להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
אבל גם האופטימיסט הגדול יודע שהמצב עוד רחוק מלהיות מזהיר, והמחקר החדש שלו, שנחשף כאן לראושנה, מוכיח את זה. במשך חודש אחד, בין 15 באוקטובר ל־15 בנובמבר 2017, רפאלי אסף את העקבות הדיגיטליות של 1,000 ישראלים, כלומר תיעד כל פעולה קטנה שהם עשו ברשות — כששילמו חשבון חשמל, קנו כרטיסים להופעה, חיפשו המלצה לתחבורה ציבורית, בדקו מה צריך לעשות כדי להוציא דרכון, הגיבו לפוליטיקאי בעמוד הפייסבוק שלו, תייגו שם של אינסטלטור מומלץ, שאלו משהו בפורום בריאות. כולנו משאירים את כל העקבות האלה, גם כשאין חוקר בסביבה, וכשאוספים אותן אפשר לקבל תמונה די ברורה מי אנחנו, מה מפעיל אותנו ומה אנחנו חושבים. רפאלי — בראש צוות של ארבעה חוקרים ממוסד שמואל נאמן לחקר מדיניות לאומית בטכניון (המחקר הוכן עבור משרד המדע והטכנולוגיה) — בחן יותר מ־2 מיליון פעולות כאלה שנעשו ברשת, באמצעות שישה כלים מתקדמים שאוספים ומנתחים עקבות דיגטליות (ושיפורטו בהמשך).
התוצאות אוגדו במחקר שכותרתו "גישה חדשנית למדידת הפער הדיגיטלי בישראל". אלה שתי אבני היסוד של העבודה: להציע דרכים חדשות לבחון את הפער הדיגיטלי, ולהבין אותו לעומקו. בראיון ל"מוסף כלכליסט", רפאלי לא מסתפק בכך, ומציע גם דרכים לצמצם אותו. כי הסיפור של הפער הדיגיטלי מזכיר את הפתגם האנגלי, על זה שאפשר להביא את הסוס לשוקת אבל אי אפשר להכריח אותו לשתות. לרוב האנשים יש סמארטפון עם אינטרנט בכיס, ובאינטרנט יש כמויות מידע אדירות. אבל יש אנשים שלא שותים כלום, ויש כאלה ששותים משקאות שמזיקים להם ומתעלמים מהמים שהגוף שלהם צריך. "לטכנולוגיה יש פוטנציאל אדיר להגדיל את ההזדמנויות, אבל כמו שהרבה פעמים קורה עם טכנולוגיה, יש סכנה שהיא גם תגדיל את הפערים, אפילו אם היא שוחרת טוב", מסביר רפאלי.
האינטרנט נושא הבטחה להיות דמוקרטי ושוויוני.
"לכאורה. אבל זה לא קורה, ועל זה אני רוצה לשים את הפוקוס. הסיפור הוא לא לקנות מחשבים שיעמדו כאבן שאין לה הופכין, אלא לדאוג שיהיו בהם תכנים, ואם אנשים עדיין לא מגיעים לתכנים האלה בגלל הבדלים סוציודמוגרפיים למיניהם, צריך להבין את ההבדלים ולהתמודד איתם. כי חלק מהאנשים נשארים מאחור, וחוסר שימוש ברשת זה סוג של אנאלפאביתיות שאנחנו צריכים לבער. לא כל האנשים אותו דבר ולא כולם צריכים להיות אותו דבר, אבל אם הפערים ביניהם מובילים למסכנות או חוסר צדק צריך לתקן אותם".
רפאלי (63) הוא אחד החוקרים הבולטים והפוריים בישראל שעוסקים באופן שבו הטכנולוגיה משפיעה על חיינו (ובין השאר כתב טור קבוע במוסף הזה). במה שמכונה "הפער הדיגיטלי" הוא עוסק כבר שלושה עשורים, שבהם הפער הזה לא הפסיק להשתנות, יחד עם הטכנולוגיה. באמצע שנות השישים, למשל, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ספרה כמה מחשבים יש בארץ. אחר כך שאלו בכמה משקי בית יש מחשב, ואז לכמה מהם יש חיבור לאינטרנט; בעידן הסמארטפונים, גם אלה כבר שאלות מיושנות, ולכן המחקר של רפאלי התמקד בנפח, מגוון ותוכן הגלישה. הוא עשה זאת בכלים חדשניים (שיוסברו בהמשך), כל כך חדשניים עד שאין דרך להשוות את הנתונים על ישראל לממצאים ממדינות אחרות בעולם.
