חקר ביצועים: השבוע של רגב, כבוב ונוה

נוה: בלתי נסבל

אפשר למתוח ביקורת על חלק מהחלטותיה ופעולותיה של דורית סלינגר, הממונה על שוק ההון והביטוח; גם אנחנו עושים זאת לעתים. אבל האופן שבו השתלח בה השבוע יו"ר לשכת עורכי הדין אפי נוה הוא בלתי נסבל. לא מפתיע - נוה מרבה בהשתלחויות - אבל אי אפשר לעבור על כך לסדר היום. הסגנון המאיים ("אני אבוא לבדוק שאת אכן מסיימת את תפקידך"), הקצף על השפתיים ובדיקת הרקע בניסיון לקעקע את אמינותה הם עוד הסלמה במתקפות שסופגים משרתי ציבור, שומרי הסף של המערכת, מצדם של פונקציונרים המוברגים היטב בפוליטיקה. וברקע, כמובן, הרוח הגבית של הפוליטיקאים. נגידת בנק ישראל קרנית פלוג עוברת את זה אחת לכמה זמן, המפקחת על הבנקים חדוה בר כבר קיבלה את המנה שלה. כל מי שהשירות הציבורי הישראלי חשוב לו צריך להתקומם נגד כל אפי נוה, כל בעל משרה בכיר צריך לגנות אותו ולחזק את הרגולטורית, וכל אזרח צריך לדאוג מהאלימות הגוברת בשיח.

גולן פרידנפלד

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

רגב: שתשלם

במסגרת המאמצים רחבי ההיקף של שרת התרבות לרשום את יום העצמאות על שמה, היא שלחה לכ־3,700 חברי מרכז הליכוד מדבקות לסמארטפון עם הכיתוב: "מזכרת מחגיגות ה־70, שלך, מירי רגב". חשיפת "כלכליסט" בנושא גילתה שעלות המתנה והמשלוח היא כ־25 אלף שקל, ובעקבותיה ח"כ מוסי רז ביקש השבוע מהיועץ המשפטי לכנסת והיועצת המשפטית של משרד התרבות לבדוק את החוקיות של כל העניין. למקרה הזה יש חשיבות תקדימית גדולה, ולכן על היועצים לוודא שרגב תשלם על המתנות מכיסה ולא מכיס הציבור, ואם כבר שילמה מתקציב ציבורי - שתחזיר את הכסף. את הרעיון לשלוח מתנות לבוחר על חשבון הציבור צריך לעצור כשהוא עוד קטן.

שחר אילן

מירי רגב צילום: תומריקו

הייטק ערבי: זה לא בניינים

הוועדה לענייני המגזר הערבי בראשות ראש הממשלה בנימין נתניהו הודיעה השבוע על השקעה של 20 מיליון שקל בקידום הייטק ביישובי מיעוטים. על פניו, יוזמה חשובה ומרשימה. בפועל, כדאי לקרוא את האותיות הקטנות: הכסף יוקצה להקמת מבני משרדים להשכרה ולסלילת כבישים. זה לא הייטק, אלה תשתיות בסיסיות, שראוי לדאוג להן בכל עיר ובכל מגזר. "הייטק ערבי" הוא לא משרדים בערים ערביות; יש מספיק חברות באזורי תעשייה סמוכים, ויש בהן ג'ובים. כדי לבסס עבודות טכנולוגיות במגזר, מטרה חשובה שיש להשקיע בה כנדרש, צריך ליצור את תשתיות החינוך שיצמיחו מהנדסים, ולהעניק תמריצי שכר ותמריצים למעסיקים שיעודדו את השתלבותם בשוק. ודי למכור לנו תוכניות תחת שמות מטעים.

מאיר אורבך

שיכון ובינוי: תנו חכה, לא דגים

שיכון ובינוי מצויה כעת במשבר קשה. זהו קודם כל משבר תדמיתי, אבל הוא כבר מהווה איום פיננסי, עם קריסת המניה. אבל אלה רק חלק מהבעיות שמייצרת חקירת השוחד שהעניקה החברה באפריקה. הבעיה האסטרטגית יותר היא האובדן האפשרי של אפריקה, מהשווקים המרכזיים והרווחיים ביותר של הקבוצה. כדי להתגבר על הבור הזה, נדרש שינוי אסטרטגי בפעילות. ויכול להיות שיובל דגים, שנכנס לתפקיד המנכ"ל לפני כחצי שנה, אינו האיש המתאים להוביל אותו. אין לו ניסיון בענף (הוא הגיע מתאגיד הטואלטיקה קימברלי קלארק), ואין לו ניסיון בניהול חברה בסדר גודל כזה, ודאי שלא בעתות משבר. אם שרי אריסון לא מתכננת למכור את החברה, ייתכן בהחלט שעליה למצוא כעת את האדם הנכון, שיבנה לה מערך עסקי ליציאה מהמשבר.

