בשעה 13:30, אחרי יום דיונים אינטנסיבי, בית המשפט הקהילתי ברמלה התנער מעייפות הצהריים ונעטף התרגשות. "יש טקס סיום", אמר לי עו"ד ניר רהט מהסנגוריה הציבורית, "כדאי לך להישאר". א', בטישירט אפורה וג'ינס, היה חתן השמחה. כשהוא הגיע כולם חיבקו אותו, החליקו איתו כיפים. הוא נעמד על דוכן הנאשמים, מול השופטת נירה דסקין, וידע שזו הפעם האחרונה; דסקין לא ניסתה להסתיר את הגאווה שלה, וכך גם האחרים. "טקס הסיום הזה מאוד מרגש עבורי", אמר קצין המבחן והסתכל על א' בעיניים בורקות. "הפגישה הראשונה בינינו היתה בבית המעצר לפני כמעט שנתיים, ליוויתי אותך בבית המשפט הקהילתי מקרוב מאוד, ונוצר בינינו קשר משמעותי. בשבילי אתה דוגמה חיובית לאדם שקיבל החלטה אמיצה לשנות את החיים שלו, אדם נחוש שמוכן להתמודד עם אתגרים ולא מוותר לעצמו, אני מאוד גאה בך".

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

כמעט שלוש שנים קודם לכן א', אלכוהוליסט, ישב בגינה ציבורית ושתה בירה. בחור זר שפגש שם הציע לו 300 שקל אם יעזור לו לפרוץ למחסן. בכסף הוא קנה סיגריות ואוכל. כמה חודשים אחר כך, כשנעצר, הוא אמר לשוטרים שהוא רוצה לספר את האמת. מבחינת הרשויות, זה היה סימן לכך שהוא יכול להתאים לבית המשפט הקהילתי. א' התלבט קצת, ולבסוף הסכים, והיה לאחד הנאשמים הראשונים בבית המשפט הקהילתי ברמלה.

צילום: עמית שעל

הוא נגמל מאלכוהול, עבר טיפולים נוספים ומצא עבודה. "בלי רגרסיה, בלי ויתור, בדיקות נקיות, שיתף פעולה באופן מלא בתהליך", סיכם הסנגור הציבורי שליווה אותו, והוסיף שא' חידש את הקשר עם בני משפחתו, שנותק בשנים שבהן עסק בהישרדות הבסיסית ביותר, בגינות ציבוריות, בחיפוש מתמיד אחר כסף לאוכל ובעיקר לאלכוהול. "אתה במקום של עשייה ותוכניות לעתיד, ואני מאחל לך מכל הלב שתמשיך במסלול שלך (...) נכון שהושיטו לך יד, אבל החוכמה היא לקחת יד מושטת, ועשית דרך מדהימה, נפלאה", החמיא לו הסנגור. חלק ממי שהושיטו כאן יד היו אנשי הפרקליטות, שהסכימו לצרף להליך הקהילתי תיק נוסף של א', ולהמיר את הענישה בשירות לטובת הציבור. בטקס הסיום, גם התובעת מטעם הפרקליטות, אותו גוף נוקשה שנאבק על כך שאנשים כמו א' ישלמו את חובם לחברה, חיזקה אותו: "התהליך שעשית לא פחות ממעורר השראה ואנחנו מברכים אותך".

חתן השמחה עצמו כתב מראש את מה שביקש לומר, בכתב יד צפוף, אבל ברגע האמת הוא התרגש כל כך, שהתקשה לקרוא את הדברים. הסנגור שלו הקריא חלק מהטקסט: "בלעדיכם זה לא היה קורה. קיבלתי שליטה וקיבלתי אומץ לבקש עזרה כשצריך. אני אסיר תודה שלא ויתרתם לי ושלא ויתרתם עליי. האמנתם בי. כעת אני יוצא לדרך חדשה כאדם שעוזר, למקום של הגשמה עצמית". המכתב נחתם ב"שלכם באהבה עמוקה", ולשופטת, בעל פה, א' אמר: "אני מאוד מתרגש. אני יכול הכל אם הגעתי לאן שהגעתי. היום אני מאמין שעם רצון אני יכול להגיע לאן שאני רוצה".

השופטת דסקין הזמינה את א' לקבל תעודת סיום מבית המשפט הקהילתי. הוא אחז בה, והצטלם מוקף בשופטת, בסנגור, בתובעת ובקצין המבחן. כל יושבי האולם מחאו לו כפיים, אחדים קמו על רגליהם. היה קשה שלא להידבק בהתרגשות הגדולה. כשא' ניגש אל הדלת ועמד לצאת מהאולם, בחור דתי שישב לידי הרים את עיניו מהמשחק בסמארטפון שלו, לחץ את ידו ואמר: "אשריך".

צוות בית המשפט הקהילתי בבאר שבע צילום: חיים הורנשטיין

טקס הסיום הזה מזקק את הפלא שמתחולל בבתי המשפט הקהילתיים: אדם שפשע הצליח להתגבר על הנסיבות שהובילו אותו לפשיעה, נגמל מהתמכרות רבת שנים, ייצב את חייו, את קשריו עם משפחתו, את הפרנסה שלו, נהפך משבר כלי לאדם גאה, מאלכוהוליסט לאזרח יצרן. במקום להיות אסיר, עם סיכויים גבוהים לביצוע עבירות נוספות אחרי השחרור, החברה זכתה בחבר קהילה בריא ותורם. זה מה שבתי המשפט הקהילתיים עושים: משקמים. שוברים את המעגלים של התמכרות ופשיעה והרס עצמי ונזק חברתי, גם כשזה נראה בלתי אפשרי.

