עמק הסיליק-און: הצצה מטרידה אל עומק התרבות הסקסיסטית בהייטק

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

הרגע הזה, אומרת אמילי צ'אנג, הוא החטא הקדמון של עמק הסיליקון, שמאז צובע את כל היחס של התעשייה לנשים. לא בכדי היא פותחת איתו את הספר החדש שלה, "Brotopia: Breaking Up the Boys' Club of Silicon Valley" (ברוטופיה, בתרגום חופשי, היא אוטופיה של אחוות גברים), שחושף תמונה מטרידה של הסקסיזם העמוק המושרש במכה של הטכנולוגיה. צ'אנג היא עיתונאית ומגישת טלוויזיה בקבוצת בלומברג שמסקרת את עולם ההייטק כבר שנים, אבל כשאני שואלת אם הממצאים שהעלה התחקיר שלה על הספר הפתיעו אותה היא מודה: "הייתי בשוק".

אמילי צ'אנג. "הבנתי שראיינתי את שריל סנדברג ומאריסה מאייר אבל לא מתכנתות מהשורה. כשהתחלתי לדבר איתן, לכולן היו סיפורים"

ולא רק היא. מאז יצא, בפברואר, "ברוטופיה" מסעיר את התעשייה. הוא נהפך מיד לרב־מכר, זכה לסיקור נרחב ולשלל תשבוחות, ו"הניו יורק טיימס" הזכיר את ההקשר הרחב שלו, לנוכח העובדה ש"לעמק הסיליקון יש השפעה אדירה על החיים שלנו ועל האוטופיה (או הסיוט) שעוד לפנינו". הספר אמנם הגיע כמה חודשים לאחר שהעיתונות חשפה שורה של הטרדות מיניות בעמק הסיליקון, אבל הבהיר שהטרדות הן רק חלק מהבעיה בתעשייה הצעירה והלכאורה ליברלית. לצדן תיעדה צ'אנג את האפליה בשכר, בהעסקה ובמימון פרויקטים של נשים, ניצול יחסי כוח, סביבת עבודה סקסיסטית ותוקפנית, פגיעה בחיי המשפחה, בריונות רשת ואיומים, וגם מסיבות סקס, שמשכו לא מעט תשומת לב לספר. במילים אחרות, הספר המרתק של צ'אנג חושף איך פסגת הטכנולוגיה של העולם רקובה מוסרית בלא מעט היבטים, כולל

חברה גברית סגורה, ניצול, אפליה עמוקה, כוח ואלימות.

האפליה במסווה רציונלי היתה מה שהניע אותה לכתוב את הספר מלכתחילה, מסבירה צ'אנג ל"מוסף כלכליסט" בראיון ראשון לכלי תקשורת ישראלי: "בסוף 2015 ראיינתי את מייקל מוריס, שותף בכיר בסקויה קפיטל (מקרנות ההון היוקרתיות בעמק הסיליקון). לא היו אז נשים בצוות ההשקעות האמריקאי של הקרן, ושאלתי אותו מה הם עושים כדי לשכור ולקדם נשים. הוא אמר: 'אנחנו מחפשים בנרות, אבל אין מספיק נשים שלמדו STEM (מדע, טכנולוגיה, הנדסה ומתמטיקה), ואנחנו לא מוכנים להוריד את הסטנדרטים שלנו'. אחר כך, במשך חודשים, אנשים לא הפסיקו לדבר על האמירה הזאת שלו: חלק היו מזועזעים, אבל חלק לא ראו בה שום דבר רע. הבנתי כמה הנושא הזה, של נשים בעמק הסיליקון, אישי, אמוציונלי וחשוף, וחשבתי שהדרך היחידה שבה אני יכולה לעשות עמו צדק היא לכתוב עליו ספר".

התמונה שצ'אנג מציגה בספר מורכבת בהרבה מהאמירה של מוריס. "אנחנו חושבים שהמצב תמיד היה ככה ותמיד יהיה, אבל זה לא נכון. נשים שיחקו תפקיד חשוב בתעשיית המחשבים בימיה הראשונים, ובעצם הן נדחקו החוצה כשבענף התחילו לעשות פרופילים פסיכולוגיים. הבנתי שיש הרבה דברים שאנחנו לא יודעים על איך ולמה הגענו למצב הנוכחי, ושעד שלא נבין את זה לא נוכל להמשיך קדימה ולהבין איך מתקנים את המצב".

