יהודית ריכטר: "כשמתייגים אותי כעשירה, זה עוול"

יהודית ריכטר לא רגילה לאקזיטים, ולא אוהבת את המילה הזו. "אנחנו תעשיינים, ואקזיט זה אומר להוציא את העבודה מישראל ולא להשאיר אותה כאן", היא אומרת. ובכל זאת, "אקזיט ענקי" יהיה תיאור מדויק של העסקה שבה נמכרה במרץ האחרון אורבוטק הישראלית, יצרנית ציוד בדיקה לשבבים, לקיי.אל.איי־טנקור (KLA-Tencor) האמריקאית, תמורת 3.4 מיליארד דולר - פרמיה של 28% על מחיר המניה באותה עת. בני הזוג יהודית וקובי ריכטר, שהחזיקו ב־5.4% מהמניות, הלכו הביתה עם 180 מיליון דולר - סכום נאה לכל הדעות, אבל לא משהו שהריכטרים, בעלי מדינול שהכניסה עד היום לפחות מאות מיליוני דולרים (ב־2005 הפיצוי על הפרת הפטנט שלה הגיע ל־650 מיליון דולר) ומי שכבר רשמו אקזיט של 30 מיליון דולר במדקון, יאבדו את הראש בגללו.

ריכטר, מנכ"לית מדינול, היא לא הטיפוס שיירתע מתקשורת, אבל בשנים האחרונות היא הורידה פרופיל ומיעטה להתראיין. השיחה שלנו, הראשונה מאז מכירת אורבוטק, נערכת במשרדי מדינול שבקומה 35 במגדל ברמת החייל, שם היא חולקת חלל משותף עם בן זוגה, שמשמש יו"ר החברה. בחלל הקטן עומד שולחן מוארך מעץ משובח שמשרה תחושה לא משרדית, כאילו אתה מסב לסעודה משפחתית. "אף אחד מאיתנו לא רוצה לשכה. זה לא מתאים לנו. קובי יושב על קו הייצור, ואני, אכפת לי איך ירגישו העובדים. אנחנו אנשי עמל ואנשים עובדים".

ריכטר. "אין לי צורך להרגיש נחותה מול גברים. מעולם לא עשיתי לעצמי הנחות ולא הסתכלו עליי בפחיתות כבוד" צילום: תומי הרפז איפור: לידור דהן מאק

הטענה הזו, גם אם היא נכונה, היא נאיבית כמו הרתיעה שלך מהמילה אקזיט. אתם מבכירי המשק.

"אנחנו מבכירי המשק? אני לא מבינה על מה אתה מדבר. אנחנו עושים את מה שאנחנו מבינים ואת מה שצריך לעשות כדי שהמפעל יצליח. התפקיד האישי שלנו לא נובע מצורך בהצלחה כלכלית, אלא בהצלחת המוצר. כשהמוצרים שלנו מושתלים בלב של בן אדם, אין תחושת הצלחה גדולה מזאת. כל היתר הוא תוצר לוואי של זה. אתה לא תראה אותנו באירועים של האלפיון; החברים שלנו הם אנשים ששירתו איתנו בחיל האוויר ולמדו איתנו באוניברסיטה. בחתונה של הבן הגדול שלנו מישהו השוויץ שהוא חבר שלנו כבר עשר שנים, אז מישהו שישב לידו אמר לו שהוא חבר שלנו כבר 40 שנה. יש לי גם חברים עוד מהצופים, אבל בעיקר משנות האקדמיה. יש לנו מעט מאוד חברים חדשים".

עד כדי כך חשוב לה להדגיש שהיא אדם צנוע, שנשארה יהודית מהצופים או מהטייסת או מהפקולטה, שכשאנחנו נפגשים בבית קפה ועל פנינו עוברת מנכ"לית לאומי רקפת רוסק־עמינח, ריכטר מציינת שהן מכירות במקרה מהמספרה, ולא כי הן מאותו מילייה. "אם מישהו יקטלג אותי כעשירה, זה העוול הכי גדול שאפשר לעשות לי, מכיוון שזה יוצר סטיגמות", היא מבהירה. "לי יש צורך להביא דברים חדשים, לעורר חשיבה. במובן הזה, אף פעם לא עזבנו את האקדמיה. אם אתה רוצה לדעת מה גורם לי הנאה, אלה אנשים שיושבים על המקלדת והרעיונות שלהם משנים את העולם. זה מתגמל אותי יותר מכסף".