הפערים שעלו מהמחקר ברורים — בין גברים לנשים, בין יהודים לערבים, בין חרדים לחילונים, בין בעלי הכנסה גבוהה לבעלי הכנסה נמוכה, בין מרכז לפריפריה. אחד הפרמטרים המרכזיים להשוואה היה מספר הביקורים באתרי אינטרנט בחודש, והוא חשף את עומק הפערים. כך התברר שנפח הפעילות של גברים ברשת גבוה בכ־33% מזה של נשים. דוברי עברית גולשים יותר מכפול מדוברי ערבית. בחלוקה גיאוגרפית הפער בולט במיוחד: תושבי המרכז גולשים פי חמישה מתושבי הפריפריה.
במקביל נבדק גם אילו שימושים בדיוק נעשים באינטרנט, כלומר מי עושה מה ברשת, והתברר, בין השאר, שגברים צעירים ועניים שהשכלתם נמוכה עושים שימוש אינטנסיבי באתרי הימורים. מנגד, אלה שהכי צריכים את השירותים הממשלתיים — מבוגרים יותר, בעלי הכנסה נמוכה והשכלה נמוכה — הכי פחות צורכים אותם באינטרנט.
זה הפער המטריד ביותר, שהיה גם הקייס־סטדי במחקר: המידה שבה גולשים משתמשים באינטרנט כדי לממש זכויות חברתיות. "יש הר זכויות בלתי ממוצה. ככל שאתה יותר מסכן יותר קשה לך, והסבך הביורוקרטי בישראל הוא בלתי אפשרי. יש לי דוקטורט ואני הולך לאיבוד כשאני צריך למלא טופס של מס הכנסה, אני לא יודע מה רוצים מהחיים שלי. בגלל זה גופים כמו 'זכותי' ו'לבנת פורן' פורחים. ומכל מגוון הזכויות את יודעת מה הכי מעניין אנשים? איך משלמים דמי חופשה לעוזרת. גם העוזרות וגם המעסיקים שואלים את זה".
אחד הקשיים בדרך להכרת הזכויות ומימוש שלהן באמצעות הרשת הוא השפה, הצורך להשתמש במונחים מדויקים; מי שלא יודע מראש מה לחפש, יתקשה למצוא מידע על הזכויות שלו. למשל, האם צריך לחפש את המושג "מענק לידה", "דמי לידה" או את שניהם כדי לקבל תוצאות מיטביות לגבי זכויות אם בחופשת לידה? לפחות חלק מהאתגרים רפאלי מצפה שהטכנולוגיה תפתור: "אולי עכשיו, בזכות התפתחות היכולת להבין שפה טבעית, אפשר לבנות מכונות שמבינות מה שואלים אותן וישיבו לשאלה. כמו שאני יכול לשאול את אלקסה, סירי וגוגל אסיסטנט כל מיני שאלות אני אוכל לשאול 'כמה כסף מגיע לי לחופשה שנתית?', או 'כמה אני כמעסיק צריך לשלם דמי הבראה?', ולקבל תשובה. כמו שאנחנו מדברים עם Waze והוא מביא אותנו לאן שרצינו. זה לא מדע בדיוני, אנחנו כבר שם".
הבדלים משמעותיים נוספים נמצאו בהתאם להשכלה: אנשים שהשכלתם אינה אקדמית גלשו בעיקר בפורומים, אתרי הימורים ואתרים שקשורים בילדים, בדקו דואר אלקטרוני וצפו בסרטונים ביוטיוב, בעוד משכילים יותר התעניינו קודם כל בתחומי הנדל"ן ובמיצוי זכויות חברתיות וגלשו באתרי חדשות. סוגיית ההימורים היא אחד הממצאים הבולטים, ורפאלי מדגיש שיכולה להיות לה חשיבות גם בשינוי המציאות: "ראינו שהימורים מאפיינים בעיקר גברים צעירים ממעמד סוציואקונומי נמוך. אין לי תרופת פלא לזה, אבל עכשיו כשאנחנו מודעים לכך נוכל לנסות להתמודד עם התופעה".
