העתיד של העולם הוא רוסיה, וזה מטריד

"רוסיה פשוט מקדימה את ארצות הברית", מכריז פרופ' טימותי סניידר. "יש אמריקאים שאומרים 'רוסיה לא משנה, בוא נתמקד בבעיות שלנו', או 'רוסיה היא שחקן חיצוני מרושע, והיא הורסת אותנו'. אבל אני מנסה להראות שהיא הגיעה לנקודה מסוימת מהר יותר מאיתנו. רוסיה היא העתיד האפשרי של ארצות הברית. היא מייצגת את התוצאה המתבקשת של מגמות שאפשר לראות בארצות הברית. היא ממחישה איך אפשר למשול באופן יציב בתנאים של אי־שוויון תמידי, איך אפשר להפוך את הדמוקרטיה לטקס בלבד, איך אתה יכול להשתמש במדיניות החוץ שלך כמחזה ראווה שמשמר את האליטות בבית. לשם ארצות הברית הולכת".

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

לא כך זה היה אמור להיות. התרגלנו לחשוב שהערכים המערביים, כמו דמוקרטיה ושוק חופשי, יתפשטו מארצות הברית ואירופה אל שאר העולם, כלומר מהמערב אל המזרח. אבל סניידר ההיסטוריון מתאר היפוך כיוון דרמטי בעשור האחרון, שבו "ההיסטוריה לא זורמת מהמערב למזרח, היא זורמת מהמזרח למערב".

רוסיה שבמזרח היא העתיד של המערב: לא רק בגלל התנאים החומריים, כגון האי־שוויון הקיצוני שקיים בה ומתפתח גם בחלק מאירופה ובארצות הברית. אלא גם משום שרוסיה זיהתה את נקודות החולשה של ארצות הברית והאיחוד האירופי ולא מהססת להשתמש בהן: "רוסיה היא כמו רופא מרושע - היא אבחנה את בעיות הבריאות שלנו כדי להפוך אותן לגרועות יותר". למשל, באמצעות ההתערבות בבחירות, זו שהובילה לבחירת "המועמד של רוסיה", דונלד טראמפ. כך רוסיה "מביאה אותנו קרוב יותר אליהם".

פוטין בתחילת החודש בקרמלין, לאחר השבעתו לנשיא רוסיה בפעם הרביעית. "הוא האדם העשיר ביותר במדינה, כך שהוא שולט מעמדה של אי־שוויון קיצוני והרעיון שדבר לא משתנה נוח עבורו" צילום: גטי אימג'ס

עוד נגיע לזה, אבל הניצחון של טראמפ הוא רק ביטוי קונקרטי של שבר עמוק יותר וכואב יותר שסניידר מצביע עליו: מותו של רעיון "הפוליטיקה של הבלתי נמנע".

"רעיונות הם דבר חשוב. אנחנו מנהלים את חיינו, ואת הפוליטיקה, עם רעיונות מסוימים. ב'פוליטיקה של הבלתי נמנע' אני מתכוון לרעיון של הקידמה, שלפיו השוק יביא לחופש ולדמוקרטיה. הרעיון שהעתיד יהיה כמו ההווה, רק עם טכנולוגיה טובה יותר ואושר גדול יותר. שאין אלטרנטיבות לדמוקרטיה ליברלית". הרעיון הזה, שלפיו העתיד בהכרח יהיה טוב יותר, שלט במערב מאז נפילת חומת ברלין, והוביל את ארצות הברית תחת כל הנשיאים מאז. אחד משיאיו היה בכהונתו של ברק אובמה, מי שסימל בעצמו את ההתקדמות האמריקאית לעבר עתיד שוויוני יותר ושאימץ בשמחה את ההבטחה הטכנולוגית של עמק הסיליקון.

"אנחנו חיים בתוך הרעיון הזה ולא מבינים שזה רעיון, עד השלב שבו הוא נשבר", ממשיך סניידר. "ואז, ברגע מסוים, אנחנו מזועזעים. אנחנו מזועזעים כי אנחנו מבינים שקפיטליזם לא מרוסן מוביל לאי־שוויון ושעתיד טוב יותר לא מחכה לכולם, או לא מחכה לנו. אנחנו מזועזעים כי אנחנו מגלים שאינטרנט ללא פיקוח יוצר פיקציות ולא עובדות. אנחנו מזועזעים כי אנחנו מגלים שהמשמעות של גלובליזציה היא שאנשים אחרים יכולים להתערב בנעשה במדינה שלנו, ולאו דווקא שכולם בעולם הולכים להפוך לדמוקרטיים יותר".