עובדים של אורבוטק בחדר סטרילי צילום: יח"צ

ובכל זאת הכסף מתגמל אותה יפה: מכירת אורבוטק הותירה את הזוג ריכטר עם צ'ק נאה. כשאני בודק איתה אם המחיר הזה שווה את הוויתור על העצמאות של אורבוטק, חברה איתנה וצומחת, ריכטר מגיבה בכעס לא־סלחני: להם כמשקיעים, הסבירה, לא היתה כל נגיעה להחלטה. בין שהיתה בעד או נגד העסקה, את דעתה היא שומרת לעצמה.

"רוב חיי הייתי מנהיגה"

ריכטר היא דוקטור לפסיכולוגיה, אך מעולם לא חלמה להיות פסיכולוגית. היא גם לא חלמה על עסקים. "אני לא יכולה להגיד שמשאת נפשי היתה לעשות עסקים, אבל פסיכולוגית? עד היום זה די מוזר שאני פסיכולוגית, כי מעולם לא רציתי לטפל באנשים. רוב חיי הייתי מנהיגה. כשסיימתי את השירות הצבאי היו לי שלוש אופציות: רפואה, משפטים ובתחתית הרשימה פסיכולוגיה. מיותר לציין שהתקבלתי לשלושתם, אבל למשפטים ורפואה התקבלתי באוניברסיטת תל אביב, ובגלל שהיתה לי אפשרות לגור בדירה נחמדה עם חברה טובה בירושלים, התגלגלתי ללמוד פסיכולוגיה".

את קובי, שהיה טייס ואחר כך מפקד טייסת, הכירה בחיל האוויר, שם שירתה כקצינת ח"ן. אחרי שהתחתנו עברו לגור בבסיס חצרים בדרום, והיא המשיכה לנסוע לירושלים אחת לשבוע כדי להשלים את לימודיה. "ארבע שנים נסעתי לאוניברסיטה בטרמפים. לרוב הבנות בבסיס לא היה חשוב לעשות את המאמץ הזה, אבל לי תמיד היה חשוב ללמוד. כשסיימתי את התואר הראשון נולד הילד הראשון, כשסיימתי את לימודי התואר השני נולד הילד השני, ובני השלישי נולד בסיום לימודי הדוקטורט בבוסטון.

משרדי מדינול בהר חוצבים, ירושלים צילום: גיא אסיאג

"במהלך לימודי התואר השני פנה אליי פרופ' דניאל כהנמן והציע לי להשתתף במחקר שערך; משם נולדה התזה של התואר השני. במקביל עבדתי בחיל האוויר בפיתוח מערכי מיון שהוא הגה: בשיטות האלה יכולנו לנפות את המתאימים לסיים את קורס טיס כבר בשלב טיסות המיון המקדימות. אחר כך עזבתי והקמתי מדור במטה חיל האוויר שיועד להקניית כישורי ניהול ומנהיגות לאנשי צוות אוויר; זה התחיל בטייסים, עבר למפקדי טייסות, ובהמשך גם העברתי סדנאות בפו"מ ובמכללה לביטחון לאומי. הייתי בת 31 ולימדתי אלופים איך להעביר אינפורמציה בצורה מבוקרת ויעילה.

