את כועסת על הילדים שלך?

"כן. בחמש השנים האחרונות הבנתי שאני אשאר לבד, ללא משפחה, עד יום מותי. לכן אני מנסה להתנתק מהם רגשית. אני גמרתי איתם, כי הם ויתרו עליי".

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

אמרת להם את זה?

"כן, הם יודעים את זה. אבל אין להם אפשרות לחזור לארץ או לבקר כאן. את הבן שלי ראיתי לפני חמש שנים, את הבת שלי לפני שנתיים. אני מרגישה שמבחינתם הם ויתרו עלינו כמשפחה. את החגים אני חוגגת לבדי בבית אבות, בזמן שכל הדיירים נוסעים למשפחות שלהם. תמיד חייתי במחשבה שהילדים שלי יהיו איתי לעת זקנה ולא אצטרך לסיים את חיי לבדי. נראה שטעיתי".

רות כהן קורבלניק | שניים מארבעת ילדיה בחו"ל. "נורא קשה בחגים, ובשישי־שבת. זה לא שהחיים שלנו ריקים, וזה לא העניין של הזמן, אלא תחושת המשפחתיות. החגים הגדולים הם הבעייתיים ביותר, אבל גם בחגים הלא גדולים אני רוצה לקחת את הנכדים שלי להצגה ואין לי את זה. ואני חושבת שזה הפסד דו־צדדי, כי לנכדים שלי אין סבא וסבתא שיטפלו בהם"

אלפי ישראלים יוצאים בכל שנה לשליחות ממושכת בחו"ל מטעם עבודתם. לצדם יש מי שנוסעים ללמוד תארים מתקדמים, כשהם כבר בעלי משפחות בעצמם, וכמובן מי שמהגרים שלא במסגרת רילוקיישן או לימודים. בסך הכל, לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מדובר בקרוב ל־20 אלף ישראלים שעוזבים בכל שנה; ב־2015 עמד המספר על כ־17 אלף, כולל בני הזוג והילדים שמצטרפים למי שנוסע לרילוקיישן או לימודים. זהו מספר חלקי, משום שהוא מתייחס רק למי שלא ביקרו בישראל במשך שנה לאחר עזיבתם, בניגוד ללא מעט אנשים שיוצאים לרילוקיישן.

נסיעה כזאת נהפכה למשאת נפש של ישראלים רבים: היא מספקת לא רק מקפצה משמעותית בקריירה, אלא הזדמנות לחיים אחרים, טובים יותר. רילוקיישן כמעט תמיד כולל שכר נדיב, חינוך טוב שמאפשר לילדים שליטה באנגלית ובאופן כללי איכות חיים גבוהה. במציאות הישראלית הנוכחית, הגירה כזאת, ולו לזמן מוגבל, נתפסת כהגשמת חלום. הוא כרוך כמובן בקשיים של הנוסעים לחו"ל, וככל שהתרבו הנסיעות ניתנה גם תשומת לב גדולה יותר לקשיים שלהם: התאקלמות בתרבות אחרת, תחושת זרות, געגועים, ילדים שמתקשים במעבר, זוגות שלא שורדים אותו וכן הלאה. לא בכדי צצו בשנים האחרונות לא מעט אנשי מקצוע שמתמחים בסיוע למי שיוצאים לרילוקיישן, ברמה הקונקרטית והרגשית.

אבל בעוד ההתמודדויות של הנוסעים מדוברות ומטופלות, היבט אחר נותר בצל: הקשיים של מי שנשארים כאן. אחרי מספיק שנים שבהן אנשים יוצאים לרילוקיישן, הגיע הזמן להפנות את הזרקור להשפעות של המעבר על המשפחה המורחבת, על ההורים, האחים ואפילו האחיינים. מדובר בנושא רגיש במיוחד, שבדרך כלל אינו מדובר אפילו בתוך המשפחה. אבל משיחות של "מוסף כלכליסט" עם לא מעט בני משפחה שנשארו מאחור, ניכר שבהחלט יש להם מה לומר.

כמעט כל נסיעה מעוררת שלל תחושות והתמודדויות של בני המשפחה שנשארים בארץ, ובמקרים מסוימים, כמו זה של אותה אם ששני ילדיה עזבו, מדובר בתחושות קשות במיוחד. לצד תחושת הבדידות של הורים, סוגיה מרכזית שצפה שוב ושוב היא עול הטיפול בהם בזקנתם, כמו במקרה של ד', שאחותו נסעה לרילוקיישן שהתארך והוא מצא את עצמו מטפל לבד באמם.

