מוחמד זה אח: כך הפך כוכב נבחרת מצרים לנשק היעיל ביותר נגד דאעש

הוא נעמד מול ׳הקופ׳, יציע השרופים של ליברפול, פורש את ידיו לצדדים, עת שחבריו לקבוצה מזנקים עליו לקול תשואות הקהל. הוא מתקדם לכיוון אמצע המגרש, מביט לשמים, מניף את שתי ידיו בהצבעה אל על, ואז יורד על ברכיו ומבצע את הסוג׳וד - תפילת הכרת תודה לאללה, כאשר המצח, האף, הידיים, הברכיים וכפות הרגליים צמודות כולן אל קרקע.  

מוחמד סלאח מתפלל במגרש צילום: אי.אף.פי

ואז הם שרים:

“If he’s good enough for you, he’s good enough for me, if he scores another few then I’ll be Muslim too!”

(״אם הוא מספיק טוב בשבילך, הוא מספיק טוב בשבילי, אם הוא כובש עוד כמה אני הופך למוסלמי״).

הריטואל הזה חזר על עצמו שוב ושוב במשחקי ה׳רדס׳ העונה. עשרות פעמים.

לא היתה, בעונת 2017/18, דמות מעולם הכדורגל שפרצה מהמגרש לתודעה הגלובלית יותר ממוחמד סלאח, חלוצה המצרי של ליברפול האנגלית. הוא לא עצר לרגע. הוא שבר שיאי כיבושים בפרמיירליג ובליגת האלופות. אבל לא אלו בלבד הם שהפכו את העונה של סלאח לכזאת יוצאת דופן. ההשפעה התרבותית והחברתית שלו, כסמל לאומי במצרים, כאייקון ערבי ואפריקאי במזרח התיכון ובאפריקה, ובעיקר כמוסלמי מאמין שאותו מעריצים מיליונים בעולם המערבי, היא חוצת גבולות ופורצת דרך.

כדי להבין את האימפקט האדיר של סלאח (26) - שצפוי להוביל היום את נבחרת מצרים למשחק הראשון שלה במונדיאל נגד אורוגוואי לאחר שככל הנראה התגבר על פציעתו בכתף - צריך לעקוב אחר סיפור חייו והשתלשלות הקריירה שלו, בצל אירועים קריטיים ותמורות פוליטיות באירופה ובעולם הערבי בשנים האחרונות, ולזגזג בין הביצועים שלו על המגרש, להתנגשות הציוויליזציות המרתקת בין המערב לאסלאם.

כדורגל, תפילה ועבודה

5:00 לפנות בוקר. שטיפת פנים. תפילה.

רכבת, אוטובוס, רכבת. תפילה. אוטובוס, מונית שירות, אימון. תפילה.

מונית שירות, אוטובוס, רכבת, תפילה, אוטובוס, רכבת. עבודה בדוכן בשוק.

תפילה. לילה.

עד לפני כמה שנים, סדר היום הזה היה היומיום של מוחמד סלאח, נער צעיר מהכפר הקטן נגריג שבדלתת הנילוס שבמצרים, כ־130 ק״מ מקהיר.

סלאח התחיל את דרכו בקבוצת הילדים של הכפר, משם עבר לקבוצה של טנטא, העיר הגדולה של המחוז, עד שבגיל 14 הצטרף למועדון אל־מוקאווילון אל־ערב (הקבלנים הערבים), מועדון צנוע מקהיר, הידוע כחממה לשחקנים צעירים. ״כשהוא הגיע לכאן הוא השתמש רק ברגל שמאל״, מספר סעיד א־שישיני, מאמנו הראשון של מוחמד סלאח במוקאווילון. ״הדבר שהוא עבד עליו הכי קשה בשנה הראשונה פה היה לחזק את רגל ימין שתהיה כמו שמאל. כשצפיתי בו מתאמן על זה, היה לי ברור שמדובר בשחקן יוצא דופן - לא רק מבחינת כישרון מולד, אלא בעיקר מבחינת אופי ומוסר עבודה״.