לא רק השכלה והכנסה קשורות בהרגלי הגלישה, אלא כאמור גם מקום מגורים. "אחד הממצאים החזקים ביותר הוא ההבדל העצום בין המרכז לפריפריה. יש את ירושלים ותל אביב, וככל שאתה רחוק יותר ממדינת תל אביב אתה משתמש פחות באינטרנט לצורכי בריאות, זכויות, בנקאות, חינוך". נפח השימוש של תושבי מחוז תל אביב באינטרנט, למשל, גבוה פי חמישה מזה של תושבי הפריפריה, והתל־אביבים עושים שימוש מגוון יותר ברשת.
אני יכולה לחשוב על הסבר חיובי לכך: במקומות קטנים יש יותר לכידות חברתית ולכן אנשים נעזרים יותר זה בזה במקום באינטרנט.
"יכול להיות. אבל גם יכול להיות שהקִדמה לא הגיעה לשם; שהיכולת הכספית, הפנאי המחשבתי או ההון התרבותי שנדרשים לשימוש באינטרנט לא מחולקים שווה. אולי יותר משעמם שם ואנשים זקוקים יותר לאינטרנט. מצד אחר, אולי במקום כזה אתה קם לחליבה ולא לגלישה. אני לא יודע, אני רק רואה את העקבות הדיגיטליות".
מי משתמש הכי פחות באינטרנט?
"במפתיע, דווקא אנשים בגילאי הביניים, בני 40 פלוס־מינוס, שצריכים להתפרנס, לגדל ילדים, לפתח קריירה. עכשיו אנחנו מתעדים את זה וזה נורא מעניין".
במקפצה לשלב הבא מתייחס רפאלי לאופן שבו ניתן ליישם את התובנות מהמחקר. למשל, מה בנקים יכולים לעשות כדי לעודד לקוחות צעירים שהשכלתם או הכנסתם נמוכות ללמוד איך לנהל את כספם; או איך ביטוח לאומי יכול לזהות זכויות שרבים מתעניינים בהן אבל הזכאים להן לא מממשים אותן. או בדוגמה אחרת, "מצאנו פער גדול בין נשים לגברים בגלישה לשירותי בריאות (קופות חולים וכו'). תיעדנו את זה ונוכל לעשות משהו בעניין. נוכל לבדוק אם נשים נכנסות יותר לאתר כמו 'כמוני' (רשת חברתית בנושאי בריאות) בשביל עצמן או עבור מישהו אחר, ואז אולי צריך לבנות את האתרים באופן שונה".
לצד יישומים כאלה של הממצאים, רפאלי מנסה ללמוד מהם מה צריכה להיות המדיניות. "יש לנו פה הזדמנות לדחוף את המדחום, לראות ולהגיב. אם למשל נעשה סקר ונשאל אנשים 'אכפת לך מזיהום האוויר?', הם יגידו: 'בטח, מה זאת אומרת'. אבל מה הם עושים עם זה? או אם אשאל מה הם מעדיפים, שוויון או הצלחה כלכלית, לא נקבל תשובה אמינה. אבל אם נבדוק מה הם כותבים בפייסבוק, מחפשים ביוטיוב ובוויקיפדיה — נקבל תשובות עמוקות. נוכל לחבר מוניטור ולראות מה מעניין אותם לאורך זמן: אקולוגיה או לקצר את הפקקים, צמודי קרקע או בניינים גבוהים, להשקיע בסלילת כביש, בהרחבת התחבורה הציבורית או בעידוד עבודה מהבית, שלושה כיוונים תכנוניים שונים מאוד שאין לנו מושג מה מהם הציבור מעדיף".
