לא שילמת, לא קיבלת: מצבן של הרשויות המקומיות השתפר, אך הפערים ביניהן לא השתנו

המדדים הכלכליים שפרסמה אתמול הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ''ס) לגבי הרשויות המקומיות מציירים תמונה מעודדת: מצבן הפיננסי של ספקיות השירותים החיוניים ביותר במדינה לאזרחים ולתושבים השתפר משמעותית בשנת 2016.

כמעט כל נתון מעיד על כך: הכנסות הרשויות בתקציבן הרגיל עלה ריאלית בכ־5.2% לעומת שנת 2015; ההכנסות העצמיות עלו בכ־3.6%; ההכנסה הממוצעת מגביית ארנונה לנפש עלתה ריאלית ב־2.2%; ההוצאה עלתה בכ־5%.

השנה אף נרשם לרשויות עודף תקציבי של 24 מיליון שקל לעומת גירעון של 146 מיליון שקל ב־2015. בנוסף מספר הרשויות עם גירעונות ממשיך לקטון והגיע לשפל של 69 בלבד. והגירעונות - הם במגמת צמצום.

1

למרות השיפור המובהק - אין שינוי אמיתי. אי השוויון שמאפיין את המשק הישראלי כולו מוחצן ביתר־שאת כאשר מבקשים לבחון את המצב בישראל מנקודת המבט של השלטון המקומי. אתמול דווח כי ההוצאה לנפש בתל אביב - כ־10 אלף שקל - היא כפולה מזו של ירושלים. פער ההשקעה בין תל־אביב לירושלים בטל בשישים לעומת הפערים הקיימים בין כלל הרשויות בישראל.

מהחישוב של הלמ"ס לגבי כלל הרשויות עולה תמונה מטרידה, שכן הפערים מגיעים לרמות קיצוניות.

ההוצאה לתושב בכפר שמריהו ובסביון (כ־15 וכ־17 אלף שקל) היא יותר מפי חמישה לעומת תושבי בית"ר עילית ומודיעין עילית שהרשות המקומית משקיעה בתושביהן רק כ־3,600 שקל. גם ב־2016 מדורגות בתחתית הטבלה הרשויות המקומיות החרדיות - בית"ר עילית, מודיעין עילית ואלעד הן בחמישייה הסוגרת מתוך 255 - ואחריהן הרשויות הערביות.

חיוני לא להתבסס רק על ההשוואות בקצוות שהן יותר ציוריות. גם במרכז המפה התמונה המדאיגה נשמרת. לפי הנתונים ההוצאה החציונית לתושב עמדה ב־2016 על כ־6,990 שקל. סכום לא מרשים. המשמעות הסטטיסטית של הנתון הזה היא כי במחצית מהרשויות המקומיות – כ־126 - משקיעים סכום כזה או פחות ממנו. לפעמים הרבה פחות ממנו שמגיע עד לכ־3,600 שקל.

אין מדובר על ערים נידחות אלא על רשויות גדולות ומוכרות כמו ראשון לציון, חדרה, גדרה, נצרת, אשקלון, חולון, יהוד, בת ים, גבעתיים, ירושלים ועוד רבות וטובות.

אין מדובר במספרים ערטילאיים. המשמעות המעשית היא שילד מרשות מקומית חזקה מקבל שירותי חינוך ורווחה טובים יותר. שירותים שהם קריטיים עבור התפתחותו, השכלתו ויכולת השתכרותו העתידית.

מימין: ראש עיריית ירושלים ברקת וראש עיריית תל אביב חולדאי. נמוך וגבוה צילום: יובל חן

2

יש דבר אחד שלא משתנה: הסיבה לפערים. בלמ''ס ניתחו את שיעור גביית הארנונה לפי אשכולות חברתיים כלכליים, ועל פי טבלה זו הכל ברור. בארבעת האשכולות הראשונים, שיעור גביית הארנונה יכול להגיע אל מתחת ל־20%. כלומר מכל חמישה חייבים רק אחד משלם. זה קורה לדוגמה בקריית מלאכי ובקלנסווה. לעומת זאת, בשלושת האשכולות הגבוהים, במקרים החיוביים ביותר, כ־70% מהחייבים משלמים.

הנתונים מראים שוב כי אין כאן קסם: ההוצאה לתושב היא פונקציה של להכנסה לתושב. שכן הרשות המקומית אינה יכולה לחרוג ולהיות גירעונית לנצח. לכן חייבת להיות הלימה בין ההכנסה להוצאה.

עם כל הכבוד לתקציבים שהשלטון המרכזי משקיע בשלטון המקומי, עדיין יותר מ־60% מההכנסות, הן עצמיות, כלומר גבייה של הרשויות, כששני שלישים מההכנסות העצמיות מגיעות מכספי ארנונה של תושבים ועסקים.

"הרשויות שבהן אחוז ההכנסות העצמיות מהתקציב הרגיל היה הגבוה ביותר, מאופיינות ברמה חברתית־כלכלית גבוהה או שקיימת בהן פעילות מסחרית ענפה. הרשויות המקומיות הנמצאות בתחתית דירוג אחוז ההכנסות העצמיות מאופיינות ברמה חברתית־כלכלית נמוכה", מסבירים בלמ''ס בפשטות את הנוסחה.

הכסף צריך להגיע מהתושבים שמתגוררים ברשות או מהעסקים שמתגוררים ברשות. אין יש מאין.

3

בינואר האחרון הוזמן אדם נוימן, מייסד ובעלי WeWork, הישראלי ששינה את תפיסת העולם לגבי נדל''ן עסקי לכנס יוקרתי בארה''ב בה נכחו אלפי ראשי רשויות אמריקאיות.

בדבריו הסביר נוימן כי על השלטון המקומי לעזוב את מדיניות הטבות המס כדי למשוך את חברות ההיי־טק אל תוך הערים שלהם, והציע גישה חדשה: כדאי להשקיע את כל הכסף לא במתנות מס אלא בשירותים לתושבים, אמר נוימן. ככל שהתושבים יהיו איכותיים יותר, החברות כבר יריבו על האפשרות להגיע אליכם, כי ההון האנושי הוא הנכס המשמעותי ביותר שלהן, סיכם נוימן.

כדאי שבשלטון - גם המרכזי וגם המקומי - יפנימו את המסר של נוימן.