ד' מציין שלא דיבר על כך עם אחותו מעולם, הדברים מבחינתם היו "מובנים מאליהם", כדבריו. אבל הוא מציין עוד מחיר שהוא מרגיש ששילם על הרילוקיישן של אחותו. כשאני שואל אם הנסיעה שלה באיזשהו אופן עצרה לו את החיים, התשובה שלו כואבת: "אני עובד בהייטק. באותן שנים טסתי המון לחו"ל מטעם העבודה והיו לי כמה הצעות מאוד קונקרטיות לרילוקיישן, ודחיתי אותן. אחותי, שמבוגרת ממני בארבע שנים, תמיד עודדה אותי ואמרה 'עזוב, צא לרילוקיישן', אבל הייתי צריך להישאר עם אמא, לא יכולתי לקום וללכת. הייתי אז בשנות השלושים והארבעים לחיי, אלה הזמנים הכי נכונים לרילוקיישן, יכולתי הכי לפרוח, אבל הייתי צריך להגיע לאמא פעמיים־שלוש בשבוע, להיות איתה, לטפל בה. היא היתה ניצולת שואה, ומאלה שלא סיימו את השואה כאנשים קלים. לא היה לי קל איתה".

לא תמיד התחושה קשה כל כך, כמובן. רבים ממי שנוסעים מקפידים לשמור על קשרים הדוקים עם בני המשפחה שנותרו כאן, מבקרים בארץ או מארחים בחו"ל, לעתים מסייעים כלכלית, ובלא מעט מקרים גם חוזרים אחרי כמה שנים. במקביל, לא כל מי שנשארו כאן חווים כעס, תסכול או תחושת נטישה. רבים מפרגנים, שמחים על ההזדמנות שניתנה לילדיהם ואחיהם לזכות בחיים רגועים יותר וברמה גבוהה יותר. ובכל זאת, גם אם אין הורים מבוגרים שצריך לסעוד או בדידות גדולה, בדרך כלל ישנו געגוע עמוק, אפילו עצב, שמרחפים מעל.

זו התחושה שמתארת למשל נגה רגב (51) מעפולה, מנהלת סניף של חברה סיעודית, שאחותה שיר נסעה לפני כשנה לשליחות בבולגריה. "בולגריה קרובה, כשיש בעיה אני מיד קופצת, וגם היא באה לפה לעתים קרובות, ואנחנו בקשר יומיומי בווטסאפ ובסקייפ", היא אומרת. "אבל זה לא אותו דבר, כי היא הקרובה אליי ביותר מכל האחים שלי והחברה הכי טובה שלי, שתמיד היתה זמינה ולצדי. אחרי שהיא נסעה ההורים שלי עברו לגור הרבה יותר קרוב אליי. הם בריאים, ובכל זאת אני מרגישה שאני משקיעה יותר זמן בשהייה איתם מאשר אם אחותי היתה כאן ולוקחת חלק בנטל".

נגה רגב | אחותה בחו"ל. "אחותי בבולגריה, זה קרוב, כשיש בעיה אני מייד קופצת, גם היא באה לפה לעתים קרובות, ואנחנו בקשר יומיומי בווטסאפ ובסקייפ. אבל זה לא אותו דבר, היא החברה הכי טובה שלי, שתמיד היתה זמינה ולצדי. וההורים שלי בריאים, ובכל זאת אני מרגישה שאני משקיעה יותר זמן בשהייה איתם"

רגב נוגעת בחלק מההסבר לקושי הייחודי של ישראלים סביב רילוקיישן. באירופה ובעיקר בארצות הברית ילדים רבים מתרחקים מהוריהם עם היציאה ללימודים, בגיל 18, והקשר מסתכם לעתים במפגשים מעטים בשנה, בחגים. בארץ, לעומת זאת, המשפחתיות המורחבת היא אבן יסוד, הקשרים הדוקים, אחים מגדלים את ילדיהם כמעט יחד, ולא מעט אנשים מעוניינים לגור קרוב להוריהם, שמסייעים בטיפול בילדים (בייביסיטר ובילוי אחרי הצהריים, איסוף מהמסגרות החינוכיות, הסעות לחוגים, סיוע בשיעורי בית וכן הלאה), ולפעמים גם קרוב לאחיהם. הקשר צפוף, יומיומי. גם אם מתגוררים במקומות מרוחקים מאוד, תמיד יהיו אלה רק כמה שעות נסיעה שיפרידו בין בני המשפחה. את המארג הזה, רילוקיישן משבש מאוד.