מוסר העבודה לא נשאר בתחומי המגרש בלבד. במקביל לאימונים, כדי לסייע בפרנסת משפחתו, משפחה דתית אדוקה מהמעמד הבינוני נמוך, היה עובד בשוק של טנטא, כשעה נסיעה מביתו. בחיים כאלו, בית הספר והלימודים נדחקו הצידה, וסלאח היה תלמיד עם ציונים נמוכים. אביו היה לוקח אותו למסגד בקביעות, והפציר בו שישתפר בלימודים, אך לשווא. מה שכן, על התפילות הוא הקפיד, ובכדורגל - הצטיין.

בגיל 17 כבר ערך בכורה במדי הקבוצה הבוגרת של 'הקבלנים הערבים'.

מוחמד סלאח צילום: רויטרס

מסלול טיפה שונה

הפתיחה במוקאווילון היתה הדרגתית. רק לאחר שתי עונות הפך לשחקן הרכב קבוע והחל להרשים. אז, הוא צד את עיני הסקאוטים משני המועדונים הגדולים במצרים - אל־אהלי וזמאלק. במציאות הכדורגל המצרי, אל־מוקאווילון היא ספקית כישרונות לקבוצות הגדולות, בעיקר לזמאלק, עמה למועדון יש הסכם עסקי. גם מוחמד אל־נני, קשרה האחורי של ארסנל, התחיל את דרכו במועדון הקבלנים, לפני שהצטרף ל׳אבירים הלבנים׳ מהרובע הבוהמייני של קהיר.

אצל סלאח, המסלול היה טיפה שונה. ״סלאח בהחלט מוכשר״, אמר בדצמבר 2011 ממדוך עבאס, נשיא זמאלק דאז. ״אבל זמאלק לא תרכוש אותו במיליון יורו, וגם לא בחצי מזה. הוא לא שווה את הכסף. הוא מהיר אבל לוקה בטכניקה, וחסרה לו אינטליגנציית משחק״, הוסיף, במה שהפך לאחד מציטוטי הקאלט האומללים ביותר בהיסטוריה של הכדורגל המצרי, ולמוקד לאינספור בדיחות על שיקול הדעת המקצועי בזמאלק.

סלאח המשיך לעבוד קשה, לנסוע ברכבות ולהתפלל. בדיעבד, הטעות הזו של זמאלק, סללה את דרכו המהירה של סלאח לכדורגל האירופי. היא, ואסון נורא שקרה במצרים כחודשיים לאחר מכן.

הכאוס שהוליד הזדמנות

אי אפשר להבין את העלייה של סלאח לגדולה, מקצועית ותדמיתית, בלי אותו ערב קשה שאירע בפורט סעיד לפני שש שנים. ב־1.2.2012 רעדה האדמה בכדורגל המצרי. למעשה היא פערה את פיה.

משחק באצטדיון פורט סעיד בין אל־מסרי המקומית לאל־אהלי מקהיר, הסתיים בניצחון 3-1 למקומיים, אבל מה שחשוב היה הקונטקסט הקריטי. מצרים היתה אז עמוק בתוך המהפכה שהביא עמו ה'אביב הערבי'. הנשיא חוסני מובארכ התפטר לאור הפגנות הענק נגדו, נשפט למאסר עולם ונכלא. במדינה כונן אז משטר צבאי לאחר שהפרלמנט פוזר, אך בקרב העם הזעם לא שכח.