"שנים רבות התגוררנו בבסיסים. כאשת טייס, אחת החוויות הקשות שהיו לי היתה כשאשת מפקד הבסיס התקשרה וסיפרה לי שבעלה נסע להודיע לאחת מנשות הטייסים שבעלה נהרג. גרנו אז ברמת דוד והאשה עבדה בעפולה. אשת המפקד שאלה אם אני מוכנה לקחת את שני הילדים מהגן, עד שהאמא תתמודד עם מה שהיא צריכה להתמודד. אני באה לגן לקחת את הילדים, והגננת לא יודעת, ואני צריכה לספר לגננת. הילדים בני ארבע־חמש, אני לוקחת אותם אליי ונותנת להם לאכול ומחכה עד שיהיה אפשר לקחת אותם הביתה. יש חוויות מאוד קשות גם לנשות טייסים".

התחנה הבאה של הריכטרים היתה בבוסטון לצורך לימודי פוסט־דוקטורט של קובי ב־MIT. אחרי שלוש שנים הוא חזר והתמנה לראש מחלקת אמצעי לחימה בחיל האוויר; יהודית נשארה עוד שנה בארה"ב עם ילדיהם והשלימה דוקטורט בניהול באוניברסיטת בוסטון, במחקר שעסק בשינוי מצבים בין העבודה לבית. העניין בכך, היא מספרת, התעורר עוד בשנותיה בחיל האוויר: "שירתי עשר שנים כאזרחית עובדת צה"ל, וקיימתי סדנאות בחיל האוויר שבמהלכן הייתי מטיחה בטייסים הערות כמו, 'אתם מתנהגים בצורה כזאת וכזאת'; הרבה פעמים הם ענו לי, 'בבית אנחנו לגמרי אחרת'. סקרן אותי באיזו מידה אנשים שונים בין הבית לעבודה, ובלימודים בבוסטון החלטתי לחקור את הנושא".

בן הזוג קובי ריכטר. "קובי מתעסק בטכנולוגיה, אני בניהול, ובנושאי אסטרטגיה אנחנו מדסקסים יחד. לרוב אנחנו לא באותה דעה, ומתווכחים עד שמגיעים להסכמה. אנחנו גם חולקים את אותו חלל עבודה. גם בבית מדברים על העבודה, אבל בעבודה לא מדברים על הבית" צילום: טל שחר

קובי, במקביל, שימש מנהל הפיתוח של אורבוט (שב־1992 התמזגה עם אופטרוטק ליצירת אורבוטק). "אורבוט קמה כחברה של חברים: קובי ופרופ' שמעון אולמן הכירו עוד בחיל האוויר, ושניהם חקרו ראייה מלאכותית ב־MIT. אשתו של שמעון היא החברה שאיתה גרתי בלימודים בירושלים. נסענו איתם מחוף לחוף, היינו חבר'ה עוד לפני שהקמנו את העסק". מייסד אחר (מתוך חמישה) הוא יוחאי, אחיו של קובי.

אחרי השלמת הדוקטורט חזרה ריכטר לפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב, אבל אחרי כמה שנים הבינה שהיא אוהבת עשייה יותר ממחקר. היא הלכה ל־28 ראיונות עבודה ובכולם קיבלה תשובה שלילית. למזלה, אלי הורביץ, המנכ"ל האגדי של טבע, קיבל אותה להיות העוזרת האישית שלו.

עוזרת אישית? זה לא היה שנמוך?

"הייתי צריכה לסייע בקומוניקציה בינו לבין הסגן שלו, ולא ממש ידעו להגדיר את תפקידי. בחודש שבו התחלתי לעבוד הוא קנה את חברת התרופות אביק; בעלי החברה לא רצו שהורביץ, שהיה מתחרה שלהם, יקנה את החברה, ואני זכיתי לנכוח בכל מעמד במשא ומתן. טבע היתה אז בגדולתה. עבדתי שם מ־1988 עד 1992, אז הם הונפקו בבורסה וקנו חברות בארצות הברית".

תמונות מחתונתם ומימיהם בחיל האוויר. "אף אחד מאיתנו לא רוצה לשכה: קובי יושב על קו הייצור, ולי אכפת איך ירגישו העובדים" רפרודוקציה: אוראל כהן

מה את אומרת על הנפילה שלהם?