וכשמבינים את זה, כשרעיון הפוליטיקה של הבלתי נמנע קורס ויחד איתו המחשבה שהעתיד תמיד יהיה טוב יותר, מכה שורש רעיון אחר, "הפוליטיקה של הנצח": "במקום להאמין שהעתיד יהיה טוב יותר באופן אוטומטי, אנחנו שוכחים מהעתיד. אנחנו נלכדים במחזורים שקשורים לעבר - אנחנו חושבים כל הזמן על אירועים שהתרחשו לפני שלושה דורות, בשנות השלושים או הארבעים של המאה הקודמת. או לחלופין אנחנו נלכדים במחזור שבו הטכנולוגיה של הטלוויזיה והאינטרנט מאלצת אותנו לחשוב רק על ההווה הנצחי. אחת מהשתיים: או שאנחנו לכודים בלופים ארוכים אל העבר או בלופים קצרים להווה, אבל בשני המקרים אנחנו לא חושבים בכלל על העתיד".

טראמפ באירוע רפובליקני, החודש. "גם תומכיו וגם מתנגדיו לא מסוגלים לחשוב על העתיד, כי הוא הפך את העבר וההווה למציאות היחידה" צילום: איי פי

בספרו החדש שעוסק בנושא, "הדרך לחוסר החירות" ("The Road to Unfreedom"), סניידר מסביר שתחת הפוליטיקה של הנצח "הזמן הוא כבר לא קו אל העתיד, אלא לופ אינסופי שמחזיר באופן בלתי פוסק אל אותם איומים מהעבר". ואילו הפוליטיקאים של הנצח, שנוטשים את רעיון הקידמה, מושלים באמצעות יצירת דרמה בלתי פוסקת, שנעה בין תחושות התקרבנות לניצחון. כך, הוא אומר עכשיו, "אנחנו שוכחים שהתפקיד של הממשלה הוא ליצור מדיניות טובה יותר עבור כולם, ובמקום זאת התפקיד של הממשלה נהפך להיות בוררות: מי הטובים ומי הרעים. בוררות של מיתוסים. בפוליטיקה של הנצח הדבר היחיד שקורה שוב ושוב ושוב, הלופ, הוא זה שבו אנחנו הקורבנות התמימים, ואנחנו מותקפים בידי זרים חורשי רע".

רוסיה, שבה חלומות הדמוקרטיה התחלפו במציאות של אוליגרכיה, כבר חוותה את ההתפכחות הזאת ואת המעבר בין הרעיונות. "רוסיה הגיעה אל הפוליטיקה של הנצח קודם", אומר סניידר. "הפוליטיקה של הבלתי נמנע, הרעיון שהשוק יביא לדמוקרטיה וכן הלאה, נשבר ברוסיה מהר הרבה יותר מבארצות הברית. וצבירת ההון שם, האי־שוויון בעושר, קיצוניים הרבה יותר מבארצות הברית. ורוסיה הגיעה קודם אל מודל שלטון שבו אתה יכול למשול מהנצח: אתה יכול לדבר על העבר כל הזמן, אתה יכול להמם אנשים עם טכנולוגיה של מחזות ראווה, אתה יכול לגרום לאנשים לשכוח לגמרי שכל הרעיון של הממשלה הוא לנהל מדיניות שתביא לחיים טובים יותר עבורנו ועבור הילדים שלנו. הממשלה פשוט נהפכת למפיקה של מחזות ראווה. רוסיה הגיעה לשם ראשונה, ואני מנסה להציג אותה כמקום שקיים באמת, שבו כבר הבשילו מגמות מסוימות" - למשל הזינוק באי־שוויון או הידרדרות הסביבה התקשורתית - "שאפשר להבחין בהן גם בארצות הברית ובאירופה".