ההפגנות המשיכו, וברקע התנהלה מערכת בחירות במלוא עוזה, כאשר 'האחים המוסלמים' - תנועה סונית הדוגלת במדיניות הלכה אסלאמית, אנטי מערבית ואנטי ישראלית - התחזקה בסקרים וזכתה לפופולריות חוצת מעמדות ומגזרים. אחד הכוחות הפעילים בהפגנות בכיכר תח׳ריר היה ה׳אולטראס אהלאווי׳, קבוצת האולטראס של אל־אהלי, מועדון העל של מצרים והאלופה הכמעט נצחית. אל־אהלי (׳הלאום׳, ׳המשפחה שלי׳) הוקמה בתחילת המאה ה־20 ע״י סטודנטים אידאליסטיים שמאסו בעול הקולוניאליזם הבריטי במדינה, תחת הסיסמה ״מועדון מצרי, עבור מצרים״. למרות שהפכה לזוללת תארים ברמה בינלאומית (כ־117 תארים מקומיים ובינלאומיים בהיסטוריה, הכי הרבה מבין מועדוני העולם), אל־אהלי שמרה על הזהות הפוליטית-חברתית שלה במצרים כמועדון המסמל אי־אמון בשלטון. ככזה, יחד עם אולטראס נוספים, אוהדיה היוו מעין זרועה מבצעת בהפגנות ובמאמצים להחלפת השלטון.

אוהדי סלאח ומרצ’נדייז סלאח. להיט באפריקה צילום: רויטרס

מן העבר השני של המגרש עמדה אל־מסרי (׳המצרי׳), מועדון שאוהדיו היו מזוהים מאז ומתמיד עם הצבא, עם המשטרה ועם משפחת מובארכ. משמע, מעבר ליריבות הספורטיבית והאיבה בין פורט־סעידים לקאהירים, אל־מסרי נגד אל־אהלי 2012 היה למעשה מפגש ישיר בין ׳מורדים׳ ל׳תומכי משטר׳, בזמן שלטון צבאי שמנהל מלחמת אזרחים.

סלאח בבלומפילד לצד זהבי. אחד בסין, אחד באנפילד צילום: גטי אימג'ס

עם שריקת הסיום פרצו אוהדי אל־מסרי לדשא ושעטו לכיוון היציע של אוהדי אל־אהלי, עם כל הבא ליד - מקלות, אבנים, דוקרנים, סכינים וטייזרים. השחקנים התפזרו בהיסטריה לכל מקום. ה׳אהלאווי׳ שניסו לברוח, גילו להפתעתם שהשוטרים אינם במקום, ושדלתות היציאה מן היציע שלהם נעולות. האורות עומעמו, ומה שנוצר ביציע היה ׳גיא הריגה׳. התוצאה: 74 הרוגים ומעל ל־500 פצועים. עשרות גופות הגיעו לדשא. חלק משחקני אל־אהלי ניסו לבצע החייאה באוהדים ביציע, ליד השער ובחדר ההלבשה. כאוס מטורף.

מימין: מוחמד סלאח וערן זהבי צילום: עוז מועלם

כל האירוע עבר בשידור ישיר בטלוויזיה, והיה ברור שמה שקורה הוא הרבה יותר מהידרדרות אלימה של משחק כדורגל. ה־1 בפברואר הפך להיות יום אבל עממי במצרים שבו מתקיימות אזכרות ענק, בהן מביעים אי אמון חריף בשלטון. בעקבות האסון הופסק הכדורגל במצרים לשנתיים, הוקפאו העברות שחקנים ושגרת כדורגל מקצועני חדלה להתקיים.

קמפיין של סלאח עם פפסי. הכדורגלן האפריקאי הכי מוכר בעולם צילום: עוז מועלם

לפתע, סלאח, שבאותם ימים רק סומן כדבר הגדול הבא של הליגה המצרית, נידון למעשה לחיסול הקריירה. אל־אהלי וזמאלק לא יכלו לרכוש אותו, ועם ביטול הליגה, הסיכוי שלו לפרוץ היה קלוש. ואז הוא קיבל את הזימון לנבחרת עד גיל 23 וכרטיס טיסה לשווייץ, שם התקיים מחנה אימונים של המצרים לקראת אולימפיאדת לונדון. באותו מחנה שיחקה הנבחרת נגד האלופה השווייצרית באזל, שהתרשמה מהשחקן המתולתל, וגם החתימה אותו.

כך למעשה, בנסיבות מצערות, אסון פורט סעיד הוא בין הדברים שאפשרו לסלאח לחתום באירופה כבר בגיל 19, לשחק ברמה גבוהה בגיל צעיר ולהתפתח ל'מפלצת' השערים שהוא היום. בדרך, הוא גם עבר בתל אביב.