"לנה", התמונה הדיגיטלית החלוצית שהפכה דוגמנית של "פלייבוי" ל"גברת הראשונה של האינטרנט" — ולחטא הקדמון של עמק הסיליקון

סקס, סמים וגיוס הון

הגילוי הנפיץ ביותר של צ'אנג הוא כאמור התרבות הענפה של מסיבות סקס בעמק. והוא נפיץ כי הוא מבהיר עד כמה עמוק הפער בין האופן שבו אנשי הייטק תופסים את התרבות שבה הם פועלים לאופן שבו נשות הייטק תופסות זאת. "בערך פעם בחודש, בשישי או בשבת, קבוצה נבחרת של טכנוקרטים מהעמק מתאספת למסיבה עמוסה בסקס ובסמים", כותבת צ'אנג. במשתתפים, לדבריה, כמה מהגברים הבולטים בתעשייה. הנשים, לעומת זאת, הן עובדות זוטרות יותר, או כאלה שאינן משתייכות כלל לענף. כולן צריכות להיות צעירות ונאות.

צ'אנג מספרת שהתקשתה למצוא נשים בעמק שידברו על המסיבות הללו. אלה שהסכימו לבסוף דיברו על המוסר הכפול שסביב האירוע — מהעובדה שהגברים מוזמנים להביא כמה נשים שרק ירצו ואילו על הנשים נאסר להגיע עם מלווה גבר, ועד להשלכות שיש להשתתפות או אי־השתתפות באירוע על עתידן המקצועי. אם סירבת להשתתף במסיבה כזאת, הן הסבירו, את עלולה להיתפס כ"לא מגניבה", לא להיות "אחת מהחבר'ה". והתיוג הוא לא הבעיה העיקרית: בסופי השבוע האלה נוצרים קשרים עסקיים חשובים, לעתים אפילו נסגרות עסקאות גדולות. אם את לא מעוניינת לשכב שם עם קולגות, את גוזרת על עצמך הדרה מלב התעשייה. מצד אחר, גם להחלטה להשתתף במסיבה כזאת יהיו כנראה תוצאות עגומות: אחרי שפגשו אותך בסוף שבוע סוער כזה, הגברים בעמק יתקשו להתייחס אלייך ברצינות בפגישות עסקיות; את אובייקט מיני ותו לא, ולעתים קרובות גם מושא לרכילות. "קשה ליצור קשר אישי עם משקיע גבר", מספרת יזמת שהחליטה להעביר את הסטארט־אפ שלה מעמק הסיליקון לניו יורק. "אם את מצליחה, הם מתחילים להימשך אלייך. הם חושבים שאת חלק מהמעגל הפנימי שלהם, ובסן פרנסיסקו זה אומר להזמין אותך לאורגיה".

היזמים אלון מאסק (משמאל) ושון פארקר עם השחקנית טלולה ריילי במסיבת תחפושות אצל מו"ל "פלייבוי" יו הפנר ב־2015. גם בילוי במועדוני חשפנות באמצע יום עבודה הוא חלק מהשגרה צילום: איי אף פי

בעוד מבחינת הנשים המסיבות הללו הן מלכוד של ממש, וכזה שקשה לדבר עליו, מבחינת הגברים הן דווקא דגל לנופף בו. הם דיברו עליהן בגאווה, כעדות לכמה הם "פרוגרסיבים". "ההתנהגות שלהם במסיבות היוקרתיות הללו היא שלוחה של הפתיחות והקבלה שלהם — ההעזה, אם תרצו — שגורמת ליזמים להאמין שהם יכולים לשנות את העולם. הם משוכנעים שהזכאות (entitlement) שלהם אינה מוגבלת רק לטכנולוגיה, אלא גם לחברה", כותבת צ'אנג, ובעל פה היא מסבירה: "לאזור המפרץ יש היסטוריה ארוכה של קריאת תיגר על מוסכמות סקסואליות וחיפוש מיני. את נתקלת בהרבה צורות חִברות ומסיבות סקס מסוגים שונים. אבל מה שמעניין לגבי הדרך שבה עושים עסקים בעמק הוא שהרבה מהדברים נעשים מחוץ למשרד — במסיבות, במועדוני חשפנות, בג'קוזי, בלובי של המלון או בכנסים. יש הרבה עסקים שנעשים במקומות לא קונבנציונליים, ולמרבה הצער זה שם נשים בעמדה לא נוחה.