ההיגיון שמאחורי הפרויקט הזה פשוט. 42% מהאסירים המשתחררים חוזרים לכלא, כי בעיות העומק שלהם לא טופלו. הרי אנשים כמו א' גונבים רכוש כדי לממן את ההתמכרות שלהם, כך שהבעיה אינה הפריצה אלא ההתמכרות. אם מצליחים לטפל בנסיבות שמובילות לפשיעה, אפשר לעצור אותה. זו המטרה. בית המשפט הקהילתי מוגדר כזה ש"נועד לסייע בצמצום התופעה של עבריינות חוזרת באמצעות מתן דגש לתהליכי השיקום". כלומר יש כאן פורמט שהופך את בית המשפט, מנגנון נוקשה של שיפוט וענישה, לכזה שמוביל תהליך חברתי כולל, רחב ומורכב, שרותם אליו שלל אנשי מקצוע וגורמים ברשויות ובקהילה.

בית המשפט הקהילתי (לשם הנוחות, נסתפק מעתה בקיצור במ"ק) הראשון הוקם בבאר שבע ב־2014, אחר כך הגיעו אלה שברמלה ובתל אביב. ב־11 ביולי יתקיים יום הדיונים הראשון בבמ"ק החדש בנצרת, ואחריו ייפתחו שניים נוספים, בחיפה ובירושלים. כולם פועלים במסגרת בתי משפט השלום, ובראשות שופטי שלום, אחד לכל בית משפט, שעובדים רק במסגרת הזאת. מי שמנותבים לבתי המשפט האלה הם בגירים שהוגשו נגדם כתבי אישום בבית משפט השלום, ברוב המקרים על עבירות אלימות (כולל במשפחה), רכוש וסמים. בראשית ההליך הנאשם מודה באחריותו לעבירה, ומגיע להבנות עם בית המשפט: אם ישלים בהצלחה את תהליך השיקום שלו יינתן תוקף של פסק דין להסדר טיעון, שבו הענישה מופחתת ומסתכמת לרוב בקנסות ושירות לתועלת הציבור — ללא כליאה.

מאות אנשים כבר החלו בתהליך שיקום בבמ"קים. כיוון שהפרויקט כולו החל לפני פחות מארבע שנים ואילו המדדים שבוחנים פשיעה חוזרת עוסקים בתקופת זמן של חמש שנים (אחרי השחרור או השיקום), אין עדיין ממצאים מחקריים תקפים על הצלחת הבמ"קים. אבל האינדיקציות הראשונות מרשימות מאוד. "מתחילת הדרך נכנסו לתוכנית 450 אנשים. 74 סיימו אותה בהצלחה, 93 נשרו וקיבלו את עונשם בדרך אחרת, והשאר עדיין בתהליך", אומרת ד"ר דניאלה ביניש, שיזמה ומובילה את הפרויקט. "תוכניות שיקום שואפות בדרך כלל להצליח עם 30%-40% מהמשתתפים. אנחנו אמרנו שאם נצליח עם 30% זה יהיה הרבה, ואנחנו עם יותר". למעשה, מדובר ב־44% הצלחה (74 בני אדם מתוך 167 שכבר סיימו את התהליך).

מה מצבם של מי שהוגדרו "סיימו בהצלחה"?

"יש לנו אינדיקציות שמראות שבאחוזים גבוהים מאוד מצבם טוב. הם לא נחקרו או הואשמו בתיקים חדשים. אנחנו בודקים גם מדדים קרימינוגניים, כלומר מנבאי פשיעה: אנחנו יודעים שסיכויי העבריינות של מי שבתעסוקה יציבה ובקשרים חברתיים יציבים פחותים, ורוב הבוגרים שלנו יציבים במסגרות שהם יצרו לעצמם. להגיד לך שהחיים של כולם דבש? לא. אבל רוב הבוגרים שלנו במצב משמח.

"ולגבי הנושרים — אמנם הם לא סיימו את ההליך בהצלחה, אבל בהרבה מדדים המצב של לא מעט מהם טוב. הם במגמה של צמצום עבריינות, עד כדי כך שהיה מישהו שהופיע בבית המשפט ברמלה ביום שהוא שוחרר מהמאסר כדי להגיד לשופטת: 'זה היה המאסר הכי טוב שהיה לי ואני חייב לספר לך. הייתי יותר מתון, ספרתי עד עשר, חשבתי על הדברים'. הוא ביקש לחזור למעסיק שהסכים לקבל אותו כשהוא היה בתוכנית, ושידכנו לו אותו. זו עדות טובה ליציבות".