הפילוסופיה של המאה ה־21

הכל דפוק, אין אמת, נשארנו רק עם "אנחנו" ו"הם"

סניידר, איש אוניברסיטת ייל, הוא היסטוריון מוערך ועטור פרסים, שהכתיבה שלו מגיעה גם לקהל הרחב. ובשלב זה של הקריירה שלו הוא כבר מוכן לשאוב תובנות מהעבר ולתרגם אותן לניתוח חותך של ההווה. בשנה שעברה, למשל, פרסם ספרון קצר, "על הרודנות", שהיה לרב־מכר. סניידר חזר בו אל המשטרים הרודניים של המאה ה־20 ומצא בהם לקחים לאמריקה של טראמפ. הוא היה חדור תחושת דחיפות, גם בפרסום הספר וגם בראיון שהעניק אז ל"מוסף כלכליסט": "אם אתה לא מתייצב בחזית לפני שמחאה נהפכת ללא חוקית, לפני שנהיה מפחיד להתבטא באופן חופשי, אין לך סיכוי", אמר.

סניידר. "עלינו להבין מה אנחנו יכולים לעשות כרגע כדי לשנות את פני הדברים" צילום: איי אף פי

ממשל טראמפ היה בחיתוליו בימי הראיון ההוא, אפריל 2017, והשאלה שהעסיקה את סניידר אז היתה מה עושים. עכשיו הוא עסוק בשאלה אחרת: איך המערב הגיע אל הרגע הנוכחי. "הדרך לחוסר החירות" יצא לאור לפני כחודשיים וכבר זוכה לביקורות מצוינות ("הניו יורק טיימס" הגדיר אותו, למשל, "קריאת השכמה"). אחרי שאת עיקר פרסומו הקנו לו ספרים על השואה ועל מזרח אירופה כזירה לזוועות של היטלר וסטאלין, בספר החדש סניידר משתמש בכלי ההיסטוריון שלו, כמו גם בשליטתו ברוסית, אוקראינית, פולנית, גרמנית וצרפתית, כדי לנתח את הסיפור של השנים האחרונות, בתיאור שמתחיל במוסקבה ונגמר בוושינגטון.

אבל למעשה, מספר סניידר, הוא השלים את כתיבת הטיוטה הראשונה עוד לפני הניצחון של טראמפ. "התחלתי לעבוד על הרעיונות לספר ב־2013-2012, בימי המחאות ברוסיה (על רקע הטענות לזיוף הבחירות בסוף 2011) ובאוקראינה (בעקבות החלטת הנשיא דאז ויקטור ינוקוביץ' להפנות עורף לאירופה ולא לחתום הסכם סחר עם האיחוד). חשבתי שאני כותב ספר שעוסק בעיקר במדינות האלה ומסביר איך האירועים שם רלבנטיים לאיחוד האירופי ולארצות הברית". ואז טראמפ ניצח, סניידר מיהר לכתוב את "על הרודנות" ונשאב לאקטיביזם פוליטי. כשחזר לספר על רוסיה ואוקראינה, החליט להוסיף פרק על אמריקה. "כל הטיעון של הספר כבר היה שם לפני שטראמפ זכה בבחירות. כך שאני לא מגיב מתוך הפתעה מהניצחון שלו, אני מנסה לספק ניתוח עמוק יותר". האם הוא מרגיש כמי שהיתה לו כבר מפת דרכים למה שהולך לקרות באמריקה, וצדקתו הוכחה? סניידר משיב שלא: "אני לא מרגיש כאילו צדקתי הוכחה, כי משתמע מזה כאילו היה משהו שנגמר. אבל זה לא נגמר. זה נמשך".

בניסיון להבין את הרגע הנוכחי במערב, אם כן, סניידר צולל למעמקי הנעשה במזרח. והוא מסמן דמות נשכחת מהמאה ה־20 שהרעיונות שלה קיבלו חשיבות מכרעת בשנים האחרונות: איוון אילין, פילוסוף ימני קיצוני שהוגלה מרוסיה לאחר המהפכה הקומוניסטית. "נהפכנו לספקנים מאוד בכל הנוגע לרעיונות ולהוגים. גם כאשר להוגה יש השפעה פוליטית ברורה אנחנו נוטים להיות עיוורים לזה", מסביר סניידר. "בעשור האחרון שמו טוהר באופן מרהיב בידי פוטין והאליטה הפוליטית הרוסית. הם הביאו את הגופה שלו בחזרה משוויץ ואת כתבי היד שלו בחזרה מאמריקה. פוטין מצטט אותו בנאומים החשובים ביותר. אילין הוא פילוסוף של הנצח, והדוגמה שלו מראה איך אפשר להשתמש ברעיונות משנות השלושים של המאה ה־20, כולל רעיונות פשיסטיים, כדי להצדיק אוליגרכיה על בסיס גזעי בעשור השני של המאה ה־21".