"חברה גנרית חייבת לגדול. מה שהשתבש בטבע זה שהחברה הגיעה לגודל שבו היא מתקשה לבלוע חברות ולמזג אותן. אלי ידע איך לעשות את זה: בתקופתו הם קנו 20 חברות וניהלו את זה ביד רמה. הכוח שלהם היה בגדילה, ולא כל כך בפיתוח מוצרים; הקופקסון זה דבר שקרה במקרה. פיתוח תרופות חדשות לא היה הצד החזק של טבע, ואלי לא תמך בזה. בחברה שנסחרת בבורסה קשה להתעסק בפיתוח, כי צריך אורך רוח וההסתברויות להצלחה הן נורא קטנות. עובדה שרוב הפיתוחים מגיעים מחברות קטנות, וחברות גדולות קונות אותן.

"בשלב האחרון שלי בטבע החל להגיע גל עלייה גדול מברית המועצות לשעבר, ובו כל מיני ממציאים. עולים חדשים עם כל מיני תרופות סבתא. הצעתי לקחת אותן ולפתח את זה, אבל את טבע זה לא עניין, כי פיתוח של תרופות לא היה הדבר העיקרי".

"פנחסיק לא חלם לקבל כל כך הרבה"

את החלום לממש את הפוטנציאל של העלייה הרוסית הגשימה ריכטר במדינול, חלוצת תחום הסטנטים - מעין קפיצים המותקנים בעורקי דם, ושומרים עליהם פתוחים. את החברה, שהמציאה שוק רפואי חדש והצילה את חייהם של אנשים רבים מספור, ריכטר ייסדה עם בעלה וגרגורי פנחסיק, מהנדס מכונות שעלה מאוקראינה.

את הגרסה הידועה של הסיפור, שלפיה פנחסיק הוא שהעלה את הרעיון לייצור הסטנט, ריכטר מדייקת חד וחלק. "כשעזבתי את טבע הייתי בת 44, וקובי עזב את אורבוטק. בחרנו בצורה מאוד שכלתנית תחומים שאנחנו רוצים לפעול בהם: בהתחלה חשבנו לפנות לעולם הבידור, חשבנו גם על חינוך, אבל בסוף החלטנו על בריאות. הקמנו במקביל כמה חברות: אחת בדקה אפשרות של פיתוח מכשור לאורולוגיה, אחרת בדקה פיתוח לאורתופדיה, אחת פיתחה מוצרים לקרדיולוגיה ואחת שפיתחה מכשור לעיניים.

עובדי מפעל טבע בירושלים מפגינים נגד הכוונה לפטרם. "החברה הגיעה לגודל שבו היא מתקשה לבלוע חברות ולמזג אותן" צילום: אוהד צויגנברג

"הייתי מאוד מעורבת עם עולים מרוסיה, קובי ואני הרחנו את הפוטנציאל הגלום בעלייה הזו. בגינה על יד הבית שלנו ברמת השרון הכרנו את זוג העולים פנחסיק, שהיו הורים לבת בגיל ההתבגרות. הם שאלו אותי באיזה כיוון נמצא הים. זה היה בערב שבת, והזמנו אותם לארוחה; הם אמרו שהם מעדיפים ללכת לים, אבל באו למחרת. הם סיפרו לנו שעברו לרמת השרון כי הבת שלהם רוצה להיות שחקנית טניס, והם שמעו שרמת השרון היא מקום טוב לזה. התיידדנו ובמהלך השנה הם באו אלינו לעתים קרובות. אשתו של פנחסיק שאלה, אולי יש לקובי להציע איזו עבודה בשביל הבעל. קובי לא חשב שייצא מזה משהו, אבל אני בכל זאת לחצתי שידברו, ובסוף השיחה קובי אמר, 'את יודעת מה, אני אקח אותו שיעבוד איתי באחד מהפרויקטים'. כבר הסברתי לך שאנחנו אנשים שאוהבים לחצות גבולות. ככה זה התחיל. קובי באותו זמן התעניין בקרדיולוגיה והם התחילו לדבר על לנסות לעשות סטנט".

ככה פתאום רעיון לעשות סטנט?