הגוף שמוביל את הפרויקט של בתי המשפט הקהילתיים בארץ הוא עמותת אשלים של הג'וינט, וביניש (43) מנהלת את תוכנית משפט וקהילה בעמותה. במקביל היא משמשת כראש החטיבה למשפט פלילי וקרימינולוגיה במרכז האקדמי למשפט ועסקים. בראשית הקריירה שלה היא היתה תובעת בפרקליטות, ואז נסעה לדוקטורט באוניברסיטת פנסילבניה וחיפשה נושא למחקר שישלב משפט, חברה אזרחית ורווחה. כך נחשפה למודל של "בתי משפט פותרי בעיות", שמציעים חלופה אפקטיבית למאסר. הגישה הזאת, שבה עסק הדוקטורט שלה, נולדה בארצות הברית בסוף שנות התשעים, כתגובה למדיניות היד הקשה שבה נהגו בפושעים באותה תקופה, בדמות עונשי מאסר ממושכים מאוד שאחריהם רבים מהאסירים המשוחררים בכל זאת חזרו לפשע.

ביניש, בתם של נשיאת בית המשפט העליון בדימוס דורית ביניש ועורך הדין יחזקאל ביניש, הכירה את בעיית הפשיעה החוזרת גם בישראל. כשחזרה לארץ החלה לקדם כאן את המודל של בית המשפט הקהילתי. בעמותת אשלים, שמפתחת תוכניות למען אוכלוסיות בסיכון, נרתמו לעניין, והחלו לגבש את הפרטים עם משרדי הממשלה הרלבנטיים, בעיקר המשפטים והרווחה. "הרעיון השתלב במגמות שממילא קרו בישראל — דו"ח דורנר (מסקנותיה של הוועדה הציבורית שבחנה את מדיניות הענישה והטיפול בעבריינים, בראשות השופטת בדימוס דליה דורנר), בג"ץ הצפיפות בבתי הכלא, החיפוש אחרי חלופות לכליאה ופתרונות לפשיעה חוזרת", אומרת ביניש. "שפטו מישהו לשלושה חודשים, וחודשיים וחצי אחרי שהוא השתחרר הוא הופיע אצל השופט על אותו אישום בדיוק. מה הואילו חכמים?".

צילום: עמית שעל

התפיסה המקובלת היא שמי שפשע צריך להיענש.

"אם אדם שפרץ לרכב כדי לקנות סמים יישלח לשלושה חודשים לכלא — לא הגנו על החברה ולא מיגרנו את העבריינות. לא נפתור את הפריצה לרכב אם לא נפתור את בעיית ההתמכרות. אם נרחיק אותו להרבה זמן, כן נפתור את העבריינות, אבל לא מכניסים אדם לעשר שנים לכלא בגלל דבר קטן. בארץ בערך 80% מהאנשים נשפטים לשנתיים ומטה; ענישה כזאת ודאי שאינה משרתת הרחקה, המניעה מוגבלת וגם ההרתעה, אחרת לא היה כל כך הרבה רצידיביזם (פשיעה חוזרת). כלומר מטרות הענישה הקלאסיות מושגות באופן חלקי מאוד. הפרויקט הזה בא להציע מודל התמודדות אחר, שאולי יצליח לצמצם את התופעה".

הפתרון הזה גם כלכלי יותר. אשלים ג'וינט אמנם מספקת את ההכשרה, המחקר והריכוז העקרוני של הפרויקט, אבל המימון לבתי המשפט עצמם, כולל כל אנשי המקצוע המעורבים בתהליך, מגיע כולו מהממשלה, כשהפעילות של כל אחד מבתי המשפט מתוקצבת ב־2.7 מיליון שקל לשנה — הרבה פחות מעלות כליאתו של אסיר אחד, שמגיעה לכ־130 אלף שקל בשנה, לא כולל הובלתו להליכים משפטיים, הנזק שנגרם למשפחתו כשהוא לא מפרנס וכו'.

פרויקט בתי המשפט הקהילתיים זוכה לתמיכה נלהבת מהסמכות המשפטית הבכירה בארץ, נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות. באופן יוצא דופן, ולבקשת "מוסף כלכליסט", התקבלה עמדתה בנושא: "תופעת העבריינות החוזרת, הרצידיביזם, היא מהתופעות החברתיות השליליות והמאתגרות ביותר בתחום אכיפת הדין הפלילי. התופעה מוכרת במיוחד בסוגים שונים של פשיעה קלה ובינונית ומתבטאת בחזרתם של עבריינים למעגל הפשיעה לאחר שסיימו לרצות את עונשם, בלי שהענישה הפלילית מרתיעה אותם. בתי המשפט הקהילתיים הוקמו מתוך מטרה לצמצם תופעה חברתית שלילית זו. המודל הקהילתי מסייע לצמצם את מצבי המצוקה והמשבר שהינם גורמים מרכזיים להתנהגות העבריינית, מתוך תפיסה כי מציאת פתרון הוליסטי לבעיותיו של העבריין תוליך בסופו של יום לשילובו כאזרח נורמטיבי בקהילה ותמנע את היותו עבריין רצידיביסט. שיקום העבריין והוצאתו ממעגל הפשיעה יש בהם כדי לתרום לא רק לשיפור חייו וחיי משפחתו. הם תורמים תרומה חשובה גם לשיפור איכות החיים בקהילה שאליה הוא משתייך".