גולן חזני

שרי אריסון צילום: יח"צ

השוק הסיטוני: לסגור, ולהקים

חשיפת "כלכליסט" השבוע על סגירתה של חברת השוק הסיטונאי תפסה את החקלאים לא מוכנים. 16 שנות ההמתנה מאז החלטת הממשלה להקים שוק חדש ושבע שנים לאחר שהוקמה החברה הממשלתית יצרו ציפייה לשוק מודרני שייצר תחרות בענף, יעלה את התמורה למגדלים ויוריד מחירים לצרכנים. אלא שהאכזבה היא רק חלק קטן בסיפור עכור על חגיגת שכר, נסיעות לחו"ל והשתלמויות ששתו 75% מתקציב החברה, שהסתכם ב־20 מיליון שקל. מילא מאחורי הנהנתנות הזאת היתה עבודה כלשהי, אבל העובדה היא שאנחנו ניצבים מול אפס תוצאות. גם על המעט שנעשה — בחירת המיקום המיועד לשוק והכנת תוכניות — חתומים יועצים חיצוניים. כדי להציל את הפרויקט ההכרחי הזה, משרדי האוצר והחקלאות צריכים לפרסם בהקדם מכרז לאיתור יזם שיקים את השוק במהירות, בלי החברה. שאר משרדי הממשלה מוזמנים ללמוד איך לא להקים גוף תיווך מיותר ויקר.

נורית קדוש

כבוב: בעיית האורך

בית המשפט העליון החל השבוע לדון בערעור של נוחי דנקנר ואיתי שטרום על הרשעתם בהרצת מניות אי.די.בי. ערעור מיסודו מהווה ביקורת של המורשעים על החלטת השופט בערכאה קודמת, במקרה הזה חאלד כבוב. המערערים תקפו אותו כמעט־ישירות ("בית המשפט טעה", "העובדות שפועלות לטובת הנאשם נעלמו מהכרעת הדין"), והוא מן הסתם לא היה בעליון כדי להגן על החלטתו, לא כך זה עובד. הכרעת הדין שכתב היא זו העומדת להגנתו. אלא שהיא מונה לא פחות מ־803 סעיפים המשתרעים על פני 286 עמודים. גם שופט מוכשר כמוהו לא יכול להיות חף מטעויות במסמך כה ארוך. להבא, כדי למנוע פחות פרצות חשופות לביקורת מומלץ לשופטים להציג את הכרעתם בפסקי דין תמציתיים יותר.

יניב רחימי

השופט חאלד כבוב צילום: אוראל כהן

טראמפ: די לסדר אחריו

ראש עיריית ניו יורק לשעבר, המיליארדר מייקל בלומברג, הודיע השבוע כי ישלח צ'ק על סך 4.5 מיליון דולר למשרד האקלים של האו"ם. ארצות הברית היתה אמורה לרשום את הצ'ק הזה בעצמה, אם הנשיא דונלד טראמפ לא היה נסוג מהסכם פריז, אותו מאמץ גלובלי היסטורי לצמצום הנזק הסביבתי שברק אובמה נמנה עם מוביליו. "אמריקה התחייבה ואם הממשלה לא עומדת בהתחייבות, האחריות היא של כולנו", הודיע בלומברג והוסיף: "אני יכול להרשות לעצמי". המטרה חשובה, אבל הפתרון לגמרי לא חינוכי. אמריקאים בעלי הון יכולים לתקן את הצרות שטראמפ משאיר אחריו פה ושם, אבל מה הם יעשו כשבחודש הבא הוא יכריז על נסיגה מהישג אחר של קודמו, הסכם הגרעין עם איראן?

תמר טוניק

מייקל בלומברג צילום: Getty

"רוזאן": לא נוסטלגיה, התפכחות

מצד אחד, עוד ועוד סדרות טלוויזיה מותחות את גבולות המדיום אל הקצה ומעבר לו. מצד אחר, מול הניסויים האלה גופי השידור והסטרימינג מחפשים גם הימורים בטוחים, ומקימים לתחייה סדרות מצליחות מהעבר. ההנחה היא שהגעגוע של הצופים הוותיקים יבטיח לא מעט צופים ויעורר לא מעט באזז. עד עכשיו הטווח נע בין בינוני למדי ("וויל וגרייס" המחודשת, למשל) למבוכה גדולה ("בנות גילמור"), אבל פתאום חזרה "רוזאן". והיא פשוט עושה את זה טוב. זה קורה לא רק משום שמראש הדמויות של "רוזאן" לא היו משועבדות לשנינות מבריקה, וגישה של אמת־בפרצוף קל יותר לשחזר בהצלחה. זה קורה גם משום שהסדרות האחרות היו מגניבות, או ניסו להיות מגניבות, או גרמו לצופים לחשוב שהם מגניבים. חזרה לשם ממרחק השנים חייבת לאכזב. הדמויות של "רוזאן" לא היו כאלה אף פעם, והן גם לא התבגרו בחן. זו לא נוסטלגיה, זו התפכחות. או אולי מדויק יותר: זו לא פנטזיה, זו המציאות.

הגר רבט

הקאסט החדש של הסיטקום "רוזאן"

נשיא צרפת עמנואל מקרון על נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, לפני פגישתו עם מקרה מורכב אחר, נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