הומלסים במוסקבה צילום: אי פי איי

בלי להעמיק יותר מדי במקורותיהם בפילוסופיה הנוצרית וההגליאנית, הנה כמה מהרעיונות המרכזיים של אילין, על קצה המזלג ומפי סניידר: "העולם הזה פגום לחלוטין, ונטול תקנה. אין שום דבר נכון בעולם הזה, והדברים שאנחנו קוראים להם עובדות הם לא רלבנטיים. האמת היחידה היא 'האמת הסינתטית של אלוהים כטוטאליות'. והמקום היחיד שבו יש הצצה לאמת הזאת, לפי אילין, הוא רוסיה. ומכאן נובע שזה לא פסול לשקר: אפשר לומר מה שאתה רוצה על העולם הזה, כי הוא כבר הרוס, ואפשר לומר כל דבר ולעשות כל דבר למען רוסיה, כי רוסיה היא התקווה היחידה לאמת ממשית, במובן של שחזור הטוטאליות. איך משחזרים את הטוטאליות? על ידי בניית רוסיה טוטאליטרית, שבה כל אחד מבין את מקומו. אילין מדבר על אנשים שהם כמו תאים בגוף. חירות אומרת לדעת מה מקומך, לדעת שאתה חלק משלם גדול. ובעולם הזה דמוקרטיה היא סוג של טקס שבו כל החלקים של האורגניזם מדגימים שהם יודעים את תפקידם. כולם מצביעים - כדי לתמוך במנהיג.

"קל לראות איך אפשר להשתמש ברעיונות האלה כדי לתמוך במישהו כמו פוטין: הוא לא יכול להבטיח התקדמות חברתית או שינוי ברוסיה. הוא האדם העשיר ביותר במדינה, כך שהוא שולט מעמדה של אי־שוויון קיצוני והרעיון שדבר לא משתנה נוח עבורו. וגם הרעיון ששום דבר לא אמיתי נוח ביותר: גם כדי לשלוט בפנים, וגם כלפי חוץ. אילין הוא דוגמה לכך שאפשר לחזור לעבר כדי לקבל רעיונות, ואז להשתמש בהם כדי לשכנע אנשים בהווה שכולנו חלק מהמחזור הגדול הזה".

לא רק פוטין מצטט את אילין, אלא גם יועצו הקרוב ולדיסלב סורקוב, מהדמויות המשפיעות בקרמלין ו"הארכיטקט של מדיניות החוץ הרוסית", לפי סניידר. "סורקוב מקבל את הרעיון הפשיסטי־ביסודו שאין אמת בעולם הזה, אבל הוא לוקח אותו בכיוון פוסט־מודרני, ללא אלוהים. הרעיון של אילין הוא שאלוהים יצר את העולם והעולם פגום, ואילו לפי סורקוב העולם פגום, אבל לאלוהים אין בו שום תפקיד. המסקנה שלהם דומה להפליא: המטרה של התקשורת ושל הפוליטיקה היא ליצור מיתוסים מנחמים, של 'אנחנו' ו'הם'. סורקוב הוא חלוץ בסוג של פטריוטיזם שלילי, שבו אתה מנסה ללמד את האוכלוסייה שלך ששום דבר לא נכון, שאתה לא יכול לבטוח באף אחד. אתה לא יכול לבטוח בממשלה שלך, אבל אתה לא יכול לבטוח גם בממשלות אחרות. ואם כולנו חיים בשקר, אז כבר עדיף לחיות בשקר שלנו. זו צורה חדשה של פטריוטיות: אנחנו מעדיפים את השקרים שלנו על השקרים של אנשים אחרים. וכמובן יהיה טיפשי מצדנו לומר את האמת לאנשים אחרים, זה רק יאפשר להם לנצל אותנו. התפיסה הזאת קוראת תיגר על עולם שמבוסס על עקרונות, למשל סחר חופשי או שלטון החוק, או על אמנות בינלאומיות. בעצם היא אומרת: אנחנו יודעים שכל זה רק תרמית - כי אין אמת".

