להתערב מבלי להתערב: שופט העליון הנדל "ריכך" קביעה שבעלה של הנשיאה בדימוס התרשל

האם כל עו"ד אלמוני היה זוכה להבהרה שהופיעה בשולי פסק דין של שופט בית המשפט העליון ניל הנדל, כפי שזכה לה עו"ד יחזקאל ביניש, בעלה של נשיאת בית המשפט העליון בדימוס דורית ביניש? סביר להניח שלא.

בפסק דין שנתן בימים האחרונים השופט הנדל, הוא דן בערעור של עו"ד ביניש נגד פסק דין שקבע כי הוא התרשל. השופט הנדל דחה אומנם את הערעור הזה, לאחר שקבע שאין עילה להתערבות ב"גלגול שלישי" של התיק (שנדון כבר בבית משפט שלום ומחוזי), אך בשולי הכרעתו שורבבה אמירה בעלת משמעות עצומה מבחינתו של ביניש.

לפי אותה אמירה, קביעותיו של בית המשפט המחוזי בנצרת לפיהן ביניש התרשל, הן "השקפה אפשרית", כשמשתמע הדברים שאפשרית גם "השקפה" אחרת.

בכך זכה ביניש למעין "התערבות ללא התערבות", כלומר פורמלית פסק הדין שקובע כי התרשל נותר בעינו, אך מנגד בית המשפט העליון הצליח לגמד את משמעות הקביעות, למרות שהובהר שאין כל עילה להתערבות של בית המשפט העליון בפרשה.

"יש להטיל על ביניש אחריות כלפי הרוכשים"

עו"ד ביניש הוא פרקליט מוכר בירושלים, מלבד היותו בן זוגה של הנשיאה בדימוס. בעסקת מקרקעין מסוימת בירושלים ייצג ביניש את המתווך בעסקה שכללה רוכשים, קונים ופרקליטים נוספים. כחלק מהעסקה הועברו לביניש כספים בנאמנות שהועברו בהסכמתו – כך נטען – למתווך ולמוכר. בשלב מסוים העסקה בוטלה והרוכשים הגישו תביעות כספיות נגד המעורבים ובפרט נגד ביניש בטענה שהתרשל בטיפול בעניינם.

עו"ד יחזקאל ביניש (ארכיון) צילום: אלכס קולומויסקי

בית משפט השלום דחה את התביעה נגד ביניש אולם בית המשפט המחוזי שדן בערעור שהגישו הרוכשים הגיע למסקנה שונה. במחוזי נקבע כי בנוגע לפעולות לביצע עו"ד ביניש יש להטיל עליו אחריות כלפי הרוכשים בגין הפרה של חובת נאמנות וחובת זהירות כלפיהם. את פסק הדין בבית המשפט המחוזי בנצרת כתבו השופטים אברהם אברהם (נשיא בית המשפט), עירית הוד וערפאת טאהא.

ביניש מיהר להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון וטען שקביעתו של בית המשפט המחוזי ביחס לאירועי יום הפגישה המבססים את התרשלותו, מהווה התערבות חריגה ובוטה בממצאים עובדתיים של בית משפט השלום ולכן יש להתערב בכך ולדון בערעור.

ניל הנדל, שופט בית המשפט העליון צילום: אלכס קולומויסקי

השופט הנדל קבע כבר בפתח הכרעתו כי אין בטענות בכדי להצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי, לאחר שהפרשה כבר נדונה והוכרעה הן בבית משפט השלום והן בבית המשפט המחוזי. הנדל הגן על החלטת בית המשפט המחוזי שקבע כי בייניש התרשל וכתב כי "קביעת ההתרשלות משלבת בין קביעה עובדתית וקביעה משפטית. מסקנתו של בית המשפט המחוזי מבוססת על עובדות שהיו מקובלות גם על הערכאה הדיונית ושאינן שנויות במחלוקת".

הנדל כותב כי עולה אפוא שערכאת הערעור הגיעה למסקנה משפטית שונה מזו של הערכאה הדיונית, ללא התערבות חריגה בממצאיה העובדתיים והיא אף אינה מעוררת טעות משפטית המצדיקה התערבות". הוא הוסיף: "למעשה ההבדל בין שתי ערכאות קמא הוא כי בית השפט המחוזי הגיע למסקנה שהמבקש (עו"ד יחזקאל ביניש - ע.ר.) סטה סטנדרט ההתנהגות הנורמטיבית המוטל עליו כלפי הרוכשים... לא נראה שנפלה טעות במסקנה זו בנסיבות העניין".

אלא שהנדל לא סיים בכך את פסק הדין ועו"ד ביניש זכה למעין הבהרה שסביר להניח כי מעטים מאוד עורכי הדין שיזכו לה בנסיבות דומות. "טרם סיום יודגש את אשר מובן מאליו", כתב הנדל והסביר כי הבקשה שבפניו עניינה האם להעניק רשות ערעור ודבריו שפורטו הבהירו מדוע העניין אינו מעלה סוגיה שמצדיקה מתן רשות ערעור.

"ערכאה ערכאה ניגשה למלאכה וקבעה את אשר קבעה. ידו של בית המשפט המחוזי על העליונה בשל היותו ערכאת ערעור. זוהי משמעות דחיית הבקשה, דהיינו שבית משפט זה אינו דן בעניין לגופו במסגרת הליך בגלגול שלישי. השקפת בית המשפט המחוזי אפשרית, תוך השגת מסקנה שונה מהעובדות, ומשכך ועל פי אמות המידה בכגון דא, דין הבקשה להידחות".

כך באמצעות ההבהרה שמופיעה בשולי פסק הדין, הופכת קביעת בית המשפט המחוזי לפיה עו"ד ביניש התרשל, ל"השקפה אפשרית" בלבד.