נאומה של מרים פרץ המופלאה בטקס פרס ישראל היה אחד האירועים מרטיטי הלבבות בתשע"ח. הנאום היה רק כלי ביטוי לכל הטוב שמייצגת מרים. בצניעותה, אשת הברזל הזו עדיין נבוכה לצד עמיתיה מקבלי הפרס: 'אין בידי יצירה, לא אוכל להצביע על תגלית שגיליתי או על נוסחה שפתרתי', אמרה. 'יש לי לב אחד שנשבר שלוש פעמים בהודעות שבר נוראיות: נפילת בני בכורי אוריאל בקרב בלבנון, פטירת אישי אליעזר משברון לב, ונפילת בני השני אלירז בקרב בעזה'.
"שלוש פעמים ראתה מרים את המוות בעיניה ושלוש פעמים בחרה בחיים. לא מפני שהמוות לא שבר אותה, אלא מפני שהיא בחרה לקחת את האסונות הפרטיים שלה למקום של חיות ואהבה. עם לבה השבור, היא יצאה למסע חוצה מגזרים בישראל. במקום לקבל, היא בחרה להרעיף נתינה; במקום לשקוע ביגון ובשכול, היא האצילה עוצמה אדירה על החברה הישראלית, וגם תרמה תרומה משמעותית לקירוב הלבבות בעם. בימים של מחלוקות עמוקות, של העמקת הקיטוב, מרים שימשה מגדלור שאליו נושאים עיניים כל חלקי העם.
"כשהתקשרתי לברך אותה על קבלת פרס ישראל, היא אמרה לי משפט חשוב: 'זו הפעם הראשונה שנותנים פרס ישראל על רוח ולא על עשייה'. השבתי: 'הרוח שלך, מרים, עושה הרבה. לא פחות מכל עשייה אחרת'".