סלאח פה זו ארץ ישראל

צילום: עוז מועלם

ספורטאים בעלי קליבר גבוה בעולם הערבי הם דמויות בעלות השפעה אדירה על הרחוב. לא פעם התבטאו ספורטאים ערבים בנושאים פוליטיים בוערים, ביניהם יחסי ישראל ומדינות ערב. ישנם ספורטאים שבאמת מביעים את דעותיהם העצמאיות, אך לעתים מופעל עליהם לחץ עצום מצד תנועות פוליטיות, קהל, הלך רוח ציבורי וכדומה. במצרים, בשל מלחמות העבר ובדומה לשאר המדינות הערביות, הנושא הישראלי הוא בגדר ׳טאבו׳. כך בדיוק הג׳ודוקא המצרי אסלאם א־שהאבי, שלא הסכים ללחוץ את ידו של יריבו הישראלי אורי ששון באולימפיאדת ריו.

ב־2013 הוגרלה באזל לשחק בסיבוב המוקדמות השלישי של ליגת האלופות נגד מכבי תל אביב, וסלאח, שכבר היה אז הכוכב של באזל, היה כצפוי במוקד הסיקור התקשורתי בישראל ובמצרים. ידיעות הופצו על כך שהוא איננו מוכן להגיע לתל אביב, וברגע שהדבר פורסם בישראל, הקהל המקומי זעם. מנגד, במצרים נוצר לחץ אמיתי סביב השחקן שלא לשחק, מצד אנשי האחים המוסלמים. הידיעות על כך שהכוכב המצרי לא מכיר בישראל, וחמור מכך - מכנה אותה ׳פלסטין׳, המשיכו להצטבר. הקליקים בישראל ובמצרים נלחצו, והסערה גברה. באזל מצדה חייבה את השחקן להגיע למשחק שיא בתולדות המועדון וזה מה שאכן קרה. סלאח הכחיש את ההתבטאויות שיוחסו לו בשבוע שלפני המשחק, אך ללא הועיל. הרכבת יצאה לדרך, ומכבש הלחצים מצד הקהל בבית, הבוסים השווייצרים והמארחים הישראלים, רק עלה ועלה, כשכל אחד מצפה ממנו למשהו אחר.

בלחיצות הידיים לפני אותו משחק סלאח לא לחץ את ידי שחקני מכבי תל אביב, מה שגרר בוז גדול מהקהל, שהמשיך בכל נגיעה שלו בכדור. סלאח ענה להם על המגרש. הוא כבש, סימן לקהל ״תמשיכו לדבר״ וביצע את הסוג׳וד על אדמת בלומפילד. באזל הובילו 3-0, מכבי חזרה, אבל היתרון מהמשחק הראשון של השווייצרים, שכבר הפכו ל׳מצרים עוינים׳ בשלב זה, הכריע. הביקור הזה הפך אז את סלאח ל׳פרסונה נון־גראטה׳ בקרב רוב אוהדי הכדורגל בישראל.

הכותרות הלא מחמיאות הגיעו לשווייץ ומשם לאירופה, ויצרו לשחקן שם של אחד שמחפש צרות ומערב פוליטיקה בספורט. לעומת זאת, במצרים, ובכל העולם הערבי, כשהוא רק בן 21, כבר הכתירו אותו כ׳מושיע פלסטין׳ ו׳היורש׳ של מוחמד אבוטריקה - הכדורגלן המצרי המפורסם ביותר, סמל תרבותי ופוליטי שדאג להבליט את האג׳נדה (האסלאמית) שלו חדשות לבקרים, במיוחד את זו הפרו־פלסטינית.

שנים אחרי, מקורבי השחקן טוענים כי הדברים לא נאמרו על ידי השחקן עצמו, וכי ׳ספין מתוזמן׳ מכוון מצד גורמים במצרים על חשבונו, הוא שהדליק את האש, ושסלאח מצדו היה בסיטואציית ׳אין ברירה׳ שהמציאות במזרח התיכון אוהבת כל כך לאפשר.