"בארץ היינו מתראים על בסיס קבוע, ארוחות משפחתיות, חגים. כבר שבע שנים לא חגגנו את פסח יחד", מספר טל מורדוך (42) מהרצליה, עובד מינהלה באוניברסיטה העברית, שאחיו חי כעת בסינגפור. "גיא הוא האח היחיד שלי, ואף שנסעתי אליו כמה פעמים, הוא עדיין רחוק. זה קשה מאוד, וזה חבל לי. יש לו שלוש בנות ולי יש שתיים, והבנות שלי מחפשות לשמוע דברים על הבנות דוד. זה עצוב לא לגדול עם בני דודים".

וגם במקרה של מורדוך, כמו אצל לא מעט אנשים בשנות הארבעים לחייהם, הטיפול בהורה מוסיף לקשיים שהוא מתאר. מהבחינה הזאת, יש הבדל בין מי שיוצאים לרילוקיישן בשנות העשרים לחייהם, כשעדיין אין להם ילדים, וכשהוריהם צעירים יחסית, למי שיוצאים בשלב מאוחר יותר, מאמצע שנות השלושים לחייהם והלאה, עם נכדים שסבא וסבתא היו חלק מחייהם, ועם הורים שמזדקנים ומתחילים לחלות. "לאמא שלנו יש סרטן, אז כל ההתמודדות היא מסובכת ביותר", אומר מורדוך. "הרבה שנים אנחנו סביב ניתוחים, ואחי רחוק. הם כן תומכים כמה שהם יכולים, אבל זה אחרת. אני כאן לבד עם הדבר הזה, והם שם עם החיים שלהם, שהם ממש טובים, במקום נוח ונעים. גם אצל אשתו יש התעסקות רפואית במשפחה, אבל שם יש ארבעה אחים".

ההתפוררות של המארג המשפחתי הישראלי הצפוף היא לא רק תוצאה כמעט הכרחית של רילוקיישן; לעתים היא חלק מהסיבות לנסיעה. "הרבה פעמים כשילד בוחר לעשות רילוקיישן יש בזה אלמנט של רצון להתרחק מהסביבה ומההורים", מספר ג' (47) מתל אביב, שאחיו נסע והוא נאלץ לסעוד לבד את אמו. "המניע לנסיעה של אחי התחיל מזה שהוא לא כל כך רצה להיות ליד אמא, הוא רצה להימלט ממנה, היא חנקה אותו. אני מכיר גם כאלה שיצאו מהארון ולא נעים להם להיות ליד ההורים, ויש כאלה שההשפעה של ההורים שלהם לא טובה עליהם ובגלל זה הם יוצאים לרילוקיישן. במקרה של אחי זה היה שקוף ומובהק, הוא גם לא הסתיר ממני את הרצון שלו להתרחק מההורים".

כל אחד מגיב אחרת לנסיעה של בן משפחה, כפי שממחיש היטב הסיפור של הבמאי המוערך תומר הימן. בסדרה זוכת הפרסים שלו "בדרך הביתה" (2009) הוא עסק במשפחתו שלו (שבה ההורים גרושים), ובהתמודדות של אמו עם עזיבה של שלושה מתוך חמשת הבנים שלה, שבילדיהם היא טיפלה באופן יומיומי. הימן צילם את הסדרה במשך כ־14 שנה, מאז היתה אמו בת 55, והקושי שלה עם התפוררות התא המשפחתי מתועד באופן ישיר מאוד. בסצנה קורעת לב אחת, למשל, האח הבכור עופר מגיע לביקור קצר בארץ כשאמו עוברת ניתוח מסובך. כשתומר שואל את אמו, מול המצלמה, אם היתה מרוצה מהטיפול של עופר, האם נשברת, מנסה לכבוש את בכייה ומבקשת ממנו להפסיק לצלם. "נורא קשה לי שהוא עוזב עכשיו", היא אומרת. תומר מנסה לנחם אותה: "את כבר רגילה לזה שהוא לא נמצא", והיא משיבה בכעס, עוצרת את הדמעות בטישיו: "אני לא התרגלתי. הביקור רק חידד לי את זה שהוא רחוק כל כך וזה כל כך קשה. זה זרם כל כך טוב ופשוט, כאילו הוא תמיד היה פה ולא הלך". בסצנה הבאה עופר מסייע לאמו לעלות לכיסא הגלגלים שלה, ואחר כך משכיב אותה לישון בחדר השינה שלה, רוכן לעברה ומנשק אותה, כשברקע תומר נשמע אומר: "למרות שלא דיברנו על זה היה ברור לכולנו: עופר לא מתכוון לחזור לחיות כאן". האם מחבקת את עופר בכוח וממררת בבכי, והוא אוסף את המזוודות ויוצא מהבית.