בהיבט החברתי, רפאלי מדגיש את הצורך לחבר צעירים חרדים לאינטרנט, לנוכח הממצאים המרתקים לגבי האוכלוסייה הזאת. מצד אחד, יש רבנים שאוסרים שימוש באינטרנט, וחרדים רבים משתמשים בטלפון כשר נטול אינטרנט. מצד אחר, המחקר מצא שהם כן גולשים, "בגטו של הפורומים", כהגדרת רפאלי. הגלישה שלהם מגוונת יותר משל כל קבוצה דתית אחרת, וממוקדת בעיקר בתקשורת, למשל אתרים של ערוצי טלוויזיה וחברות סלולר (פי 2.5 מחילונים), ילדים (פי 2.9 מחילונים), פורומים (פי 2.6 מחילונים) ויוטיוב (פי 2.3 מחילונים).
"זה סטריאוטיפ שחרדים לא נמצאים באינטרנט, הם כן שם. אבל הנוער החרדי שמדירים מהאינטרנט הוא אסון שאנחנו צריכים לפצח. עבדתי עם אורי לופוליאנסקי כשהוא היה ראש עיריית ירושלים. הוא פרס בעיר WiFi חינם, וחרדים נשפכו למדרחוב כדי לגלוש. אנחנו צריכים עוד לופוליאנסקי כזה: שיראו קצת פורנוגרפיה וישחקו, אבל גם ייכנסו לוויקיפדיה, ילמדו אנגלית, יקראו על בריאות, על זכויות פיננסיות. זה העתיד שלנו, ופער שאנחנו צריכים לסגור. סגנונות גלישה וכישורי גלישה הם הכישורים של המאה ה־21. זו המדורה, שם מבשלים ומתחממים, ומי שמתרחק ממנה מפסיד. ולא רק להם זה מגיע, גם לי מגיע שיגיע להם. מגיע לי שלא יהיו ילדים רעבים, שלא יסתובבו אנשים עם מחלה שאפשר לרפא, שלא יהיו אנאלפביתים".
בהקשר של חינוך הוא מדבר גם על הצורך לכוון ילדים לשימוש נכון ברשת. כפי שבמחקרים על צפייה של ילדים בטלוויזיה התברר שמה שהכי משפיע על איכות הצפייה, כלומר אם תהיה פסיבית או תועיל להתפתחות הילד, הוא השאלה אם הורה צופה יחד עם הילד, "גם בגלישה באינטרנט צריך לשאול מי נמצא עם הילד ברשתות החברתיות, מי מכוון אותו בחיפוש — איפה לחפש, מה עושים עם התוצאות, איך בודקים אותן. האם גוגל הוא מנוע החיפוש שלך, או פייסבוק, יוטיוב ואינסטגרם? אם בגיל מסוים הילד כבר חושב על לתקן את ויקיפדיה זה עולם אחר. יש פה הזדמנות לערך מוסף אדיר ביחסי הורים וילדים חוץ מלקטר שהילדים עוד פעם מול המסך ולדון בשאלה הפחות מעניינת באיזה גיל לתת להם מחשב. אנחנו צריכים לכוון אותם להשתמש בעקבות הדיגיטליים כדי לבחון את הערך של התוצאות: האם יש הבדל בין סרטון יוטיוב שצפו בו שלושה אנשים לכזה עם 3 מיליון צפיות? האם יש הבדל בין סרטון ישן לסרטון שעלה אתמול ואולי עוד מעט יורידו אותו? האם אפשר לבדוק מה עוד העלה אותו אדם שפרסם את הסרטון הזה? אלה אינדיקטורים שלחלקנו יש, ואנחנו צריכים להנחיל אותם לילדים ולתלמידים שלנו".
חלק גדול מהחדשנות במחקר המדובר נעוץ, כאמור, במתודה שלו. בהבנה המעודכנת שלו את הרעיון של פער דיגיטלי, ובכלים החדשים שהוא מציע כדי לבחון אותו. "עברנו מלספור מסכים ולבדוק נגישות לתובנה שהעניין הוא מה עושים באינטרנט", אומר רפאלי. "היום הסיפור של הפער הדיגיטלי הוא בגיוון השימוש, כמויות השימוש, אופני השימוש. עד שגמרת לשאול כמה מחשבים יש בבית אנשים הפסיקו לקנות מחשבים ועברו לסמארטפון או למכשירים יותר מתוחכמים כמו שעוני אינטרנט, שבכלל לא מופיעים במחקרי פער דיגיטלי.