עולה לרגל, באנגליה

כמה חודשים מאוחר יותר, סלאח כבר היה סגור בצ׳לסי האנגלית, שגם נגדה הרשים בצמד משחקים בליגת האלופות. גורמים המקורבים לעסקה העידו כי ה׳התבטאויות׳ לפני המשחק בתל אביב, הגיעו לאוזניו של הבעלים היהודי של הבלוז, האוליגרך המיליארדר רומן אברמוביץ׳, וכמעט פוצצו את המעבר. אך בכדורגל הכסף בסופו של דבר קובע, והעסקה נחתמה. לצערו אז, ולצערה של צ׳לסי כיום, המועדון לא היווה את הבית לו ציפה סלאח. הוא נאבק להשתלב בהרכב ואף בסגל, ולא הסתדר עם הדרישות ההגנתיות והקפדניות של המאמן ז'וזה מוריניו.

הציפיות ממנו במולדתו היו עצומות, והוא לא הצליח לספק את הסחורה בהזדמנויות הבודדות שקיבל. אחרי שנכבה מהתקשורת האירופית, הוא חדל להתבטא בנושאים בוערים, בזמן שבבית המדינה עלתה בלהבות.

מלונדון הוא עבר בהשאלה לפיורנטינה האיטלקית, וחזר לכותרות. שוב, שערים ובישולים, אבל טיפה מעבר. סלאח בחר את המספר הכי החשוב בכדורגל המצרי - 74 - לזכר אותם הרוגים באסון פורט סעיד. בעודו בן 22 בלבד, במצרים הוא הפך לקונצנזוס לאומי ולאליל של ממש.

כשרק חתם בלירבפול ביוני 2017, לאחר עונה מוצלחת של 19 שערים ועשרה בישולים במדי רומא האיטלקית, והפך בעסקה אחת לכדורגלן הערבי והאפריקאי היקר בכל הזמנים, רבים מהפרשנים המובילים לא התרשמו. ״סכום גבוה מדי עבור שחקן שאינו שובר שוויון״, ״קשה לשחקנים מהמזרח התיכון ׳לעשות את זה׳ באנגליה״, היו הטיעונים הרווחים.

מעטים האמינו שיצליח להשתלב בצורה מוצלחת בקבוצתו של יורגן קלופ. גם אלו שכן - לא האמינו עד כמה ההשפעה שלו תהיה מיידית, תכליתית וחד משמעית. ככל שהעונה התקדמה והמשחקים הצטברו, ניפץ סלאח מדי שבוע שיאים חסרי תקדים, בדרך לאחת מהעונות ההיסטוריות של שחקן יחיד באחד ממועדוני הפאר של אנגליה ובכדורגל העולמי.

לצד 46 שערים ו־13 אסיסטים העונה בכל המסגרות בליברפול ובנבחרת מצרים, זכה סלאח בשחקן השנה של הפרמייר ליג, שחקן השנה של ארגון השחקנים, שחקן השנה של העיתונאים, שחקן העונה של ליברפול, שחקן העונה של שחקני ליברפול, השחקן הערבי של השנה, שחקן השנה של ההתאחדות האפריקאית, שחקן השנה האפריקאי מטעם ה־BBC, מלך שערי הפרמיירליג, שחקן החודש בליברפול (7 פעמים), שחקן החודש בפרמיירליג (3), שחקן החודש של ארגון השחקנים (4), שחקן השבוע בליגת האלופות (3), שער השבוע בליגת האלופות (2), חבר בנבחרת השנה של ארגון השחקנים וחבר בנבחרת השנה של ההתאחדות האפריקאית. בסך הכל המצרי התפוצץ העונה עם מעורבות ישירה בכמעט 60 שערים, וגרף קרוב ל־30 תארים אישיים (29).

