי על הפעילות של איתי. שידעתי על הפעילות שלו'.
אחת מטענות ההגנה של דנקנר הייתה שלא ידע ולא היה מודע לפעילותו של שטרום. בית המשפט שולל טענה זו באמצעות ציטוטים מדבריו.
"מודעותו של דנקנר אף עולה מפעולותיו. כך בשיחת הטלפון שניהל עם אילן בצרי אמר לו דנקנר כי מטרת מסגרת האשראי היא רכישת מניות אי.די.בי. גם מהפניית המשקיעים אל שטרום ניתן ללמוד שידע כי שטרום מוכר את המניות שרכש בשוק, בעסקאות מחוץ לבורסה, כדי לרכוש מניות חדשות בשוק".
את המודעות של דנקנר מעגן בית המשפט לא רק בדיבורים אלא גם במעשים: שיחת הטלפון לראש החטיבה העסקית בבנק הבינלאומי, אילן בצרי, שבה ביקש שהבנק ילווה לשטרום 15 מיליון שקל כדי לרכוש מניות אי.די.בי; הפניית משקיעים שירכשו מניות דווקא משטרום ש"נתקע" עם כמות גדולה שלהן; ובהמשך ההלוואה שהעביר דנקנר לשטרום. המעשים לימדו שדנקנר היה מודע לכך ששטרום רוכש מניות רבות של אי.די.בי, בעוד שער המניה יורד.
"שילוב הפעולות שביצע דנקנר סייעו לשטרום לממן את הרכישה המאסיבית של מניות אי.די.בי: אישור מסגרת אשראי של 51 מיליון שקל, הפניית משקיעים שרכשו מניות בסך 51 מיליון שקל נוספים, ומתן הלוואה בסך 8 מיליון שקל לאחר ההנפקה"
ולסיכום שאלת המודעות של דנקנר: הוא סייע לשטרום לרכוש את המניות. לשטרום נגמר הכסף והוא נכנס לבור גדול. במצב כזה, קובע בית המשפט, התערבות דנקנר בפעילות של שטרום היא השפעה תרמיתית על השער כיוון שללא הסיוע והמימון, שטרום היה רוכש פחות מניות, והשפעתו החיובית על שער המניה היתה פחותה.
מימין: השופטים ניל הנדל, ג'ורג' קרא ודוד מינץ צילום: אוהד צויגנברג
אין הסבר אחר
"הייתכן שפעולות דנקנר נעשו ממניע חברי בלבד, ללא כוונה להשפיע על השער? יש להשיב לשאלה זו בשלילה. כאשר אנו בוחנים את הסברו החלופי של דנקנר למכלול הראיות שהוצגו, לא ניתן להתעלם מכך שאין הסבר ממשי או סביר השזור לאורכן של כל הראיות. מרבית טענותיו של דנקנר בערעורו מופנות כלפי חוסר ההיגיון שבהסקת מסקנות מפלילות מהראיות. המסקנה הסבירה היחידה העולה ממכלול הראיות שנבחנו לעיל, הינה כי דנקנר התכוון להשפיע על שער המניה".
ראש הרכב השופטים ניל הנדל דוחה את ההסבר החלופי, הלא פלילי, של דנקנר, כי סייע לשטרום באופן חברי. בעל שליטה לא יכול לסייע לאדם אחר לקדם את המניה שלו מטעמים חבריים. המימון והסיוע מקימים את התוכנית הפסולה – במיוחד כשמדובר במספר אירועים.
"קשה לטעון שאלו צירופי מקרים, המתוזמנים כולם לשלושת ימי ההנפקה. אמנם בנסיבות אחרות אין לשלול אפשרות כי פעולותיו של דנקנר ביחס לשטרום נעשו ממניע 'חברי', אולם על רקע ההנפקה – ההסבר החברי אינו מתיישב עם הראיות, הממצאים, ודרישת הספק הסביר".
ייתכן שכל אירוע בנפרד יכול היה להיצבע בגוונים לגיטימיים, אבל כאן הכמות עושה את האיכות.
"הרף לשלילת הסברים חלופיים הוא הרף הפלילי. אם אין הסבר חלופי לתזה המרשיעה, ניתן לקבוע שהיא הוּכחה מעבר לספק סביר, וניתן להרשיע על סמך הראיות הנסיבתיות".
התביעה איבדה במחוזי את היכולת להסתמך על עד המדינה עדי שלג, שטען ששטרום נפגש עמו והורה לו להריץ את מניית אי.די.בי, לאחר שהוכח שהפגישה לא התקיימה. אך הדגש בפסק הדין הוא על שלילת ההסברים האלטרנטיביים של הנאשמים, ולא בהכרח גיבוש הנראטיב המרשיע מראיות התביעה, שאיבדו מעוצמתן. ההגנה טענה שהשקר בעדותו של שלג היה צריך לפעול כממצא שיתמוך בטענה שהקשר בין דנקנר לשטרום היה לגיטימי. פסק הדין לא התמודד עם הטענה.
ההקשר חזק מכל
"שטרום ביקש לטעון כי פנייתו לדנקנר לקבלת ההלוואה... אף היא היתה יד המקרה. לדבריו, בתחילה ביקש לקבל את ההלוואה מחבר בשם איתן שוורצברט ורק משהדבר לא יצא אל הפועל, פנה אל דנקנר. בית המשפט (המחוזי) בחר שלא להכריע בטענה וקבע, כי העובדה שבסוף ההלוואה ניתנה על ידי דנקנר מספקת".