הומלסים בלוס אנג'לס. "אנחנו מתפכחים מהרעיון שהעתיד יהיה כמו ההווה, רק עם טכנולוגיה טובה יותר ואושר גדול יותר" צילום: איי פי

האסטרטגיה של המאה ה־21

נגרום לכולם להיות גרועים יותר, וכך נהיה הכי טובים

האם פוטין מאמין ברעיונות האלה או שהוא רק משתמש בהם? "אנשים הם מורכבים", אומר סניידר. "ומסוכן לומר שפוטין הוא רק פרגמטיסט. כשאומרים דבר כזה בעצם מתכוונים לומר 'לפוטין אכפת רק מכסף, ולכולם אכפת רק מכסף'". ולפי סניידר, לפוטין יש הרבה מאוד כסף, "קרוב לוודאי שהוא האדם הכי עשיר בעולם". הוא לא היחידי שטוען שברוסיה יש קלפטוקרטיה (שלטון גנבים) שמגיעה עד הצמרת: לפני כמה שנים המשקיע ביל בראודר העריך בראיון למוסף זה כי הונו האישי של פוטין עומד על 200 מיליארד דולר (כמעט פי שניים משוויו של ג'ף בזוס, הנחשב כיום העשיר בעולם). סניידר מזכיר בספר, בין השאר, את אחד הממצאים שנחשפו במסמכי פנמה: הצ'לן סרגיי רולדוגין, חברו של פוטין, היה מעורב באופן בלתי מוסבר בעסקאות בהיקף מצטבר של 2 מיליארד דולר, תוך שימוש נרחב במקלטי מס. החשד, כמובן, הוא שרולדוגין הוא רק איש קש.

אילין. הפילוסוף שמעצב את רוסיה של היום צילום: גטי אימג'ס

ובחזרה למה שעובר בראש של נשיא רוסיה: "לכאורה, אם לפוטין אכפת רק מכסף והוא הכי עשיר בעולם, הוא אמור להיות האדם הכי מאושר בעולם, ודאי שהוא לא אמור לשאוף להרוס את הסדר העולמי. אבל נראה לי שאפשר להסכים שחלק גדול מהזמן פוטין לא נראה מאושר. הייתי מעז לומר שכאשר יש לך כמות עצומה של כסף דברים אחרים נעשים חשובים עבורך. אין עוד כסף שאפשר להרוויח, אז אתה חייב לחשוב על דברים אחרים.

"וזה די ניכר בכתיבה של פוטין. בסביבות 2012-2011, כשהוא חזר למשרד הנשיא, הוא הצהיר באופן גלוי למדי שהוא הולך לוותר על עולם העובדות, על עולם החוק, לבנות מחדש את רוסיה כתרבות שבה רעיונות של תום ושל מידות טובות יהיו חשובים, שמיתוסים על העבר יהיו חשובים. וכך הוא מושל בשש השנים האחרונות. המדיניות הרוסית כלפי אירופה מבוססת על הרעיון שרוסיה היא ביתם של הערכים האירופיים האמיתים, ואירופה העכשווית מושחתת. כל הפלישה לאוקראינה התבססה על הרעיון שלרוסיה ואוקראינה יש היסטוריה שהולכת אלף שנים אחורה וכל הקשקושים האלה, שאין בהם כל היגיון אבל כך הוא מושל. אז אני לא יודע אם זה רק פרגמטיזם או שפוטין מאמין בזה, אבל הרעיונות האלה שימושיים גם באופן פסיכולוגי, באופן אתי. הם עוזרים לו להחזיק הכל יחד, ליישב בין זה שהוא גנב המון כסף מהעם שלו לזה שהוא המושיע של העם שלו. הוא צריך לחיות בעולם, כמו כולם, והרעיונות האלה עוזרים לו לתת פשר לעולם הזה".