באמצע הדיונים בבית המשפט הקהילתי בבאר שבע, גבר נכנס לאולם במהירות והתיישב בספסל אחורי. תשומת הלב של כולם נשאבה אליו מיד; אנשים ניגשו אליו, או חייכו מרחוק. היה ברור שהוא כוכב באולם הזה. בהמשך אני מגלה ששמו אפרים מימוני (58), שהוא סיים את התוכנית בהצלחה ושעכשיו הוא כאן כדי לספר עליה לסטודנטים למשפטים. כשהסטודנטים מתפזרים, אנחנו משוחחים במבואה של בית המשפט, ומימוני הבאר־שבעי מספר על ילדותו בעיר, איך התגייס לגולני, השתתף במבצע ליטני, ראה את חבריו נהרגים לצדו, זוכר ערימות של גופות ומראות קשים אחרים. "טשטשתי את זה עם סם, השתמשתי הרבה. הייתי שם, ראיתי דברים, ורק עכשיו, אחרי 40 שנה, הסבירו לי שאני הלום קרב. לא ידעתי שזו בעיה". השימוש בסמים הוביל לגירושים, ילדיו ואחיו התרחקו ממנו, והוא הסתבך בעבירות אלימות, שבעקבותיהן ישב פעמיים בכלא, בכל פעם לחמישה חודשי מאסר. "נהרסו לי החיים, הכל התפזר לרסיסים. אמרתי שאם אלה החיים שלי טוב לי מותי מחיי. לא רציתי לחיות. איזה חיים אלה?".

אפרים מימוני, בוגר בית המשפט הקהילתי בבאר שבע: "הרשיתי להם להיכנס לי לנשמה. אמרתי שבא לי למות והשופטת אמרה 'אני רוצה לחבק אותך'. בלעדיהם אני כלום. טיפלו לי בחובות, נתנו לי עובדת סוציאלית, קצינת מבחן, מתנדבים, פסיכיאטר, ארבעה עורכי דין, סידרו לי אחוזי נכות. עכשיו אני עובד, מתנדב, שר בלהקה. נאבדתי קצת, אבל אני חוזר אליי, לילדים, למשפחה"

ואז התביעה הציעה להעביר את התיק שלו, על אלימות, לבית המשפט הקהילתי. "באתי לפה ולא האמנתי. קודם כל השפה שלהם: בבית משפט השלום לא שומעים אותך, מדפדפים אותך. ופה השופטת מדברת איתך. אמרתי שבא לי למות, והיא אמרה, 'אני רוצה לחבק אותך'. היא. אמרה. לי", הוא מתעכב על כל מילה בפליאה. "זו שופטת חבל על הזמן, משהו עולמי. היא אמרה לי שעדיף מאוחר מאשר אף פעם, שלא אכנע ואנצח, ושאקשיב למה שאומרים לי. אני לא מכיר אכפתיות כזאת, רצון כזה לעזור ולשקם. עד אז דחיתי את כולם, לא רציתי לשמוע אף אחד. ופה הרשיתי להם להיכנס לי לנשמה. בלעדיהם אני כלום. נתנו לי עובדת סוציאלית, קצינת מבחן, מתנדבים, טיפלו לי בחובות. הם שלחו אותי לפסיכיאטר בחיפה — בחיים לא הייתי מגיע לאחד כזה. שלחו אותי לארבעה עורכי דין — פלילי, ולחובות, ומתנדב של ביטוח לאומי, נתנו לי נכות לצמיתות. חידשתי את הקשר עם עצמי. בהתחלה שנאתי הכל, אותי ואת כולם. הייתי צריך לאהוב אותי כדי לאהוב את כולם. עכשיו אין לי זמן. אני קם בבוקר, עובד, מתנדב, שר בלהקה, אנחנו מפורסמים בבאר שבע. אני בתוכי עוד ילד עם מגפיים בשלוליות. אני מרגיש שיצאתי ממני ואני חוזר אליי לאט לאט. אני נאבדתי קצת, ועכשיו אני חוזר לילדים, לאחים, למשפחה. שלא יהיו אי־הבנות, יש פיתויים בדרך. ברחובות יש הכל, אבל אז אני רואה את השופטת ואני לא יודע איך אני אעמוד מולה. אני מתבייש ממנה".

כדי לטפל בבעיות העומק — עוני, התמכרויות וכן הלאה — בתי המשפט הקהילתיים בונים צוות מקצועי שמטפל בכל תיק, וכולל נציגים של כל הגורמים הרלבנטיים: בית המשפט עצמו, המשטרה, הפרקליטות, הסנגוריה ושירותי הרווחה. בית משפט הוא בדרך כלל זירת מאבק, שבה התובע נלחם להוכיח את אשמתו של הנאשם, להדגיש את חומרת העבירות ולדרוש עונש הולם, ואילו הסנגור נאבק להוכיח את חפותו של הלקוח או לדרוש שיילקחו בחשבון נסיבות מקלות. זוהי מלחמה קשה, לעתים ארסית, שמתנהלת מעל ראשו של הנאשם.

