יום השואה 2018: תזכורת גם לחשיבותה של דיפלומטיה

מחר (ה') נציין כולנו את יום הזיכרון לשואה ולגבורה. ביום זה יסופרו מאות ואלפי סיפורים שונים על פשעיה הנוראיים של גרמניה הנאצית, בהנהגתו של אדולף היטלר. סיפורים שעלינו לזכור ולא לשכוח לא רק כיהודים או ישראליים, אלא כבני אנוש החולקים את כדור הארץ עם בני אנוש אחרים בעלי תפיסות, אמונות והשקפות שונות משלנו. יום השואה מהווה תזכורת כואבת לאכזריות הקשה של בני האדם וההרס שהיא יכולה לזרוע. אבל לא רק.

בעידן של היום, בו מידע זורם במהירות בלתי נתפסת בערוצי התקשורת החברתית, עולה שוב ושוב תהייה האם גם היום, בעידן ה"אינסטנט" בו מקובל לחשוב שאין כמעט פעולה, שיכולה להתבצע מאחורי דלתיים סגורות ולהשאר מתחת לרדאר, עדיין קיים צורך בדיפלומטיה? האם בימינו ניתן לפתור את העניינים הבוערים של היום באמצעות שיימינג, רכילות, חשיפות "צהובות" וכדומה, או שמא מסכי המחשב, הטאבלט והטלפון הנייד שלנו לעולם לא יחליפו את המגע האישי והדיפלומטי? ובכן עבורי, יום השואה מהווה גם תזכורת כואבת לחשיבותה של דיפלומטיה. דווקא ביום קשה זה, אני בוחרת להבליט את חשיבותה של הדיפלומטיה – כערך שהציל את חייהם של יהודים רבים ברחבי העולם.

האם אפשר לקיים דיפלומטיה בעידן הפייסבוק? צילום: likeconomics

קחו לדוגמא את נשיא הפיליפינים בשלהי שנות ה-30, מנואל קואזון, אשר בשיתוף מספר דמויות ציבוריות אמריקאיות, הנפיק מעל ל-1,200 אשרות כניסה ליהודים ובכך הציל את חייהם. הוא תכנן להציל עוד אלפים נוספים, אך כיבוש המדינה על ידי היפנים סיכל כוונות אלו. הביטו, למשל, גם על צ'יהונה סוגיהרה – דיפלומט אסייאתי שבמסגרת תפקידו כקונסול יפן בקובנה שבליטא (ובניגוד לעמדה הרשמית של משרד החוץ היפני), העניק אשרות מעבר יפניות לכמעט 10,000 יהודים – בהם גם הגרעין שהקים את ישיבת מיר, הישיבה הגדולה בעולם כיום. וכמובן, גם חלקם של הדיפלומטים האירופאים אינו נפקד בהצלת חיי אדם. היו דיפלומטים ידועים יותר כמו ראול ולנברג השבדי שהנפיק אלפי מסמכי הגירה לשבדיה, דרך קרל לוץ, דיפלומט שוויצרי שהוצב בבודפשט והציל כ-30,000 מיהודי הונגריה באמצעות מתן כתבי חסות לאלו אשר היו בידיהם אשרות עלייה, אריסטידס דה סוסה מנדס, אשר בעת שירותו כקונסול הכללי של פורטוגל בצרפת, ובניגוד להנחיות משרד החוץ בליסבון, חתם על אלפים רבים של אשרות ושילם מחיר אישי כבד בעקבות זאת ועוד רבים וטובים

המשותף כמעט לכל הדיפלומטים הללו הוא יוזמה אישית אשר התבצעה בניגוד למדיניות ממשלותיהם. נכון, אמנם ישנם חוקרים הטוענים כי פעילות הדיפלומטים בתקופת מלחה"ע השנייה הייתה זניחה, שהרי מרביתה התבצעה בפאתי אירופה ובמבחן התוצאה – מרבית היהודים לא ניצלו, ועדיין מעמדם של הדיפלומטים בעולם, אז וגם היום, הינו כזה הנהנה מחסינות ולעיתים קרובות "פתיחת דלתות" אצל גורמים בעלי השפעה מדינתית, וזה כוח שעלינו לנצל לטובת האנושות כדי לדאוג שהחיים על כדור הארץ יהיו טובים יותר לכולנו. פעילות עשרות הדיפלומטים מרחבי העולם, אשר הצילה עשרות אלפי יהודים, גם אם היתה מועטת, הייתה עדין שביב של אור באפילה.

עלינו לנצל את חשיפת היתר של מידע, ולהתייחס אליו כעל גורם מדרבן להמשיך ולשמר את היכולת הבינאישית להשגת הישגים מדיניים. דווקא היום, ביום הזיכרון לשואת היהודים, בימיהם הקשים של אזרחי סוריה, בואו נחזיר את עטרת יושנה של הדיפלומטיה. המזרח התיכון יכול לספק לה אתגרים רבים ועל מנת להצליח בהם יש לבטל קהות חושים ושבלוניות ולחשוב מחוץ לקופסא, גם בניגוד לעמדות הממשלות הקונבנציונליות.

אסיים עם ציטוט של סוגיהרה: "יתכן שהמריתי את פי ממשלתי, אך לולא עשיתי זאת, אזי הייתי ממרה את פיו של אלוהים".

הכותבת היא אביטל ליבוביץ' - מנכ''לית הוועד היהודי-האמריקאי (AJC) בישראל.