השילוב בין המציאות המושחתת ברוסיה לאידאולוגיה של השלטון, מסביר סניידר, מתורגם לאסטרטגיה להחליש את אויביה של רוסיה. וליתר דיוק, מדובר במה שהוא מכנה רלטיביזם אסטרטגי: "נהוג לחשוב שלמדינות יש אינטרסים - הן רוצות להיות עשירות יותר, או עוצמתיות יותר, ואפשר לצפות יחסים בינלאומיים על בסיס האינטרסים האלה. אני לא חושב שזה מתאר במדויק את ההתנהגות הרוסית. היא עובדת לפי לוגיקה אחרת: מדיניות החוץ הרוסית יוצאת מההנחה שלרוסיה אין באמת אינטרסים במובן הבסיסי של המילה. מה שיש לרוסיה הוא מציאות קבועה, סטטוס קוו שבו למספר קטן של אנשים יש המון כסף, וזה לא הולך להשתנות. אין לרוסיה אינטרס להפוך לעשירה יותר או חזקה יותר באופן אובייקטיבי, כי המנהיגים שלה לא מאמינים שזה אפשרי. והסיבה שהם לא מאמינים שרוסיה יכולה להיהפך לכוח כלכלי או טכנולוגי היא שהם עצמם מונעים מזה לקרות. הם מסתכלים על עולם שבו הם שמחזיקים בכל הכסף, והם גם מונעים משלטון החוק לשגשג. כך שנקודת הפתיחה שלהם ליחסים בינלאומיים היא שרוסיה לא הולכת להיות חזקה יותר במדדים המסורתיים של עושר וטכנולוגיה.

"במצב כזה, במקום להתחרות עם שאר העולם בכלכלה ובטכנולוגיה מה שאתה עושה הוא לנסות לשנות את שאר העולם כך שיהיה יותר כמוך. במקום להתחרות לפי הכללים הישנים מדיניות החוץ הרוסית מכוונת לשנות את הכללים. במקום שטכנולוגיה תהיה משהו שהופך את כולנו לעשירים יותר, בוא נשתמש בטכנולוגיה כדי לגרום לאנשים לבהות באינטרנט ולהאמין לשקרים על אזרחים אחרים. במקום להפוך את הכלכלה לזירה שבה מצבה של אירופה טוב יותר, בוא ננסה לשבש את האינטגרציה האירופית כך שמצבן של הכלכלות שם יהיה גרוע יותר. במקום עולם שבו יש יותר לכולם, בואו ניצור עולם שבו יש פחות לכולם. באופן יחסי, מצבה של רוסיה ישתפר כך בהשוואה לשאר.

"ויש עוד סיבה לכך שאני מדבר על רלטיביזם. הנשק הבסיסי הוא סובייקטיביות, פסיכולוגיה. אתה מנסה לגרום לכולם, לאירופים, לאמריקאים, לחשוב ששום דבר לא נכון: הכל עניין של דעה, הכל קשור לרגשות שלי, לרגשות שלך. זו אסטרטגיה קוהרנטית לגמרי, דרך טובה לשחק יד חלשה שחילקו לך. וכאן הטעות שאובמה עשה לגבי רוסיה - הוא אמר שרוסיה היא רק מעצמה אזורית. במונחים אובייקטיביים של המאה ה־20, של עוצמה טכנולוגית וכלכלית, הוא צדק. אבל אם רוסיה יכולה לשנות את כללי המשחק במאה ה־21, כך שעושר וטכנולוגיה משנים פחות ומה שמשנה יותר הוא איך אנחנו מרגישים לגבי דברים, אז היא יכולה להשפיע הרבה יותר מארצות הברית. טכנולוגיה וכסף מאפשרים לאמריקאים לבנות מטוסי F35, אבל כל תקציב הסייבר הרוסי עולה פחות ממטוס F35 אחד. מה מהשניים משפיע יותר? אם אתה עובד כך, אתה יכול להשתמש במעט מאוד כסף ולשנות את העולם. וזה קוהרנטי לחלוטין, וזה מה שהם עושים".