"תראי, על סגירת הפער הדיגיטלי נשפכים הרים של כסף — מחשב לכל ילד, סיסמה לכל ילד, ממשל זמין וכו'. זה תחום שאהוב על פוליטיקאים כי הוא מצטלם טוב וסקסי, ואם נשים את הציניות בצד – גם כי הוא חשוב. זה מחסום שיחסית קל להסיר כדי לפתוח דלת להתפתחות כלכלית, חברתית, לשוויון. אבל אני תמיד התעניינתי גם בשאלה איך אפשר לרתום את הטכנולוגיה לטובת אוכלוסייה מוחלשת".
במסגרת המחקר רפאלי ועמיתיו אספו את טביעות האצבע הדיגיטליות של 1,000 ישראלים בשישה כלים שונים: פאנל של חברת יפעת, שעקב אחרי אלפי הפעולות שהם ביצעו (האתרים שבהם ביקרו וכמה זמן שהו בהם); נתונים אגרגטיביים משני כלים של SimilarWeb; גוגל טרנדס על מגמות חיפוש; נתוני גוגל אנליטיקס של ארגון כל זכות ומעט של ביטוח לאומי; וניתוח סמנטי של חברת Buzzilla לפורומים ורשתות חברתיות. "הנתונים אפשרו לנו להסתכל על המציאות לעומק וללמוד על ההתנהגות, הטעמים וסדרי העדיפויות של אנשים בלי לשאול אותם כלום. בלי שהם יודעים שהם נצפים", הוא אומר.
לא מעט אנשים מוטרדים מכך שמישהו אוסף את העקבות שלהם, שאין פרטיות.
"אני עוף מוזר, אני חושב שפרטיות היא אוברייטד.אנשים אומרים, 'אוי ואבוי, עוקבים אחריי, מציצים לי' — וזה נכון. אלה שזה האינטרס שלהם עוקבים אחריך ומציצים לך, וזה חלק מהסיפור. אני לא מבטל את החששות, האופטימיזם שלי לא כזה מטופש, אבל יש לנו מנועים שצריך לרתום לכיוונים חיוביים, ובבחירה בין שקיפות ופרטיות אני תמיד בצד של השקיפות. אחת ההמלצות המרכזיות שלנו אומרת: גבירותיי ורבותיי בממשלה, עקבות דיגיטליות הן מרחב שאתם צריכים לפעול בו. לא תוכלו להמשיך להישען על הרבעון הסטטיסטי כשיש לכם נתונים זולים יותר, עדכניים יותר, ושאפשר לבחון במשך זמן. הנתונים ממילא קיימים, פייסבוק וגוגל ואנשי שיווק משתמשים בהם. אז כדאי שגם המדינה תעודד שימוש בהם למטרות טובות. זו חובתה. האחריות האתית היא לעשות שימוש מלא ונכון בנתונים שיש".
אתה לא נותן יותר מדי קרדיט לממשלה? על השימוש שהיא עושה במאגרי המידע שלה, למשל הביומטרי, קשה לסמוך.
"כמו כל אזרח אני מודאג ועוקב אחריהם, אבל כל עוד אני משלם אחוזים כל כך גדולים מהכנסתי לגוף שתפקידו לקחת את הכסף הזה ולעשות איתו טוב — לסלול כבישים, לבנות בתי חולים וכו' — אז זה צריך להיעשות תוך ניצול הידע הכי מתקדם שיש, ואני רוצה שהנתונים האלה יובילו לעשיית טוב".
המחקר "גישה חדשנית למדידת הפער הדיגיטלי בישראל: עקבות דיגיטליים ככלי לגיבוש מדיניות" של מוסד שמואל נאמן בוצע בידי פרופ' שיזף רפאלי, חוקר בכיר במוסד, ד"ר ערן לק, ד"ר יעל אלבו, גב' יעל אופנהיים וד"ר דפנה גץ, גם הם ממוסד שמואל נאמן, עבור תוכנית התשתיות של משרד המדע.
