ד.נ.א: אביו של מיכאל שטראוס לימד אותו שהקשר בין אחים חשוב מכל

"נולדתי בגרמניה ב־1934. באותה תקופה כבר זרקו אבנים על חנויות של יהודים בעיר, אז אמי הילדה החליטה: 'ברגע שמיכאל יתחיל ללכת נעלה לפלשתינה'. כשהייתי בן שנתיים הגענו בספינה ליפו, ומשם לבאר טוביה שבה חי דודי. אבא, ריכרד, היה דוקטור לכלכלה, אבל בבאר טוביה הוא היה נהג טקסי. אחרי כשנה עברנו לנהריה, שבה כולם היו כאלה: דוקטורים שעשו הכל חוץ מלהיות דוקטורים.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

"מנהריה אני זוכר היטב את הדשדוש בבוץ של הרפת, ואיך, אם הייתי לא נחמד, העונש שלי היה לנקות את החרא של הפרות. אחר כך, במקביל ללימודים, חילקתי חלב וגבינה עם חמור ועגלה. אמא עבדה בייצור, ואבא טיפל בענייני החוץ. כשהם קיבלו פיצויים מגרמניה, אבא אמר לאמא: 'תקני לך תכשיט עם יהלום', אבל אמא אמרה: 'אני קונה מכונת גלידה, אותי יותר מעניינת הפרנסה'.

1940. מיכאל שטראוס בן ה־6, עם הוריו הילדה וריכרד ואחותו רעיה

"ההורים עבדו מהבוקר עד הלילה, אבל בכל יום בשעה 7 אכלנו יחד ארוחת בוקר, עם גבינות כמובן, ודיברנו הרבה על איכות האוכל ועל הבעיות במשפחה ובעסק. אני זוכר אותם מתלוננים: 'תנובה מקבלת את כל המענקים והמחלבה שלנו כמעט כלום'. והיתה עוד תלונה שהם, בעיקר אבא, השמיעו: 'לא מבינים אותנו בשום מקום, ואנחנו גם לא יודעים לצעוק כמו הישראלים'. שניהם לא דיברו עברית עד סוף ימיהם, גם משום שליקים קשה ללמוד עברית וגם כי ממילא בנהריה כולם דיברו גרמנית. על התעודות בבית הספר אחותי רעיה חתמה לי ואני חתמתי לה, והמזל שלי היה שכך ההורים לא ידעו מה מצבי בבית הספר. החינוך היה יקי, נוקשה מאוד. כשפעם תרמתי מכספו של אבא לקופת הקרן הקיימת בבית הספר נענשתי: שבוע לא יכולתי לשבת לאכול עם המשפחה.

"כילד הייתי תחרותי מאוד. שיחקתי מחניים, כדורגל, כדורסל, ולא היה דבר כזה להפסיד. אפילו כשאני הולך אני לא אוהב שמשיגים אותי. אחרי שלמדתי הנדסת חלב בשוויץ הבאתי את התחרותיות לשטראוס. הציוד, המכונות, הפיתוח - אני רוצה שהמוצר שלי יהיה הכי טוב בעולם, שלא יהיו לו מתחרים, שאנשים ייהנו ממנו והוא יענה על צורך. גם בתי עפרה קיבלה את ניהול החברה בגלל התחרותיות שלה; היא אוהבת להיות ראשונה, בדיוק כמו אבא שלה.

"כשאבי הרגיש שהוא מתקרב לסוף חייו, הוא אמר לי: 'אם חס וחלילה קורה לי משהו, דאג לרעיה'. זאת לא הפעם היחידה שבה דאגתי לה. באחד הלילות בילדותנו, בחמסין, שמעתי אותה משתעלת וקראתי להורים. כשהם הגיעו היא כבר היתה כחולה. שמו אותה בכיור עם קרח, וככה הצלתי אותה. אני תמיד אומר לה בצחוק 'לא הייתי צריך לקרוא להורים ולהציל אותך', אבל האמת היא שאחותי ואני בקשר מיוחד וקרוב שקשה להסביר, מעולם לא רבנו".