"הטיפול באמא אז היה נטל פיזי וגם נטל רגשי", אומר כיום הימן. "אבל זה לא יצר אצלי תחושת תסכול כלפי האחים שלי, כי אני מאמין גדול שכל אחד צריך לעשות את מה שנכון לו בחיים שלו, ושאנחנו לא צריכים למשכן את החיים שלנו עבור ההורים שלנו".

אבל אמא שלך נשברה לגמרי.

"בסדר, אמא שלי יושבת על הכפתור של הסחטנות הרגשית. אמהות יהודיות וישראליות עושות את זה, וזה לא אומר שהחיים צריכים להתנהל על פי הרגשות שלהן. אתה צריך לחיות את החיים שלך. האחים שלי הם ילדים מדהימים לאמא שלי. ואצל אמא שלי אין הבדל בין המדינה לבינה. זה דור כזה, הם דור שני למקימי הכפר, כשקמים ועוזבים את המדינה הם מרגישים כאילו עוזבים אותם, לא רק את המדינה".

הם אכן עזבו אותם, לא רק את המדינה.

"נכון, אבל אצל ההורים שלי זה קצת יותר קיצוני. אבא שלי חשב שכולנו נהיה בחקלאות, מבחינתו חמשת הבנים צריכים להמשיך את המשק. אף אחד מחמשת הבנים לא המשיך את המשק. זה היה השבר הראשון. אני חושב שזה משהו שמאוד אופייני לישראלים, הצורך לשמור את התא המשפחתי קרוב. זה קשור ליהדות ולציונות, פה כל אדם שעוזב נחשב לבוגד. בעולם עזיבות כרוכות בפחות דרמה. בשנים שבהן צילמתי את הסדרה היה לי חבר טוב מניו זילנד, והבאתי אותו לליל הסדר שערכנו ללא האחים. הוא אמר לי שהקשר המשפחתי בישראל הדוק מאוד, ובעיניו זה היה דבר חיובי. אני ראיתי את זה לשלילה, עול. נכון, זאת תופעה מיוחדת, אבל הקשרים ההדוקים מובילים גם לתסבוכות רגשיות וסחטנות רגשית".

העובדה שהאחים שלך חיים בחו"ל עצרה אותך מלעשות זאת?

"אני חושב שבאיזו רמה כן. כל נסיעה שהייתי צריך לעשות חשבתי פעמיים אם אני משאיר את אמא לבד. בתקופה שעשינו את הסרט כל הילדים שהיו להם נכדים היו בחו"ל ואלה בלי הילדים נשארו בארץ, אבל בעיניי זה היה גם שיעור מדהים לאמא שלי, שלימד אותה שאפשר לשחרר את הילדים. ביקרתי את האחים שלי בארצות הברית, רואים את זה בפרקים האחרונים של הסדרה, וראיתי שהילדים שלהם גדלים ויודעים אנגלית ומשתלבים וטוב להם, ועם התובנה הזאת באתי לאמא שלי ואמרתי לה: 'ביקרתי את הילדים של עופר והם מאושרים, למה את לא שמחה בשמחתם?'. זאת הרי שאלה גדולה, מה יותר חשוב, האושר של הילדים או האושר של ההורים? האושר שלך או האושר של אמא שלך? זאת השאלה שהסדרה מעלה, ואין לי תשובות".

טל מורדוך עם הוריו אתי ואברהם ואחיו גיא, שביקר בארץ לפני שנתיים לרגל ימי הולדת 70 של ההורים. "הוא אחי היחיד, זה קשה" צילום: אורית ארנון

השאלה הזאת מעסיקה לא מעט הורים כשילדיהם נוסעים, ודאי לנוכח אי־השקט התמידי — כלכלי, ביטחוני, חברתי — בחברה הישראלית. כי בסופו של דבר נראה כי מי שכואבים ביותר את הנסיעות לרילוקיישן הם ההורים, גם אם הם בריאים. לא מעט פנסיונרים, למשל, מבלים חלק ניכר מהזמן בסיוע לילדיהם בטיפול בנכדים, והעיסוק הזה נלקח מהם במקרה של שליחות ומותיר לא רק חלל רגשי גדול אלא גם חלל קונקרטי שמוסיף לכאב ולתחושת הבדידות.