אבל יש מעבר לזה. סלאח ניפץ השנה כל שיא כיבושים לעונה של שחקן אפריקאי וערבי באנגליה ובאירופה בכלל, ומעמיד מספרים שעד לא מזמן היו שמורים רק לשניים: ליונל מסי וכריסטיאנו רונאלדו. לכן, לא סתם סלאח נחשב מועמד רציני ל׳כדור הזהב׳ - פרס שחקן השנה בעולם - לשנת 2018. מצרים מגיעה למונדיאל הקרוב ברוסיה עם אחד משלושת השחקנים הטובים בעולם. אלו מספרים של כוכב על ברמה עולמית. המספרים האלה, יחד עם המקומות שליברפול הגיעה איתו העונה, הפכו אותו למושא הערצה, לא רק במצרים ובעולם הערבי, היכן שהוא מכונה فخر العرب (הגאווה הערבית), אלא גם באפריקה ובעולם המערבי, כסופרסטאר אמיתי בכדורגל האירופי.

אטו ודרוגבה - מאחוריכם, ולפניכם

סלאח העלה במו רגליו את מצרים למונדיאל 2018, השלישי של המדינה בסך הכל, אחרי שלא השתתפה בטורניר 28 שנה. בקמפיין המוקדמות כבש שישה שערים בחמישה משחקים שבהם שותף, כולל צמד מכריע עם פנדל ניצחון בדקה ה־94 נגד קונגו ברזאוויל במשחק הקובע - פנדל אלמותי ששלח את מצרים לרוסיה, וכ־100 מיליון מצרים לרקיע השביעי, בדמעות של אושר.

עם כוח גדול באה גם אחריות גדולה. מה שהופך את סלאח לכוכב כדורגל מסוג אחר זה לא רק המספרים שהוא מספק במשחק או העובדה שהוא גיבור לאומי, אלא העובדה כי הוא פעיל מאוד ברמה הפילנתרופית.

את השכר הגבוה שהוא מרוויח בשנים באירופה, סלאח לא שומר רק לעצמו. הוא מימן הקמת בית ספר ובית חולים בנגריג, תרם לקרן הרווחה והצדקה הממשלתית 'تحيا مصر' ('תחי מצרים') מעל רבע מיליון דולר, תרם מעל 30 אלף ליש"ט לקרן המסייעת לכדורגלנים ותיקים במצרים ומדי חודש משלם ל־120 משפחות בנגריג הנמצאות במצב עוני חריף. בנוסף, הוא שיפץ מגרש כדורגל בבית הספר שבו למד בכפר. הוא הכדורגלן האפריקאי שתרם הכי הרבה ׳כסף חי׳ למטרות צדקה בשנת 2017, ולפי עיתונאי כדורגל בכירים ביבשת ובעלי תפקידים בהתאחדות האפריקאית, זה היה אחד הגורמים המשפיעים בבחירתו לשחקן השנה באפריקה. זאת למרות שבשנה שעברה גם סאדיו מאנה הסנגלי וגם פייר אמריק אובאמיאנג מגאבון העמידו מספרים טובים ממנו על המגרש. אולם, בשל פתיחת העונה המסחררת שלו בליברפול והדוגמה האישית שסיפק בפעילויותיו מחוץ למגרש, הוא נבחר. אחד הפרויקטים הבולטים שלו הוא קמפיין נגד שימוש בסמים בקרב צעירים, שהשיק יחד עם הממשלה המצרית. לאחר פרסום הפרומו בהשתתפותו, עדכנו מארגני הקמפיין על עשרות אלפי פניות מצעירים שביקשו לקחת חלק בתוכנית.

סמואל אטו הפך לגיבור לאומי וחצי אל בקמרון בעקבות התרומה ההומניטרית שהעניק למדינה שבה נולד; דידייה דרוגבה הצליח להפסיק את מלחמת האזרחים האכזרית בחוף השנהב ב־2005 ונבחר לאחד מ־100 האנשים המשפיעים בעולם ב־2010 לאור פעילות הצדקה, המנהיגות והמעורבות החברתית שלו. פעמים רבות במדינות אפריקאיות, הכוח של כדורגלנים בעלי שם מקנה להם את האפשרות לעזור, לשנות ולשפר את החיים בעבור כאלה שידם אינה משגת. הכדורגלנים מצדם הופכים לגיבורים, נבנים פסלים בדמותיהם, והמורשת התרבותית והחינוכית שהם משאירים חשובה פי עשרות מונים מהפוליטיקאים המקומיים (חלקם, כמו ג'ורג' וואה הליברלי, אף נהפכים לפוליטיקאים מוצלחים לאחר פרישתם).