"דיברתי עם עשרות אנשים על המסיבות הללו, גברים מתארים אותן כמאתגרות את המוסכמות החברתיות, ונשים אמרו שאם הן השתתפו בהן הן הרגישו שלא כיבדו אותן ולא התייחסו אליהן במקצועיות אחר כך, אבל אם הן לא הגיעו אליהן הן נותרו מחוץ ללופ במובן המקצועי, בלי הזדמנויות לנטוורקינג. זה הסיפור הכי ישן בעולם: סיפור של סטנדרטים אחרים לגמרי עבור נשים".

סוזן פאולר, שחשפה את ההטרדות ב־Uber. "אף אשה לא הופתעה מהסיפור שלה" צילום: facebook @Financial Times

זה סיפור ישן גם במובן של פסיכולוגיה בסיסית. מאחורי הכסות של ליברליות מתקדמת וקריאת תיגר חברתית יש סיבות גולמיות יותר ששולחות את הגברים למסיבות האלה. חלק מהנשים סיפרו לצ'אנג כי הגברים הסבירו את זה בפשטות: "הייתי בתול עד גיל 25, עכשיו כשיש לי כסף ויכולת אני רוצה להספיק כמה שיותר".

לגישה הזאת של נקמת היורמים אחראית, מתברר, התעשייה עצמה. כך הענף בנה את עצמו, בדיוק בחיפוש אחר הטיפוסים האלה. הם הועדפו על גברים פופולריים יותר, ועל נשים. צ'אנג משרטטת הסבר היסטורי מובהק: "בשנות הארבעים והחמישים נשים שיחקו תפקיד חשוב בתעשיית המחשבים, הן תכנתו לצבא ולנאס"א, אבל אחר כך התעשייה חיפשה נואשות כישרונות חדשים והתחילה לעשות מבחני יכולות ומבחני אישיות, ואז שני פסיכולוגים החליטו שאנשים ש'לא אוהבים אנשים' הם מתכנתים טובים יותר. וכך נוצרה העדפת גברים: המחקרים מראים שההנחה הזאת גורמת למעסיק לשכור הרבה יותר גברים מנשים, גם אם אין שום סימוכין מחקריים לקשר בין המגדר לכישורים אנושיים ולתכנות. אבל להנחה הזאת היתה השפעה עצומה, וחברות טכנולוגיה יישמו אותה במשך שנים. זה קיבע את הסטריאוטיפ של הגיק שנפוץ עד היום והשאיר בחוץ חצי מהאוכלוסייה. וזה התרחב מאיך שאנחנו חושבים על מתכנתים לאיך שאנחנו חושבים על יזמים — משקיעים מחפשים את מי שנראה כמו מארק צוקרברג וביל גייטס. ושוב, זה משאיר בחוץ חצי מהאוכלוסייה".

לתהליך המדובר, שכביכול מסתכם בניהול משאבי אנוש, היו לא רק השלכות סוציולוגיות אלא גם פסיכולוגיות: הוא הצמיח בעמק הסיליקון אגו שגודלו כגודל כל שרתי הענן. והאגו הזה הוא הבעיה העיקרית בדרך לתיקון. "הרבה מאוד השפעה והון נצברו בעמק במשך תקופה קצרה מאוד", מסבירה צ'אנג. "אנשים חדשים צוברים הון במהירות, ללא תהליך של חִברות מתאים כמו בתהליכים ממושכים יותר. זה יכול להוביל לתרבות של 'מגיע לי', יהירות וחוסר ההבנה של האחריות שמתלווה לכוח. אם היית חנון שהתעללו בו בתיכון יכול להיות שקשה לך עם הרעיון שהיום אתה חלק מהבעיה".

פיטר תיל (מימין) עם דונלד טראמפ. במידה רבה, תיל הוא שהכתיב את רוח המפקד הסקסיסטית השורה על העמק צילום: איי אף פי

מי יגביל את הדפוקים המבריקים?

צ'אנג (37) נולדה וגדלה בהוואי, לאב עורך דין ואמא מורה. אחרי תואר ראשון בסוציולוגיה בהרווארד עבדה ככתבת של CNN בסין ובלונדון, וב־2010 עברה לבלומברג והחלה להגיש את תוכנית הטלוויזיה "בלומברג טכנולוגיה" מסן פרנסיסקו. היא ראיינה מאז את כל השמות הגדולים של עולם הטכנולוגיה, במערב וגם במזרח, ומופיעה דרך קבע ברשימות של הנשים המשפיעות בתעשייה. ובכל זאת, גם לה היה קשה לפרוץ את החומות שסביב נשים אחרות בענף.