"זה היה תחום נורא בוער ואופנתי באותו זמן. אתה צריך להבין, קובי הוא איש אקדמיה, בוגר בית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב, והוא מעודכן במה שקורה בחזית הרפואה. גם היום, אם תדבר איתו על תחום הלב, הוא יודע ומכיר את כל מה שמתרחש בענף. הוא גם מכיר את מה שקורה בתחום המוח, נושא שמאוד מעסיק אותנו בתקופה האחרונה".

ריכטר במשרדי מדינול, לצד תמונות של הוריה. "כשהגרמנים נתנו חתיכת לחם, האסירות היהודיות סמכו רק על אמא שתחתוך בהגינות" צילום: תומי הרפז איפור: לידור דהן מאק

אז הוא פשוט אמר "אני צריך שתבנה לי סטנט"?

"לקובי אין תואר של מהנדס, אבל יש לו ידע רחב בתחום. הוא היה ראש מחלקת אמצעי לחימה בחיל האוויר, והיו לו עשר שנות ניסיון כמנהל פיתוח באורבוטק. הסיפור שגרגורי עשה סטנטים כבר ברוסיה הוא אגדה. הוא היה מהנדס טנקים. למעשה, כשהתחלנו לעבוד יחד כל המשרד היה אצלנו במטבח, ואני תרגמתי לו טקסטים מאנגלית לעברית; למדתי הרבה מילים ברוסית באותה תקופה. פנחסיק גם מעולם לא חשב לבקש שותפות, הוא בא בשביל פרנסה. כשנתנו לו את המשכורת שלו הוא היה מאושר; לפנינו הוא עבד בחברה אחרת, ובתמורה לפיתוח הוא קיבל סוף שבוע במלון. כשהכנסנו אותו כשותף שווה הוא היה אסיר תודה, הוא לא חשב שיקבל כל כך הרבה.

"כשהוא בחר לרדת מהארץ התאכזבנו מאוד. חשבתי שראוי שבן אדם שנתנו לו כל כך הרבה יכול לשלם את המסים שלו כאן ולאו דווקא בשוויץ (לשם היגר, א"ל), אבל הוא טען שכאן זה הלבנט והוא לא בא ממנטליות כזאת".

חשוב לכם שהתעשייה והיצירה יתרחשו בארץ?

"כן, עד לאחרונה היה לנו מאוד חשוב שמדינול תפעל רק בארץ. אנחנו עושים דברים מתוחכמים וצריכים כוח עבודה מיומן, לכן אנחנו מעדיפים לפעול כמה שיותר בארץ, אבל לרגולציה ולמערכות האכיפה אין מילה: יש חוסר עקביות, עד כדי התעלמות של הרשויות ממה שהן עצמן אישרו בכתובים. בחוסר עקביות הזה יש סיכון שחברות ישאלו את עצמן עד כמה ניתן לתכנן את עתידן בישראל”.

ריכטר בילדותה עם הוריה רפרודוקציה: אוראל כהן

"אני הולכת עם האמת שלי, ופוליטיקה זה פשרות"

ריכטר, אחת המנכ"ליות הבולטות במשק, מסרבת להגדיר את עצמה פמיניסטית. "מעולם לא הרגשתי נחיתות לעמוד מול גברים. לא הרגשתי שונה בין גברים, והמון פעמים הייתי האשה היחידה בחדר. לא עשיתי לעצמי הנחות ולא הרגשתי שמסתכלים עליי בפחיתות כבוד. מעולם לא הטרידו אותי מינית, אפילו בחיל האוויר, שם הייתי מוקפת גברים. אין לי צורך להרגיש נחותה, תמיד הגעתי מהמקום של 'אתם בדיוק כמוני'".

הביטחון הבלתי מעורער הזה שימש אותה גם בקרב המשפטי המתיש מול בוסטון סיינטיפיק, השותפה העסקית של מדינול, שאותה האשימו בהעתקת הסטנט. התביעה נמשכה שמונה שנים והסתיימה בכך שחברת הענק האמריקאית שילמה למדינול כמעט 650 מיליון דולר. "כיוון שהרבה עיתונאים שאלו אותי על ה'סכסוך' בינינו לבין בוסטון סיינטיפיק, חשוב להבהיר שלא מדובר בסכסוך אלא בגניבה. הם פשוט גנבו מאיתנו.