לאחר שעבר את שניהם במספר כיבושיהם בפרמיירליג לעונה והפך לשחקן האפריקאי שכובש הכי הרבה שערים בעונה יחידה בפרמייר ליג (32), סלאח הולך בצעדיהם של אטו ודרוגבה, והופך להיות סופרסטאר ענק במצרים וביבשת האפריקאית כולה. בובות בדמותו וציורי קיר ענקיים שלו מציפים ומקשטים את השווקים בקהיר, ובבחירות האחרונות לנשיאות אלפי מצרים הצביעו בפתק שכתבו עליו ׳מוחמד סלאח׳, כיאה לגיבור על אפריקאי, שלוקח את האחריות שנובעת מהכוח הגדול שלו, כדי לעשות טוב למקום שממנו הוא בא.

נותן לדאע״ש בראש

המתח בין התרבות המזרחית והמוסלמית לתרבות המערב דרך טרור והמלחמה בו, אינו משהו חדש בעבור מי שגר בישראל. אולם, בשאר העולם המערבי זו תופעה שנחשפים אליה בשני העשורים האחרונים יותר מאי פעם.

מאז ספטמבר 2001, עת הפיגוע בבנייני התאומים, אחת התופעות הבולטות בעולם המערבי היא אסלאמופוביה - רגשי פחד ושנאה של כל דבר המזוהה או קשור לתרבות מוסלמית. הופעתו של דאע״ש, ארגון טרור שהכריז מלחמה על המערב, לא סייעה לתחושת הביטחון, והפיגועים הרבים באירופה ובארצות הברית רק הגבירו את השנאה. השיאים הגיעו עם קמפיין ה׳ברקזיט׳ בבריטניה, שסימן את קהילת המהגרים המוסלמית בממלכה כמי שלוקחת את העבודות של הבריטים ׳המקוריים׳, כמו גם הצהרתו של נשיא ארצות הברית, דונאלד טראמפ, על איסור כניסה ומתן ויזה לאזרחי מדינות מזרח תיכוניות שונות.

הלך הרוח הזה לא נשאר ברטוריקה בלבד, ובשלוש השנים האחרונות נרשמו בבריטניה מאות תקריות של תקיפה ופשעי שנאה על רקע דתי, שבהם המותקפים היו מוסלמים. ב־2018, הדימוי הרווח של האסלאם בפני המערב ככלל אינו חיובי, ובאופן ישיר מתקשר לקיצוניות דתית, לסכנה ולטרור. רק בארבע השנים האחרונות, בליברפול, העיר שבה סלאח משחק, דיווחה המשטרה על עלייה של 75 אחוז בתקיפות מוסלמים על רקע דתי.

על רקע מציאות זו, הצלחתו של סלאח מייצרת מציאות אחרת באנגליה ובעולם (וגם בישראל). בבריטניה ההצלחה שלו הפכה לגורם מאזן ביחס של המקומיים לדת האסלאם. ״הוא משמש כגשר בין התרבויות. הוא מוכיח שאנחנו הרבה יותר קרובים ל׳טוב׳ מאשר לקיצוניים״, אומר אוסמה את׳אבאבי, אימאם של מסגד בעיר ליברפול, במסגרת תחקיר מקיף שנערך אודות ׳תופעת סלאח׳ בניו יורק טיימס.

