בתנועה: הייאוש לא נעשה יותר נוח

כל המהגרים הם גיבורים טרגיים, במובן האריסטוטלי. זאת תובנה שצצה אצלי פתאום בחלום. מהגר הוא אדם שקרא תיגר על האלים. הם אמרו לו: "אתה תגור במקום הזה ותדבר בלשון הזאת", והוא השיב להם: "לא". זה לא באמת שונה מלסרב לקבור את אחיה של אנטיגונה. אפילו כשמהגרים מתקדמים ומכים שורש בריא באדמה החדשה, הם מאבדים משהו משמעותי — רק לעתים רחוקות הם יחושו בה בבית. כך הם נענשים על ההיבריס, חטא הגאווה. ואולי מוטב שאומר: כך נענשים אנחנו, כי מהשבוע גם אני אחד מהם.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

הגבורה שלנו אינה טרגית מאוד. אלישה, עכו ואני מהגרים מפונקים למדי בעידן של פליטים טובעים. את רובו של יום מסענו בילינו בטרמינל של נמל התעופה על שם אתאטורק, בהמתנה לטיסת המשך שלא עוכבה. אני לגמתי אמריקנו ותקתקתי בלפטופ בעוד אלישה גלגלה את עכו על פני רצפות העץ, בתקווה לעלף אותה. חוסר העניין שלה בשינה היה עיקר דאגתנו במסע.

שעתיים של צרות עולם ראשון עברו עלינו עד שקיבלנו רכב שכור, ואחריהן נסענו 40 דקות בדרכים הולכות וצרות אל ז'וק, הכפר שבו התאהבנו בחופשה, ושבו הצלחנו בקלות רבה לקנות בית. הוויזות שלנו הושגו בתוך חודשים מעטים מאוד של ביורוקרטיה סבירה בהחלט. כבר חוויתי נורא מזה. ואחרים חוו נורא פי אלף, פי מיליון. יעדנו, האיחוד האירופי, הוא עיר ברקת כה מפתה עד שהיא מושכת אליה פליטים בספינות שאין כמעט ספק שיטבעו. וכשהן עוגנות, מה אז? למי יתקשרו? איפה ילונו? איך יינצלו באמת?

איור: שמרית אלקנתי

את פנינו בכפר קיבלה וירז'יני, מעצבת פנים שמנהלת airbnb בקומת הקרקע של ביתה. הכל בפנים נקי ונעים ומסביר פנים. במקרר חיכה לנו בקבוק של שאטו ויראנט, יין רוזה יוצא מן הכלל, על חשבון הבית. ובגינה יש לא רק בריכת שחייה, אלא גם מגרש פטאנק. אנחנו מוזמנים ליהנות משניהם, אבל כנראה שנלך רק על הבריכה. הפעם האחרונה שבה שיחקתי פטאנק היתה בפריז, בלילה, והייתי מסטול מכדי לשנן את הכללים.

יציאתנו לאירופה היתה מרופדת, אין ספק. גם בבית נמנינו עם אלה שרוב הזכויות ניתנות להם. זה גרם לנו חוסר נחת, בכנות, וזאת אחת הסיבות שבגללן עזבנו. שיהיה. צרות ודאי עוד יבואו וייסרו אותנו. בינתים לגמתי מהרוזה ודפדפתי בפייסבוק. בחורה צעירה בחיג'אב חייכה אליי מרוב הפוסטים. חיילינו שוב ירו במפגינים בגדר העזתית והפעם הרגו חובשת מתנדבת בת 21. אני משתף את תמונתה ודי מהר קופצת תיבת הצ'אט בימין המסך.

"מה שפרסמת על החובשת נכון? איך שמעת על זה?", כותבת לי מהגרת נוספת, חברה ישראלית שגרה באמסטרדם. היא מחוץ למעגל האקטיביסטי, ועדיין מפתיע אותי הספק שבמילותיה. "מה, שהיא נורתה למוות? זאת עובדה", אני משיב בתסכול.

"איך זה קרה? ממש מצער לשמוע".

"יקירתי, האם הרגע נחתת מהירח?", אני חושב בלב, אבל כותב בחזרה: "באותו אופן שבו קרו 110 ההריגות האחרות בחודש האחרון בגדר של הרצועה. יורים במפגינים. עד כה אלה היו גברים".

"אבל היא הפגינה או טיפלה בפצועים?", היא מתעקשת למצוא בדל של היגיון.

"היא היתה שם כחובשת, להעניק טיפול רפואי. לא שזה מצדיק ירי במפגינים כמובן", אני מבהיר.

"זאת רמה אחרת של אכזריות", היא כותבת.

היין כבר לא רענן כל כך בפי. רק הגעתי לפרובנס, וכבר התרחקתי ממנה. אלישה, עכו ואני מעולם לא היינו עזתים, מעולם לא נידונו לגור בפיסה אומללה, סגורה ומדוכאת של אדמה שרופה. לא איבדנו את חיינו ולא את יקירינו, אבל איבדנו את ארצנו. בפעם הבאה שאני מביט בצג, הערה מלאת שנאה הוצמדה לפוסט שהעליתי ומצדיקה את הרג החובשת.

חיינו אולי היו נוחים, אבל נאלצנו לנוס — מהמצפוניים שאין להם מידע ומהבקיאים חסרי המצפון. נסנו כדי להציל את לבנו. אנחנו יכולים להרשות לעצמנו את ה־airbnb הזה, אבל כבר לא יכולים להרשות לעצמנו, מוסרית ומנטלית, לחיות באותה ארץ עם הורינו ואחינו ואחיינינו היפהפיים. וירז'יני מקסימה. באמת שהיא מקסימה, והחתול ניוטון התיידד עם עכו ממש יפה. אבל אנחנו לבד כאן.