הפרקטיקה של המאה ה־21

ממשלות זרות ועבריינים יוצרים כוכבי בידור בדרך לנשיאות

סורקוב, יועצו של פוטין. העולם הזה פגום צילום: אי פי איי

כשסניידר מדבר על הצלחת קמפיין הסייבר הרוסי, על היכולת של רוסיה להשפיע על הפסיכולוגיה של אזרחי המערב ולשנות את העולם, הוא מדבר בין השאר על הבחירות לנשיאות ארצות הברית בסוף 2016. "טראמפ הוא לוזר אמריקאי שנהפך לכלי נשק רוסי", הוא אומר, ומזכיר את פשיטות הרגל של טראמפ, חובות העתק שלו והעובדה שבנקים אמריקאיים סירבו להלוות לו כסף. "והוא משתלב בפוליטיקה של הבלתי נמנע. אם אתה חושב שהשוק החופשי מביא איתו דמוקרטיה, אז עוד שוק יביא עוד דמוקרטיה. אבל שוק חופשי לחלוטין הוא כזה שבו קיימות חברות קש ועסקאות נדל"ן אנונימיות ובנקים שעושים עסקים עם לקוחות שהם לא יודעים את זהותם. ועולם הצללים הזה מאפשר מגע בין טראמפ הלוזר, נטול מצפון לחלוטין, לעולם הגנגסטרים הרוסים ובהמשך לרוסיה כמדינה. מה שקרה בשנות התשעים ובתחילת העשור הקודם הוא שהלוזר האמריקאי נתמך בידי מגוון רוסים שקנו נכסים שלו למטרות הלבנת הון. וזה מה שאפשר לו לברוא את עצמו מחדש כבדרן שמשחק איש עסקים מצליח בטלוויזיה. כלומר הוא קיים בתודעה האמריקאית רק בזכות עזרה של רוסים, בלעדיה הוא לא היה כוכב טלוויזיה ובלי זה הוא לא היה רץ לנשיאות. וכל זה עוד לפני ההתערבות הרוסית בבחירות עצמן. רוסיה ניצלה את האפשרויות הזמינות בשיטה האמריקאית כדי לדחוף מישהו אל לב המערכת בתקווה להפיל את אמריקה. בינתיים זה מצליח לא רע".

סניידר מזכיר לא רק את הכסף שזרם מרוסיה לעסקיו של טראמפ אלא גם את העובדה שהמירוץ שלו "אויש בידי אנשים שהיו להם קשרים פוליטיים ופיננסיים לפדרציה הרוסית", וכמובן גם את הקמפיין הרוסי הנרחב ברשתות החברתיות למען טראמפ. השאלה עד כמה טראפ עצמו היה מודע לכל זה היא "לא בהכרח השאלה הכי חשובה", לפי סניידר, אם כי הוא סבור שהוא היה "מודע לחלוטין, ויש נקודות שבהן הקמפיין שלו מקבל בבירור עזרה רוסית. אבל הוא לא שותף שווה לרוסיה. הוא כלי שנדחף בידי אנשים חשובים ממנו. וזה הדבר המטריד שבו יש להתמקד. זה לא רק טראמפ, זה הפתח שמאפשר לשבור את הריבונות האמריקאית, מבחוץ".

אבל אחרי הסיפור הזה, ואחרי שמניחים בצד את הרטוריקה של טראמפ וההתנהלות הכאוטית בבית הלבן, נשארים עם מה שהנשיא עשה בפועל, ומגלים מה שיכול להיראות כמדיניות סטנדרטית למדי, הן כלכלית (הורדות מסים מבית מדרשם של רייגן ובוש) והן בינלאומית (כפי שהסביר הרפובליקני הבכיר אליוט אברמס ל"מוסף כלכליסט" לאחרונה). המסגור הזה, שדוחפים הרפובליקנים - "המדיניות שלו בסך הכל נורמלית" - לא משכנע את סניידר. "אני מודאג לגבי דברים מבניים", הוא מסביר. "האם שלטון החוק יכול לשרוד? האם הדמוקרטיה יכולה לשרוד? מה שמוטל על כף המאזניים הוא קודם כל ההיצמדות לעובדות. טראמפ משקר כל כך הרבה שאי אפשר להשוות את זה אפילו לאף נשיא קודם. הוא משקר כל הזמן. הוא פועל נגד מושג המציאות עצמו. וזה לא רק שהוא משקר, הוא פועל נגד האנשים שעובדים קשה כדי ליצור עולם שבו יש עובדות, העיתונאים שהוא מתאר כ'אויבים'. נקודה שנייה היא שלטון החוק, שטראמפ פועל נגדו ללא הרף. על זה בעצם נסבה חקירת התובע המיוחד רוברט מולר: אם יש לנו שיטה שבה כולם צריכים לציית לחוק, או שלא. די ברור שטראמפ חושב שהוא לא צריך לציית לחוק, ולכן תוצאות החקירה חשובות מאוד.