בית המשפט הקהילתי בנוי הפוך — סביב הנאשם. כל יום דיונים נפתח בישיבת צוות של שעה־שעה וחצי, שבה כל הגופים המעורבים עוסקים בכל אחד ואחד מהנאשמים המובאים בפני בית המשפט באותו יום. אנשי הצוות מחליטים יחד מה הדגשים שיש לתת לאדם, מה יידרש ממנו. בימי הדיונים שבהם נכחתי השופטת פנתה אל הנאשמים אישית, שאלה לשלומם, לעתים התעניינה במשפחתם ובמצבם הבריאותי. הנאשם זוכה להיות הדובר הראשון, ובכל שלב בדיון הוא יכול להשתתף, להישמע, להציג את הדרך שהוא עושה. ובכל שלב הוא זוכה לחיזוקים על הישגיו, גם אם הם זעירים.

"זה עולם אחר, כל מי שנכנס לאולם בשוק", מספר עו"ד ניר רהט (48), מרכז בית המשפט הקהילתי ברמלה בסנגוריה הציבורית. "כולנו עובדים כצוות עם מטרה משותפת, השיקום, ולכן מדברים על האדם ותהליך השיקום שלו ופחות על העבירה. בישיבת הבוקר מתקיימת חשיבה משותפת, דבר שלא מתקבל על הדעת בכל בית משפט אחר. אנחנו מדברים על מה טוב ולא טוב אצל כל אחד ומה צריך לעודד, כדי להעביר את זה כמסר בדיון".

מן הסתם יש חילוקי דעות, לא הכל מושלם.

"לפעמים יש מחלוקות, הן נפתרות כמו בבית משפט רגיל — השופטת מחליטה. הנאשמים יודעים שאם הם נכשלים בתהליך, התובעת היא תובעת, היא תוציא את הנבוט. אם הם על תנאי היא תבקש לשלוח אותם לכלא, וגם השופטת יודעת להכניס לכלא. היו מקרים כאלה".

בעוד הסנגוריה ושירותי הרווחה מורגלים בעבודה למען מי שפשע, הבמ"קים מאפשרים לראות את הגישה הזאת גם אצל הפרקליטות והמשטרה, ומפתיע לשמוע מהתובעים את הרוח התומכת והמחזקת, את ה"כל הכבוד", "בהצלחה", "אני רוצה לחזק אותך". אלה אותם עורכי דין שבדיונים אחרים מסוגלים לקרוע נאשמים לגזרים.

צילום: עמית שעל

אחד הדיונים שבהם נכחתי ברמלה עסק בר', צעירה רזה מאוד שנכנסה להליך הזה אחרי חיים של סמים וזנות. כשהדיונים בעניינה התחילו היא בקושי עמדה על הרגליים ואפילו נרדמה על הספסל, מזילה רוק. מאז היא נגמלה, התחילה ללמוד קוסמטיקה, והמשימה שניתנת לה בדיון שבו נכחתי היא ליצור קשר עם ארגון שיעזור לה למצוא עבודה. "אם את צריכה עזרה, נעזור לך. העיקר שתתקדמי ותגיעי לשלב השלישי", אמרה לה התובעת, שבדיון אחר, למשתתפת אחרת, אמרה: "כל הכבוד על מכתב מקסים ודרך מקסימה עוד יותר".

"ברור שנדרש אופן חשיבה שונה לגמרי בבית משפט קהילתי", אומרת סנ"צ רקפת גלעד, ראש מדור בקרה וחקיקה של חטיבת התביעות במשטרת ישראל וחברת צוות ההיגוי של בתי המשפט הקהילתיים (רוב התיקים בבמ"קים מנוהלים בידי התביעה המשטרתית). "בכל בית משפט יש תובע קהילתי אחד, שהוא חלק מצוות בית המשפט, מכיר כל אחד מהתיקים ומשתתף בחשיבה המשותפת על איך אפשר לסייע לנאשם לעלות על דרך המלך. זה משהו מעניין בגישה הכלל־חברתית של המדינה, לא רק של התביעה, שנוגעת לאיך אנחנו תופסים את עצמנו כחברה ואת הנאשמים בתוכה; איך אנחנו חושבים שאנחנו יכולים לעזור להם בתוך הקהילה".

בדיונים היו תובעים שנשמעו כמו סנגורים. לא טריוויאלי שתובע יגיד לנאשם שהוא מאמין בו.

"אני מסכימה, וגם לא טבעי ששופט יגיד את זה. השיח בבית משפט קהילתי שונה מזה שבאולם ליד. בקהילתי השופט מדבר כמעט רק עם הנאשם, אומרים לו 'כל הכבוד, תנסה'".

מהניסיון שלך, מי הכי מצליחים בתהליך?

"זה עוד שלב מוקדם לומר, אבל אנחנו כן רואים הצלחה אצל מכורים, אנשים שרוצים לצאת מזה ולא מצליחים, שסובלים מבעיות נפשיות ורגשיות שלא טופלו. להגיד לך שתמיד מצליחים? לא. זה קשה, תהליך לא פשוט, ויש אנשים שרוצים לעשות אותו ולא מצליחים. אבל יש אנשים שכן מסיימים אותו, ולומדים, ואנשים שבחיים לא עבדו מתחילים לעבוד".

אין ביקורת מצד נפגעי העבירה, שרואים איך המערכת מתגייסת כדי לפתור לנאשם את הבעיות ולהמתיק לו את העונש?