אני חושבת שרק עכשיו נשים בתעשייה מתחילות לדבר על החוויות השליליות שלהן. לי היה קשה מאוד למצוא נשים שיסכימו לדבר בפתיחות. היתה לך חוויה דומה כשעבדת על הספר?

"אוי אלוהים, כן. כשהתחלתי לכתוב את הספר אף אחד לא רצה לדבר. להרבה אנשים היו סיפורים, להרבה נשים, אבל כולם פחדו מדי. אבל בתקופה שבה עבדתי על הספר הרבה דברים השתנו. טראמפ נבחר לנשיאות, ואני חושבת שהרבה נשים כעסו והרגישו שהגיע הזמן לדבר. כמה חודשים אחר כך הגיע הווידוי של סוזן פאולר (מהנדסת שתיארה את ההטרדות המיניות והאפליה שחוותה באובר), ואז הבנתי שביליתי כל כך הרבה זמן בלראיין את שריל סנדברג ומאריסה מאייר ואנשים שנמצאים בטופ של הענף אבל לא הקדשתי זמן לשיחות עם מתכנתות מהשורה. הזמנתי 12 נשים מהתעשייה לארוחת ערב אצלי בבית, ואף אחת מהן לא היתה מופתעת מהסיפור של פאולר. לכולן היו סיפורים. כולן היו, שוב ושוב, האשה היחידה בחדר, במשך כל הקריירה שלהן. הן אוהבות את מה שהן עושות והן אוהבות את זה שיש להן הזדמנות לשנות את העולם, אבל כולן מתוסכלות ומותשות ומרגישות שהן צריכות לעשות גם עבודה רגשית במקביל, רק כדי להוכיח שמגיע להן להיות שם. הן תיארו את זה כעבודה שנייה במשרה מלאה. צריך למצוא דרך לשמור על הנשים הללו ולאפשר להן להרגיש מוערכות".

הווידוי של פאולר התפרסם בפברואר 2017, והפך אותה ממהנדסת אנונימית לגיבורה פמיניסטית. תחת הכותרת "הרהורים על שנה מוזרה מאוד מאוד באובר" היא פרסמה בבלוג שלה טקסט חושפני, על תרבות העבודה המחליאה בשירות הנסיעות, כולל הטרדות מיניות ואפליה מובנית. החברה שייסד טראוויס קלניק היתה מפורסמת בהתנהגות דורסנית ומעורבת בלא מעט שערוריות עוד לפני הווידוי של פאולר, אבל הפוסט עורר סערה כה גדולה עד שגם המשקיעים והדירקטוריון לא יכלו להמשיך להתעלם מהבעיה, וקלניק עזב את החברה. אחרי פאולר, גם צ'אנג חשפה סיפורים מתוך אובר, "עובדות סיפרו לי למשל איך הוזמנו למועדוני חשפנות באמצע יום עבודה", אבל היא מזכירה שלא מדובר רק בחברה אחת רקובה, ולא תמיד מדובר במעשים בוטים כל כך: "אני חושבת שלעתים קרובות אלה דווקא הדברים הקטנים שקשה יותר להגדיר ולהצביע עליהם שמשפיעים על כל אשה בתעשייה".

טראוויס קלניק מ־Uber. האיש שגילם את הבעיה בעמק באופן הבוטה והקיצוני ביותר צילום: בלומברג

מה שסיפור אובר, גם אם היה מקרה קיצון, הזכיר לתעשייה הוא את האחריות של המנהלים. "אני חושבת שהיו הרבה מאוד דברים שקרו באובר ולא הגיעו לדירקטוריון, אבל לדעתי באופן כללי משקיעים היו מתירנים מדי עם הדפוקים (jerks) המבריקים האלה, שהם כנראה לא המנהיגים המוצלחים ביותר אבל אמורים להיות כאלה שיש להם חזון והמון ביטחון עצמי. אני לא חושבת שזה תירוץ להתנהגות רעה או להנהגה גרועה. במשך הרבה מדי זמן עמק הסיליקון חיפש יזמים שרוצים ומוכנים לשבור את החוקים ולדחוף את הגבולות בכל מחיר, ואנחנו צריכים לחשוב על הסיכונים הטמונים בכך. אובר הוא דוגמה מושלמת למה שקורה כשנותנים למישהו יותר מדי כוח ויותר מדי חבל לנהל את החברה כמו צוות של פורעי חוק. למעשה, לא רק ההטרדות המיניות — הרבה דברים שנעשו באובר היו לגמרי בניגוד לחוק (נהגים בלי זכויות סוציאליות, איסוף מידע על לקוחות ועוד — ה"ר). זה לא צריך להיות מקובל. אנחנו בתעשייה שאמורה לשנות את העולם, וזה לא אומר שאנחנו לא יכולים לאתגר את הסטטוס קוו, אבל אני חושבת שיש איזון בריא בין לשחק את המשחק לבין לשנות את חוקי המשחק תוך כדי".