זאת אחת מחולשות פסק הדין. ההלוואה היא אחת הראיות שמוכיחות את הקשר המרמתי בין השניים, אלא ששטרום לא פונה לדנקנר, אלא לחבר אחר כדי לקבל את ההלוואה. ובכל זאת בית המשפט זוקף את המהלך לחובתו.
"חרף העובדה שההלוואה ניתנה בגלוי, בהסכם בכתב, מחשבונו של דנקנר לחשבונו של שטרום, הרי שנסיבות מתן ההלוואה והתנהגות הצדדים מלמדת על תחושת חוסר הנוחות, ההסתרה והשקרים שליוו את הסבריהם לכך".
בית המשפט מודה שמתן ההלוואה בגלוי, מחשבון לחשבון, בהסכם בכתב, אינו מאפיין התנהגות של עבריינים שזה עתה קשרו קשר פלילי. אבל גם זה לא מסייע לדנקנר ושטרום, בגלל ההסתרה והשקרים שנקטו. גם זו חולשה בפסק הדין: אם השניים רצו להסתיר את הקשר ביניהם בהמשך, למה לא הסתירו מלכתחילה? אולי הפעילות הגלויה בהתחלה אמורה להיזקף לזכותם?
"לטעמי, גם מבלי להיזקק לעדותו של עד המדינה נמצאו בפני בית המשפט המחוזי ראיות מספיקות שהובילו למסקנה המרשיעה... די אפוא באימוץ גרסתו הראשונה של עד המדינה, זו שנמסרה בטרם הפך לעד מדינה, שלעמדת ההגנה היא הגרסה הנכונה, לפיה הוא קיבל משטרום הוראה חד משמעית לקנות מניית איי.די.בי באופן אגרסיבי".
במכה אחת מרסק בית המשפט את תלי התלים שערמה ההגנה על משמעות שקריו של שלג. לא היה צריך אותו מלכתחילה, קובע השופט ג'ורג' קרא, גם בלעדיו מספיקות הראיות הנסיבתיות לצורך ההרשעה. מצד שני, ההסתמכות על גרסתו הראשונה של שלג התעלמה ממכלול שלם של אמירות מזכות, שאף הובילו לכך ששטרום זוכה מעבירת הדחה של שלג על גרסה זו.
עונש צריך להיות עונש
"עיון בגזר הדין מלמד כי על אף שננקטה בו לשון חריפה נגד מעשיהם של דנקנר ושטרום ועל אף הדגשת הצורך המובהק במיגור עבריינות צווארון לבן בכלל ועבריינות בשוק ההון בפרט, גישה זו לא מצאה ביטוי הולם בעת גזירת העונשים.... לא רק שגזר הדין אינו מחמיר איתם כלל ועיקר, אלא הוא גם הולך לקראתם כברת דרך ארוכה – ארוכה מדי".
ביקורת של השופט קרא על שופט המחוזי כבוב: נתת חזק בהכרעת הדין, אבל חלש בגזר הדין. החומרה במעשים לא באה לידי ביטוי בעונש. אולי התרשמת יתר על המידה מעדויות האופי המפרגנות, מתרומתם של הנאשמים לחברה. אנחנו כאן כדי לתקן תקלה זו.
"הפגיעה החמורה באמון הציבור מובנת מאליה, בהינתן מעמדם של אי.די.בי ודנקנר בכלכלה הישראלית, ההיקף הכספי העצום שהושקע בפעילות והעובדה כי מעשי התרמית בוצעו במטרה לתמוך בהנפקת מניות אי.די.בי לציבור (הנפקה אשר כאמור הוצעה לכלל ציבור המשקיעים ובמסגרתה גויסו לא פחות מסך של 123 מיליון שקל)".
נימוק ההחמרה הראשון: היקף הנזק. וזאת, למרות שמי שהשקיע בהנפקת המניות היו בעיקר משקיעים פרטיים ולא מוסדיים המנהלים כספי ציבור.
שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב חאלד כבוב. "הגישה החריפה שביטא לא מצאה ביטוי הולם בגזירת העונשים", קבע שופט העליון, ג'ורג' קרא צילום: אוראל כהן "יש ליתן משקל משמעותי לצורך בהחמרה בענישה של עברייני צווארון לבן. גם בפסיקת בית משפט זה ניתן דגש על הצורך בהחמרת הענישה בגין עבירות כלכליות בכלל, ובעבירות בניירות ערך בפרט".
נימוק ההחמרה השני: מדיניות ההחמרה בעבירות צווארון לבן. זאת בגלל התחכום הרב והפגיעה ההיקפית־ציבורית הקשה שלא תמיד ניכרת לעין. הרטוריקה של העליון תמיד היתה מחמירה, אולם לא פעם הוא ריכך את העונשים שגזר המחוזי — למשל בפרשות הולילנד, מנופים פיננסיים וקרטל הלחם. עתה הגיע הזמן לפרוע את השטרות ולהיצמד להחמרה שמתבקשת במקרה הנוכחי.
"לא היה מקום ליתן משקל חריג ובעל היקף משמעותי לנסיבותיהם האישיות של המערערים. ער אני לתרומתם הרבה של דנקנר ושטרום למדינה ולחברה, אך נוכח חשיבות שיקולי ההרתעה בעבירות כלכליות והצורך לבכר את האינטרס הציבורי, לא מצאתי כי מוצדקת התחשבות יוצאת דופן בנסיבות אלו".
נימוק ההחמרה השלישי: יש להעדיף את שיקולי ההרתעה על פני נסיבותיהם האישיות של דנקנר ושטרום ותרומתם לחברה.
