לאכול בלי הגבלה: הטענה המקוממת של שרה נתניהו

וכך מתגלגל הטיעון המשפטי - מחוק יסוד: הממשלה להחלטת ועדת הכספים של הכנסת ולנוהל הפנימי של משרד ראש הממשלה – האם הוסמך להגביל את התיאבון או שלא.

שרה נתניהו צילום: אלכס קולומויסקי

חוק יסוד: הממשלה קובע כי "משכורתם של השרים וסגני השרים ותשלומים אחרים שישולמו להם בתקופת כהונתם... ייקבעו בחוק, או בהחלטה של הכנסת או של ועדה מוועדותיה שהכנסת הסמיכה לכך".

ב-1982 קבעה ועדת הכספים של הכנסת כי "המדינה תעמיד לרשות ראש הממשלה מעון בירושלים; מעונו של ראש ממשלה בירושלים ומחוצה לה ינוהל על חשבון אוצר המדינה". על חמש המילים האחרונות יתקשקשו המשפטנים: האם ינוהל ובכל סכום שהוא, האם יכול נוהל פנימי לגבור על היעדר ההגבלה שבהחלטת ועדת הכספים, האם היעדרו הופך את אוצר המדינה לבור ללא תחתית?

הנוסח הכללי הזה של הוועדה עבר בהמשך כוונון עדין. ב-2001 נכתב כי מדובר ב"נוהל השתתפות בהוצאות ראש ממשלה מכהן" - לאחר הטמעת הערות ותיקונים שנדרשו על פי הנחיותיו של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה דאז מני מזוז. הנוהל קובע גם כי בכל מקרה שבו יתעורר ספק תכריע ועדת השלושה - היועצת המשפטית של משרד ראש הממשלה, שלומית ברנע־פרגו; חשב המשרד יוסי איצקוביץ'; וסמנכ"ל בכיר למינהל במשרד, רן ישי.

בשנת 2009 נקבע נוהל פרטני יותר שבו נאסר כפל המימון. אגב, שנה לפני כן הציעה היועצת המשפטית ברנע-פרגו במכתב לחשב המשרד מנגנון לקביעת תקרות להוצאה על הזמנת ארוחות למעון הרשמי, ובו ייקבע סכום כולל לכל סועד, אולם מנגנון כזה לא נקבע.

כבר בדו"ח מבקר המדינה העלה משרד ראש הממשלה את טענת ההגנה הזו, שנדחתה בהמשך גם בידי היועץ המשפטי לממשלה. "בתשובותיו של משרד רה"מ", למשרד מבקר המדינה מאפריל ומנובמבר 2014, נטען כי הגורם המוסמך על פי דין לקבוע את הוצאות המעונות הוא הרשות המחוקקת בלבד, וכי לשום גורם זולת הכנסת וועדת הכספים שלה אין סמכות להגביל את סכומי ההוצאות של המעונות; הרשות המחוקקת מצאה לנכון שלא לקבוע מגבלות על הוצאות המעונות בנושאים שונים, וכן מצאה לנכון שלא לעשות הבחנה בין הוצאות פרטיות להוצאות ציבוריות בכל הנוגע למעונות ראש הממשלה".

מקומם אך לגיטימי

הטענה מקוממת, אבל לגיטימי לנאשם במשפט פלילי להתגונן גם באמצעות טענות כאלו. אפילו כשמדובר באשת ראש הממשלה. הזוג נתניהו מעולם לא הסתיר את תאוותו למימון חיצוני של צרכיו ורצונותיו ולא משנה אם הכיס הוא של המדינה או כיסם של חברים מיליארדרים. הדפוס הזה מנסה להתעטף תמיד בלגיטימציה משפטית - החוק לא אוסר לקבל מתנות מחברים, החוק לא מגביל הזמנת ארוחות. ואז מזמינים את השפים שלום קדוש, ליאור חפצדי ואחרים שגובים 500 שקל לסועד במקום 218 שקל שמותרים בנוהל אבל רק למקרה שאין מבשלת ולאחר שזו מועלמת בדיווחים, אבל זה כבר שייך לצד העובדתי של האישום.

הנוהל שנקבע במשרד ראש הממשלה אינו מוסמך, לפי טענת שרה נתניהו , להגביל את הוצאות המזון, רק ועדת הכספים של הכנסת מוסמכת וזו לא הגבילה את הדבר. משרד ראש הממשלה מודיע למבקר המדינה, ליועץ המשפטי לממשלה, ועתה לבית המשפט שבעצם מותר לו לאכול ללא הגבלה.

ועכשיו צריך לבדוק אם הטענה לא רק מקוממת אלא גם יעילה. ספק רב בעיניי אם ניתן להכשיר במשפט המנהלי לקונה ("ינוהל על חשבון אוצר המדינה") כהיעדר הגבלה מוחלט, כרישיון ורשות לבזבז ככל שעולה על דעת המזמין. במיוחד כשהמשנה ליועץ המשפטי לממשלה ב-2001 קבע מנגנון מגביל, והיועץ הוא הפרשן המוסמך של החוק - חוק יסוד: הממשלה והחלטת ועדת הכספים מ-1982 במקרה זה.