רות כהן קורבלניק, מנהלת תיכון מיבנה, חווה את המרחק מהילדים ואת המחשבות והתחושות המורכבות שהוא מייצר כבר לא מעט שנים. בעבר שלושה מארבעת ילדיה היו ברילוקיישן, כיום שניים עדיין בחו"ל. "אני נעה בין התחושות. הם כל כך ישראלים, ומצד אחר הבת שלי שם כבר תשע וחצי שנים, וכבר הבנתי שהיא ומשפחתה לא יחזרו. וזה לא שהם קורעים את הבנק האמריקאי ממשכורת ענקית, זה ממש לא עניין של כסף, אלא של נוחיות, כי החיים פה הם בסטרס, והם התרגלו לשם. אני חושבת שאולי זאת היתה טעות שהם נשארו שם כל כך הרבה שנים".

תומר הימן | שלושה מארבעת אחיו בחו"ל. "ראיתי שהילדים של האחים שלי גדלים ויודעים אנגלית ומשתלבים וטוב להם, ועם התובנה הזאת באתי לאמא שלי ואמרתי לה: 'הם מאושרים, למה את לא שמחה בשמחתם?'. זאת הרי שאלה גדולה, מה יותר חשוב, האושר של הילדים או האושר של ההורים? האושר שלך או האושר של אמא שלך? אין לי תשובות"

מתי הגעגוע מחריף?

"זה נורא קשה בחגים, ובשישי־שבת. לי ולבעלי אין משפחות גדולות, וזה עצוב. זה לא שהחיים שלנו ריקים: אני מנהלת בית ספר, בעלי מהנדס בפנסיה וגם כיום הוא אדם עסוק מאוד. זה לא העניין של הזמן, אלא תחושת המשפחתיות. החגים הגדולים הם הבעייתיים ביותר, אבל גם בחגים הלא גדולים אני רוצה לקחת את הנכדים שלי להצגה ואין לי את זה. ואני חושבת שזה הפסד דו־צדדי, כי לילדים שלי אין סבא וסבתא שיטפלו בילדים שלהם".

הסוגיות האלה מעסיקות גם לא מעט אנשים כשהם שוקלים אם לצאת בכלל לחו"ל או בזמן שהותם שם (ראו מסגרת). ד"ר חנה אורנוי מהקריה האקדמית אונו, מומחית לניהול בינלאומי ורילוקיישן ומחברת הספר "מסע הרילוקיישן — נסיעה לשליחות בתרבות זרה", מכירה את ההתלבטות הזאת היטב: "אחת המוטיבציות של אנשים לוותר על רילוקיישן שמציעים להם, שכולל עסקה מפתה, היא האנשים שתלויים בהם. הרבה אנשים שואלים את עצמם, לפני שהם יוצאים לרילוקיישן, אם הם יכולים לנסוע, ובדרך כלל רוב הביטולים הם בגלל הורים מבוגרים, כי רוב הרילוקיישנים קורים בשלב שבו ההורים שלנו מזדקנים. מי שהוא בן יחיד ברוב המקרים ישקול לא לנסוע, ומי שיש לו משפחה גדולה כן ירשה לעצמו לנסוע. וגם במקרים שכבר נסעו, אחד מהדברים שמכשילים רילוקיישן הוא אם האדם השאיר בארץ הורים מבוגרים וחולים ובגלל מצבם הוא פשוט לא יכול לעבוד. בספר שלי אני מראה דוגמה למישהו שנאלץ להגיע כל הזמן לבקר את ההורים ובסופו של דבר חזר לארץ".

כאן גם נכנסים לתמונה האחים שנשארים בארץ לטפל בהורים. "זה מצטרף למצבים של קנאה בין אחים, דבר שגם נוצר ברילוקיישן. בדרך כלל האחים אומרים: 'אתה נסעת והשארת לי את כל המטלות בארץ. החיים שלך טובים, הילדים שלך יודעים אנגלית, משפחתך נוסעת ומטיילת ואני נשאר כאן בארץ עם בעיית הטיפול בהורים'".