"בתפיסה שלנו אנחנו חושבים על שלום הציבור ועל נפגעי עבירה, ויש לתביעה זכות וטו, להחליט שיש תיקים שלא מתאימים לקהילתי, אם למשל יש לנאשם תיקים נוספים או שהעבירה חמורה במיוחד. אבל אם מוציאים אדם, ואת המשפחה שלו, מאיזשהו מעגל ומונעים מהם עבירות נוספות — זו המטרה. היה לנו מישהו בן 40 פלוס שנכנס לקהילתי על רקע עבירות רכוש ואלימות קלה, והתברר שהרבה שנים הוא היה מכור לסמים ואף פעם לא עבד. הוא נגמל, סיים שנה בתוכנית 'אוניברסיטה בעם' וקיבל בפעם הראשונה בחייו תעודה. הוא חלם להיות קונדיטור, ועכשיו לראשונה בחייו הוא עובד, ובתחום האוכל. הדברים האלה מרגשים מאוד".

יום שני השבוע היה מרגש מאוד עבור שלומי אזולאי (43) מבאר שבע: הוא השלים את התהליך שלו. "הגעתי בגלל שלושה תיקים על אלימות והם פתרו לי הרבה בעיות ועשו לי את החיים יותר טובים מבעבר. גם עזרו לי לסגור חובות. השגתי שם דברים שלא הייתי משיג לבד. הייתי במסגרות אחרות ואף פעם לא סיימתי. היום קיבלתי תעודת סיום של בית המשפט הקהילתי, פעם ראשונה שקיבלתי תעודה בחיים שלי", הוא צוחק. "היה מרגש וכיף. התהליך לא קל אבל משמח. הגישה שלהם שונה ממה שהכרתי. הם באים כמו חברים, משפחה. עזרו לי גם עם האשה והילדים. נתנו לי הסתכלות שאני צריך לשמור על מה שיש לי. כיף לי".

האווירה באולם בבאר שבע, ביום הדיונים שבו נכחתי, נינוחה ורגועה. עו"ד עינת סנדלר לייב (37), שמרכזת את הבמ"ק המקומי בסנגוריה הציבורית, מספרת שבכל יום שני דן בית המשפט בכ־25 תיקים. בעבר ימי הדיונים היו עמוסים יותר, מה שיצר צפיפות ולחץ באולם, שהשפיעו לרעה על הנאשמים, אבל כעת הדיונים מרווחים יותר, מה שתורם מאוד לאווירה.

שלומי אזולאי, בוגר בית המשפט הקהילתי בבאר שבע: "הגעתי בגלל תיקים של אלימות והם פתרו לי הרבה בעיות, עזרו לסגור חובות ועשו לי את החיים יותר טובים. השגתי שם דברים שלא הייתי משיג לבד. היום קיבלתי תעודת סיום של בית המשפט הקהילתי, פעם ראשונה שקיבלתי תעודה בחיים שלי. עזרו לי גם עם האשה והילדים. נתנו לי הסתכלות שאני צריך לשמור על מה שיש לי"

בתוך האולם, השופטת דרורה בית אור מאירה פנים, מחייכת אל הנאשמים, קשובה לבקשות מיוחדות. הסנגור מבקש להקדים דיון כי נאשם חייב לחזור לעבודה או כי אחר חולה; בית אור נעתרת לבקשות. "תרגיש טוב, מיכאל", היא נפרדת מאחד מהם. כשנקבע מועד לדיון הבא לנאשם והוא מציין שזה יום הנישואים שלו, השופטת שואלת אם זה בסדר או שהוא מעדיף לשנות את התאריך. מחוות עדינות של תשומת לב. אבל היא גם מבהירה באופן לא מתפשר מהן הציפיות של בית המשפט. למשל מט', צעירה בשמלת פסים, שזהו הדיון הראשון שלה. "לפני שאנחנו מתחילים, את צריכה לקחת אחריות על מה שכתוב בכתב האישום", דורשת בית אור. ט' עושה זאת, והשופטת מפרטת את התהליך ואת הציפיות: "את אמורה להגיע לפחות פעם בשבוע לשירות המבחן ולשתף פעולה. תצטרכי להודיע אם את לא יכולה להגיע וככל שתשתפי פעולה ותתקדמי, כך יהיה טוב יותר מהר". היא נפרדת ממנה באיחולי הצלחה.

נאשם אחר, ד', לא הגיע לדיון הקודם; במקום נזיפה, השופטת רק רומזת על כך בעדינות: "מה שלומך? אני שמחה לראות אותך כאן". קצין המבחן מסביר שהוא נפגע בתאונת דרכים אך הקפיד לשמור על קשר טלפוני. בית אור מגלה רגישות גדולה לפרטי הפרטים של השלכות התאונה על חייו, מתעניינת בשלומה של אשתו ההרה שנסעה איתו, שואלת על החזרה לעבודה אחרי התאונה, על המפגש עם השוטרים בזירה. ד' מבקש לגשת אליה, ומראה לה בטלפון תמונות מהתאונה. אחר כך היא דוחקת בו להתקדם בתהליך. "אני רוצה שבפעם הבאה תגיד לי שהלכת להוצאה לפועל ועמידר, ותשמור על הניקיון".