"במשפט סיכנו את כל מה שהיה לנו - לא רק את קיום החברה, אלא את כל חסכונותינו. העלות של העסקת עורכי דין בארה"ב היתה עצומה, ובוסטון סיינטיפיק ניסו למוטט אותנו כלכלית. הם ידעו בדיוק כמה כסף יש לנו, כי כשותפים הם היו חשופים לכל הדו"חות הכלכליים של החברה. כששואלים אותי מאין שאבנו את כוחות הנפש לנהל את הקרב הזה, אני תמיד אומרת שמקור האנרגיה שלי הוא החינוך לרדיפת צדק שקיבלתי בבית. ההורים שלי הם ניצולי אושוויץ, ואחד הסיפורים שעיצבו את חיי הוא על אמא שלי: כשהגרמנים נתנו חתיכת לחם, האסירות היהודיות היו מבקשות מאמא שלי לחתוך אותה, כי רק על היושרה שלה הן סמכו. בבית של ההורים שלי לחם סימל את הצדק. וגם אצלי בבית מוצבת היום יצירת אמנות של האמן ארם גרשוני, שבה מצוירת כיכר לחם".

התדיינות משפטית אחרת נגמרה במאי האחרון בתוצאות נעימות פחות, כשבית המשפט העליון קבע כי הריכטרים ישלמו מיליוני שקלים כדי להשאיר את ביתם בארסוף בבעלותם - זאת אחרי שנפלו קורבן להונאה של עו"ד יעקב הרכבי, בן דודה של יהודית, ששעבד את הנכס לטובת הלוואה שלקח ושלא הצליח להחזיר. הרכבי והזוג ריכטר חויבו לשלם למלווה 43 מיליון שקל. בשיחה עמה סירבה ריכטר בכל תוקף להתייחס לסוגיה זו.

את עובדת עם בעלך באותו חלל, איך אתם מסתדרים? אין ביניכם קונפליקטים?

"בבית אנחנו מדברים על העבודה, אבל בעבודה לא מדברים על הבית. יש לנו תחומים נפרדים. לי אין גישה לטכנולוגיה, קובי מוביל את התחום; אני מתעסקת בניהול הכללי, בכספים ובאדמיניסטרציה, ובנושאים של אסטרטגיה אנחנו מדסקסים יחד. לרוב אנחנו לא באותה דעה".

אז איך זה מסתדר בכל זאת?

"לא מסתדר. מתווכחים ומתווכחים עד שמגיעים להסכמה. ההבדל ביני לבין קובי הוא שאני כל הזמן מסתכלת מה הצד השני צריך, וקובי מתמקד במה שאנחנו צריכים לעשות. אנחנו משלימים אחד את השני. בפועל אנחנו יושבים באותו חדר, צמוד אליו יש חדר ישיבות, וכשמישהו צריך להיפגש עם אחר הוא עושה זאת בחדר הישיבות".

קובי מעורב בפוליטיקה ומשמש יו"ר תנועת דרכנו. גם אותך מעניין להיכנס לתחום הפוליטי?

"אני נוטה ללכת אחרי האמת שלי, ובפוליטיקה צריך ללכת אחרי פשרות: אתה צריך לתת לזה תמורה כדי שההוא יתמוך בך. אני לא מוכנה לעשות את זה. לעומת זאת, אני כן פעילה: אני חברה בדירקטוריונים ופעילה חברתית בכמה ארגונים, את חלקם יצרתי בעצמי ובחלקם הצטרפתי לאחרים. מדינול, כחברה, מעורבת בשורה של יוזמות חברתיות. יש דברים שאנחנו עוזרים ותורמים שאין צורך לפרסם אותם. יש לי סטנדרטים משלי ואני יודעת את הערך שלהם".