"והעניין השלישי הוא האי־שוויון. יכול להיות שרפובליקנים יגידו שזה נורמלי להוריד מסים; אני לא רואה איך זה נורמלי. האי־שוויון בארצות הברית גרוע כמו ב־1929. בנק קרדיט סוויס, לא מוסד שמאלני מטורף, קבע שארצות הברית היא המדינה הכי לא שוויונית בעולם אחרי רוסיה. כך שלא נראה שאנחנו צריכים לקחת כסף מהעניים ולתת אותו לעשירים, קרוב לוודאי שאנחנו צריכים לעשות ההפך, למצוא מדיניות שתאחד את המדינה, ותיתן לאנשים תחושה של אופק ועתיד". לכל אלה סניידר מוסיף את מנגנוני הבחירות בארצו: "כולם יודעים שרוסיה התערבה בבחירות שלנו, אבל הממשל לא עושה יותר מדי כדי למנוע תרחיש כזה ב־2018 (בסתיו יתקיימו בחירות לקונגרס) או 2020, וגם לא מתמודד עם שאלת הכסף בפוליטיקה. גם הדברים האלה הכרחיים לדמוקרטיה".

סניידר מודע כמובן להאשמות שהשמאל באמריקה מתמקד ברוסיה כדי לחמוק מהסיבות האמיתיות להפסד בבחירות. ויש לו תשובה מוכנה. ראשית, הוא אומר, ההתערבות הרוסית היא פשוט המציאות, והכרחי להכיר בה: "אם מדינות אחרות מסוגלות להתערב בבחירות שלנו, לא הולכת להיות לנו דמוקרטיה". ושנית, "רוסיה התערבה באופן שמנצל את החולשות שלנו. והחולשות האלה הן בדיוק הדברים שלשמאל אכפת מהם: גזענות, אי־שוויון בעושר, תפקיד הטכנולוגיה באי־שוויון, חולשה שיטתית של הדמוקרטיה. אז בואו נקבל את העובדה שרוסיה התערבה בבחירות וננצל את זה באופן בונה, כדי לאבחן מה לא בסדר בארצות הברית".

אז מה האלטרנטיבה? סניידר קורא לזה "הפוליטיקה של האחריות": "צריך להכיר באופן שבו טראמפ הצליח כפוליטיקאי של הנצח. בין שהם תומכי טראמפ או מתנגדיו, האמריקאים לחלוטין לא מסוגלים לחשוב על העתיד, הכל קורה בהווה או בעבר מיתולוגי. הוא יצר לופים - אלה שמגיעים לשנות השלושים, משם מגיע הרעיון של 'אמריקה תחילה', ואלה של החדשות היומיות - והפך אותם למציאות היחידה. נוסף על כך, הוא גורם לך להרגיש כאילו אתה בצד הנכון. הוא משנה את הפוליטיקה לחבר'ה טובים נגד חבר'ה רעים, אנחנו נגדם, ואנשים אוהבים אותו כי הוא גורם להם להרגיש חלק מ'אנחנו'. אבל הזמן מתקדם, וצריך לעצב וליישם מדיניות שמגיבה לאופן שבו העולם משתנה. ארצות הברית לא עושה את זה, ובטווח הארוך זה יהיה אסון לכולם".

ואת אופן החשיבה הזה, שעובר מאופוריה של קידמה בלתי נמנעת לפסימיות של מאבק נצחי שגם ממנו לא ניתן לחמוק, סניידר רוצה לשבור. "בוא נחשוב על הרגע שבו אנחנו נמצאים כעל רגע היסטורי. כשאנחנו חושבים היסטורית אנחנו מבינים שאנחנו לא יכולים לעשות הכל, אבל אנחנו כן יכולים לעשות משהו. זה מכריח אותך להתמודד עם השאלה מה אתה יכול לעשות, ולכן גם עם השאלה מה אתה צריך לעשות, שהיא בסופו של דבר שאלה של טוב ורע. ההיסטוריה מכריחה אותנו לחשוב מה אנחנו יכולים וצריכים לעשות כאזרחים, כפרטים, ולזה אני מתכוון בפוליטיקה של אחריות. כך ההיסטוריה יכולה לעזור לפוליטיקה".