בית אור ודסקין עסקו במשפט פלילי לפני שהתמנו לשופטות בבית המשפט הקהילתי (בתל אביב השופט הקהילתי הוא שמואל מלמד, בנצרת אילנית אימבר). הן ראו את הדלת המסתובבת של הפשיעה החוזרת, ונדמה שעבורן זו הזדמנות לפתור בעיות שהטרידו אותן במשך הקריירה: להילחם על השיקום של נאשמים, ושל האמון שלהם בממסד, וכמובן למנוע את חזרתם לפשע. "הדלק הסילוני" שלהן, כפי שמכנה אותו דניאלה ביניש, הוא כאשר נאשם מגיע לבית המשפט להתגאות בסיום שנת לימודים באוניברסיטה או מתחיל לממש את כישרון הציור שלו. הדיונים מתנהלים באופן טיפולי, ודברי השופטים מיועדים לא רק לנאשם שאליו הם פונים, אלא גם לכל הנאשמים שממתינים באולם לתורם. זו הזדמנות להדגיש בפני מי שבתחילת התהליך שיש לאן לשאוף; שאפשר להיגמל, למצוא עבודה, להחזיר חובות, לשקם יחסים עם בני משפחה, ללמוד, להוציא רישיון נהיגה, לתכנן את העתיד.

צילום: אוהד צויגנברג

בבית המשפט ברמלה ניגש לדוכן הנאשמים ג', בחור גבוה ורזה, לבוש בבגדי מותגים, מקועקע, רואים שחשב על כל פרט בהופעה שלו. אבל מתחת לפאסון, הוא מתקשה להסתיר את ההתרגשות. היום מוגש לבית המשפט כתב האישום המתוקן והמרוכך שלו, והוא מקריא בקשה לעלות שלב. "כבוד השופטת, הפסקתי להשתמש באלימות פיזית ומילולית, יש לי יחסים טובים יותר עם בת הזוג שלי. למדתי לא להרים ידיים, אני לומד ויוצר קשר עם הבן שלי". דסקין מביטה בו בסיפוק ואומרת: "זו בקשה מרגשת". ג' משיב: "איפה הייתי ואיפה אני עכשיו".

תשומת הלב ניתנת גם מחוץ לאולם בית המשפט, באירועים החברתיים שקהילת הבמ"קים מקיימת. "בכל חג או סיום שנת משפט אנחנו עושים פעילות", מספר ניר רהט, הסנגור מרמלה. "הנאשמים מוזמנים, לפעמים הם מגיעים עם בני משפחה, וגם השופטת מגיעה. אלה אנשים שחלקם היו בכלא ואין להם שום אמון במערכת, ופתאום השופטת פוגשת אותם באירוע, מסתכלת להם בעיניים, שואלת מה שלומם ומה שלום בני המשפחה. זה כלי טיפולי. אחרי זה הנאשם לא רוצה לאכזב".

העבודה הכי קשה בבית המשפט הקהילתי היא זו של קציני המבחן. הם נמצאים שם מהרגע הראשון, כשסנגור או תובע סבורים שהנאשמים יוכלו להתאים לקהילתי, ועד שהם משלימים את התהליך. הם מכירים את הנאשם לעומק ותופרים לו חליפה שיקומית ייחודית, כפי שיוסבר מיד. במשך כל התהליך קציני המבחן, שהם אנשי משרד הרווחה, מוצאים פתרונות יצירתיים, מעודדים, נלחמים על כל אדם שהם מלווים, וגם זמינים עבורו כל הזמן. לנאשמים יש אפילו מספר טלפון נייד של קציני המבחן שלהם, באופן יוצא דופן; אחת הנאשמות סיפרה איך כשהיא עברה משבר קצין המבחן עמד לצדה יותר מבני משפחתה.

כשמציעים לנאשם להצטרף לבמ"ק שירות המבחן בודק אם הוא מתאים, למשל אם הוא מקבל אחריות על העבירה ומביע רצון מינימלי לעשות שינוי. אם הוא נמצא מתאים והתביעה מסכימה לכך, הנאשם מועבר לטיפול הבמ"ק, וקצין המבחן בונה תסקיר עומק שלו, שמתאר את כל סיפור חייו, האתגרים שהוא מתמודד איתם, הצרכים והרצונות שלו, כדי לכוון לתהליך השיקום האפקטיבי ביותר. החליפה השיקומית יכולה לכלול מסגרות לגמילה, טיפולים פסיכולוגיים (אישיים, קבוצתיים, זוגיים, משפחתיים), השגת זכויות בביטוח לאומי, טיפול בחובות, בדיור, בבעיות בריאות, לימודים וסיוע במציאת עבודה.

התוכנית מורכבת מחמישה שלבים, שהתוכן והקצב שלהם שונים מנאשם לנאשם. המעבר משלב לשלב תלוי בהשגת יעדים מסוימים ובהסכמת כל הצדדים, וסוף השלב החמישי מסמן את סיום תהליך השיקום. אבל גם מי שסיימו אותו נשארים תחת צו מבחן למשך חצי שנה עד שנה וחצי, שבהן הם ממשיכים לפגוש את הקצין המלווה שלהם, רשת הביטחון שהוצמדה להם.