אוהדי ליברפול כבר הגדירו אותו כ׳מלך המצרי של ליברפול׳, ואומרים בבדיחות שיתאסלמו בשבילו. כנראה שאין עדיין אוהד אחד שעשה זאת, אך אין ספק שהגישה והאופי של סלאח, לצד ההצלחה המקצועית, משנים את תדמית האסלאם בעיני אוהדי כדורגל באנגליה, ובאופן מפתיע - מסתבר שגם בישראל. בפורים האחרון, בין תחפושות רבות של כדורגלנים, היה ניתן לראות לא מעט ילדים חוגגים עם פאה מתולתלת, איפור זקן וחולצה אדומה עם המספר 11 - בדיוק כמו הכוכב הערבי-מוסלמי של ליברפול. ה׳סלאח-מאניה׳ הפכה לתופעה גלובלית, ששברה מוסכמות מסביב לעולם.

״אני קורא ושומע עליו שהוא מודל לחיקוי מופלא במצרים, בצפון אפריקה ובעולם הערבי למוסלמים. זה כמובן נכון, אבל חשוב להבין שמוחמד הוא מודל לחיקוי, נקודה. ללא הבדל גזע או דת, מדינה או אזור הלידה״, אמר המנג׳ר הגרמני שלו בליברפול, יורגן קלופ, לרגל זכייתו בתואר שחקן השנה של העיתונאים הבריטים.

״התוויות היחידות שאנחנו צריכים לשים על מו הן איזה אדם טוב הוא ואיזה כדורגלן פנטסטי הוא. ודרך אגב, החלק הראשון חשוב הרבה יותר בחיים מאשר השני. מו הוא מישהו שמשמש דוגמה בגישה לחיים וכיצד להתייחס לאחרים. במתקן האימונים, יחד עם חבריו לקבוצה ולצוות, הוא עדין וצנוע, למרות היותו כוכב בינלאומי מזהיר עכשיו. כל תשומת הלב וההוקרה לא שינו אותו אפילו ב־0.01 אחוז״.

מוחמד סלאח, שכאמור נפצע בגמר ליגת האלופות, הוא אולי לא הפתרון למיגור האסלאמופוביה ושינוי תדמית האסלאם בעיני המערב, אבל הוא בהחלט גורם מגשר חיובי. המשחק שלו, יחד עם האישיות השקטה, הביא לשיפור התדמית של המוסלמים - ובכלל של אנשים מהמזרח התיכון - בבריטניה ובאירופה. בישראל, מדינה 'חולת' כדורגל שיודעת להעריך שחקנים גדולים, לרבים קשה עדיין לקבל ולעכל אותו, מסיבות ברורות וידועות לכל. מחד היכולת נהדרת, ומאידך הזיכרונות מהביקור שלו פה. יחד עם זאת, אי אפשר שלא להעריך את סלאח - על יכולותיו הנהדרות על כר הדשא, על מוסר העבודה הבלתי מתפשר, על הזינוק האדיר שעשה השנה ועל כך שהוא לא שכח מאיפה הוא בא. איש צעיר מכפר של 15 אלף נפשות ליד הנילוס, סוג של שום-מקום, כ־11 שעות נסיעה באוטו ממרכז תל אביב, שבזכות הרבה עבודה קשה וצירוף מקרים מוצלח (גם אם בנסיבות מצערות), הגיע השנה לפסגת העולם ועשה זאת בסטייל. אפשר, אפילו, גם לשאוב ממנו השראה.

״הוא הגיע לליברפול צנוע וחם, וזה אותו נער שנמצא איתכם הערב. אולי קצת יותר עייף מ׳סלפיז׳ ומחתימות, אבל זה עדיין הוא וחשוב לזכור את זה. מו אתה ברמה הכי גבוהה בעולם, ומה שאפילו מרגש יותר, בשבילך, בשביל המועדון ובשביל האוהדים שמצפים לראות אותך משחק, הוא שאתה יכול להיות - ותהיה - אפילו טוב יותר״, סיכם קלופ, המאמן שתחתיו עשה סלאח את הקפיצה הגדולה לקדמת הבמה העולמית ברמה המקצועית, ובו זמנית, בעת של מתח שיא בין תרבות האסלאם והמערב, הפך משחקן מצרי מוכשר, לכוכב על במצרים, לסמל לאומי, לאייקון ערבי ואפריקאי ולמודל לחיקוי באנגליה, באירופה וגם - בישראל.