מתוך המקום הזה, מתברר שבעוד ההורים לעתים כואבים יותר את נסיעת ילדיהם, האחים כועסים יותר. "ישנם אחים שלוקחים את זה בצורה מאוד לא טובה, הם מלאי האשמות כלפי האח הנוטש. זה מגיע לסכסוכים ומריבות, היו לי כמה מקרים כאלה, וגם לסגירת חשבונות מהעבר בין האחים", אומרת שרון גילאור, מאמנת המתמחה בליווי תהליכי רילוקיישן. "ויש הבדל בין גברים לנשים - לרוב הנשים נוטות יותר לעזור לבני המשפחה שנותרים פה, והגברים פחות. בעוד ההורה הוא בדרך כלל זה שמפרגן יותר לנסיעה, האחים לא מפרגנים כי להם יש את החיים שלהם בארץ, ומעבר של אח מטיל עליהם עוד עומס. ודאי אם מגיעים למצב של מחלה ואחד האחים צריך לקחת אפוטרופסות - זה כרוך בעול עצום, ואלה דברים שבדרך כלל אתה שומע ברילוקיישנים שמובילים לפיצוצים במשפחה. האחים הנותרים מלאי זעם וטוענים נגד מי שנסעו שהם בורחים ולא לוקחים אחריות".

אחת הבעיות, מדגישה גילאור, היא העובדה שהנושאים פשוט לא מדוברים בתוך המשפחה. "יש הרבה התעלמות מהסיבות שהאח בחר ברילוקיישן. מניסיוני, רוב בני המשפחה שנשארים בארץ לא הציפו את הקשיים שהעזיבה גורמת להם, לפחות לא בתקופה הראשונה, ואין להם אומץ לבקר את בני המשפחה שעשו רילוקשיין, להתלונן. ואז רק אחרי זמן רב הבעיות צצות ועולות, ולרוב גם נשארות לא פתורות".

גילאור. "יש הרבה רגשות אשם אצל מי שבוחרים לעזוב"

לצד ההתמודדות הרגשית של ההורים, האחים והאחיינים עם נסיעת אחד מבני המשפחה לחו"ל והעול הקונקרטי שלעתים מתלווה לעניין, גם מי שנוסע מתמודד לעתים קרובות עם רגשות מורכבים הנוגעים למי שנשארו בארץ. "אבא שלי היה איש חולה כשעזבתי את הארץ כדי לעשות את הדוקטורט באוניברסיטה אמריקאית מכובדת מאוד", מספר י' (43), שלאחר הדוקטורט המשיך לפוסט־דוקטורט וגם כשזה הסתיים, נשאר בארצות הברית. "ההחלטה לא היתה פשוטה עבורי, כי ידעתי שנטל הטיפול באבא ייפול בעיקר על אמי ועל אחותי הקטנה. ניהלתי הרבה שיחות עם אחותי שהגיעו למקומות לא נעימים, ובסופן החלטתי שאני מוותר על הנסיעה. דווקא הוריי היו אלה שגרמו לי בסוף כן לצאת ולהשלים את הדוקטורט, ועכשיו גם את הפוסט".

אתה חושב שאחותך נוטרת לך טינה על כך שהשארת אותה בארץ לטפל באביך?

"לא הייתי אומר שהיא שונאת אותי, אבל כן, יש בינינו חשבון לא פתור. אני משתדל להגיע לישראל כמה שיותר. מה שמרגיע את המצפון שלי הוא שאני יודע שהוריי גאים בכך שהבן שלהם סיים דוקטורט באוניברסיטה יוקרתית. זה מפצה אותם, אני חושב, על המרחק ועל זה שאני לא מסוגל לסייע למשפחה עם המחלה של אבא".

שרון גילאור, שמאמנת בתהליכי רילוקיישן, אומרת ש"יש הרבה מקרים של רגשות אשם אצל מי שבוחרים לעזוב ולהשאיר את כל האחריות ואת עול הטיפול בהורים על שאר המשפחה". עם האשמה הזאת אנשים שונים מתמודדים בדרכים שונות. "אני מכירה אשה שהיא בת יחידה, שנסעה עם בן זוגה לרילוקיישן והביאה את אביה לגור איתה בחו"ל. הוא כבר בן קרוב ל־90, והיא סועדת אותו שם. אחד הפרמטרים הוא כמובן המרחק: אם אתה באירופה הרבה יותר נוח להראות נוכחות בארץ מאשר אם אתה באוסטרליה או בחוף המערבי של ארצות הברית".