במילים אחרות, קציני המבחן הם הממשק העיקרי של הנאשמים עם הבמ"ק, עוד לפני שהם מגיעים אליו ואחרי שהם יוצאים מחסותו, והם הכתובת הראשונה והתמיכה העיקרית של כל מי שעובר את התהליך. בדיונים שבהם נכחתי חזרה שוב ושוב הפליאה של הנאשמים מהעובדה שאדם זר נלחם כך עבורם. "אני רוצה להגיד תודה במיוחד לרפי", הישיר אחד מהם מבט אל קצין המבחן שלו, "הכל בזכותך". נאשם אחר, מבוגר ממוצא רוסי, סיפר לבית המשפט שהוא שיתף את קצינת המבחן שלו בדברים שלא אמר לאף אחד אחר.

במה שונה העבודה של קצין מבחן בבמ"ק מהחבר שלו באולם הסמוך?

"שונה מאוד", אומרת ד"ר שקמה ניצן בירן, עובדת סוציאלית, מנהלת נפת תל אביב ומפעילת בית המשפט הקהילתי בשירות המבחן למבוגרים. "במסלול הרגיל קצין המבחן מתמקד בעבירה והעבודה היא ברמת איסוף המידע. לעומת זאת קצין המבחן הקהילתי יתכלל את הטיפול באדם, יהיה הקייס מנג'ר שלו. הוא יזהה את הצרכים, הם יקבעו יחד במה מטפלים ובאיזה סדר — אני לא יכולה לטפל בתעסוקה אם לבן אדם אין מקום לגור בו, למשל — ומאותו רגע יעשה איתו את הפעולות. קצין המבחן ילך איתו לוועדה בביטוח לאומי, ללשכת הרווחה, יגיע לביקור בית, ילך איתו להוצאה לפועל, לסיוע משפטי, למנהל הבנק כדי להגיע להסדר על חובות".

עוד כלי יוצא דופן שעומד לרשות קצין המבחן הוא "סל מענים גמיש": מעין תקציב עזרה ראשונה שמאפשר לו לסייע לנאשמים שלא עומדים על רגליהם. "זה יכול להיות רב קו, תשלום ראשון של חוב לחברת חשמל, לרשום את הילד שלו לטיול שנתי, לקנות תנור בחורף או מאוורר בקיץ, תרופות".

זה לא עלול להוביל לכך שאנשים מתרגלים שיש להם מענה, גם כלכלי, לכל צורך בסיסי?

"לרוב האנשים לא קל לבקש כסף, להגיד שהם זקוקים; יש לי מטופלת שכבר פעמיים הצעתי לה והיא סירבה ומנסה לעשות הכל לבד. אבל לפעמים הם במצבים מאוד קשים ואפילו לא יכולים לנסוע לטיפול או לבוא אליך לפגישה. היד לא קלה, אבל גם לא קפוצה. אנחנו רוצים לעזור לאנשים במקומות שבהם הם ממש זקוקים לסיוע, והם מכירים תודה על זה ומעריכים מאוד".

התוצאה היא שתוך כדי התוכנית הנאשמים מפתחים מחדש אמון במערכת, בממסד, ובעיני ניצן בירן זה חיוני לחיים שמחוץ לחסות הבמ"ק. "מתישהו אנחנו נצא מהתמונה, ואנחנו רוצים שאדם יהיה מחובר היטב לקהילה שבה הוא חי ושיהיה לו אמון במערכת כדי שבמשבר הבא - והחיים מלאים משברים - יהיו לו כלים להתמודד. אנחנו לא נהיה בתמונה, אבל הוא יידע לגשת לעובדת הסוציאלית בלשכת הרווחה ולהגיד שהוא זקוק לעזרה, או לפנות למנהל הבנק. הוא יידע לעשות פעולות שפעם לא ידע או חשש לעשות, ויבוא מעמדה של 'אני מסוגל, אני אתמודד עם זה'".

ומה הלאה? ביניש מדברת על העתיד בזהירות אופטימית. "כרגע אנחנו בפיילוט, זה פרויקט קטן, והוא ייבדק כדי לדעת למי זה מתאים, מתי הוא עובד יותר טוב ופחות טוב, ואני מקווה שבתי המשפט הקהילתיים יעוגנו בחקיקה ויתרחבו כדי שיהיה אפשר להציע את זה לכולם, לא רק לתושבי באר שבע, רמלה, תל אביב ונצרת. אני לא צריכה מחקר שיראה לי שלא חשוב מה התוצאה, בתהליך הזה יש צדק פרוצדורלי. גם אם התהליך מסתיים במאסר הוא היה הוגן, שקוף ונראה לעין, ולכן הנאשמים אומרים תודה ובאים לומר שלום אחרי שהשתחררו. כשההליך הוגן אנשים מקבלים את התוצאה, ואת זה צריך לשכפל לכל בתי המשפט בארץ".

נשיאת בית המשפט העליון חיות מסכימה: "הפרויקט יצא לדרך במתכונת ניסיונית־מצומצמת. מאז הוא נוחל הצלחה מרשימה. מערכת בתי המשפט רואה חשיבות עליונה בקידום פרויקט בתי המשפט הקהילתיים ומקצה לכך משאבים רבים. היא תמשיך לעשות כן עד להשלמת פריסתם של בתי המשפט הקהילתיים בכל רחבי הארץ".