הדרה בכלל, לא רק של נשים

לרוח המפקד שאפשרה את התרבות הזאת באובר ובחברות קיצוניות פחות אחראי, במידה רבה, פיטר תיל. מייסד פייפאל ואחד היזמים המשפיעים בעמק הסיליקון אוהב לכנות את החברה שהקים "מריטוקרטיה אמיתית" (מריטוקרטיה היא התפיסה שלפיה מי שנמצא במוקדי הכוח הגיע לשם רק בזכות כישוריו), דוגמה איין־ראנדית לחשיבות הכישרון בחברה קפיטליסטית. אבל תיל מעולם לא התכוון להקים חברת סטארט־אפ. בימי התואר הראשון שלו בסטנפורד הוא ייסד עיתון שמרני ("Stanford Review"), ואחר כך המשיך לתואר במשפטים, עבד כעורך דין והוציא לאור ספר ששמו "The Diversity Myth" ("מיתוס הגיוון"), שבו ביקר את התנועה הפמיניסטית וכינה את הניסיון של סטנפורד לרענן את חומרי הלימוד "שנאת גברים". כיום, אגב, הוא איש עמק הסיליקון הבכיר הבולט ביותר שתומך בדונלד טראמפ (וגם הומו).

עטיפת הספר. רב־מכר שעורר הד רחב צילום: Amazon.com

עם הגישות האלה, כשתיל הקים את פייפאל, בשלהי שנות התשעים, הוא לא פרסם מודעות דרושים, אלא פנה לצוות שעבד איתו ב"סטנפורד רוויו", כולם גברים, רובם שותפים לדעותיו. ושיטת ה"חבר מביא חבר" הזאת שרדה בפייפאל הרבה אחרי שהחברה נמכרה לאיביי: במשך שנים, אם רצית להגיש מועמדות לחברה היית צריך למצוא עובד שימליץ עליך. תיל הצדיק את שיטת הגיוס ההומוגנית בספר אחר שכתב, "מאפס לאחד", שבו הסביר שמכיוון שלסטארט־אפ יש משאבים מועטים בתחילת דרכו עליו "לעבוד ביעילות ובמהירות כדי לשרוד, וקל יותר לעשות זאת כשכולם חולקים השקפת עולם זהה. הצוות הראשוני של פייפאל עבד היטב יחד כי היינו כולנו אותו סוג של חנונים". וצ'אנג מחדדת: "מלבד המזכירה, כל העובדים הראשונים של פייפאל היו גברים". תיל זכה לכינוי "הדון", ואנשיו קיבלו את הכינוי "המאפיה של פייפאל"; כולם נהפכו לדמויות משפיעות בעמק, הקימו חברות ענק והשקיעו במיזמים של חבריהם. אלון מאסק הקים את טסלה ואת ספייס X, ריד הופמן הקים את לינקדאין, מקס לבצ'ין מימן את Yelp, צ'אד הארלי הקים את יוטיוב, ואחרים הקימו עם תיל את Founders Fund, קרן ההון שהיתה מהראשונות להשקיע בפייסבוק, Airbnb, ליפט, פלנטיר וספוטיפיי, בין השאר. תיל אוהב לספר שתפיסת העולם השמרנית שלו הפכה אותו ליוצא דופן בעמק, לעתים הוא מתייחס אל עצמו כאל אנדרדוג של ממש, אבל המעורבות שלו ושל חבריו בכל דבר גדול שקרה שם ב־30 השנה האחרונות מעידה שזה רחוק מלהיות מדויק. ומאחורי עומק ההשפעה הזה עומד אדם שב־2009 פרסם חיבור שבו טען שזכות הצבעה לנשים היא "פגיעה בדמוקרטיה". לא רק תמונה מ"פלייבוי", גם פיטר תיל הוא שורש עמוק מאוד של המצב הנוכחי.

המעגל הסגור הזה, צ'אנג מזכירה, לא נוגע רק להדרת נשים; תיל הרי כבר הבהיר שהוא נגד גיוון באופן כללי. "האמונה של המנצחים בעמק שכל הפרסים שבהם זכו מגיעים להם היא טיעון שנשמע הרבה, הן במפורש והן במרומז, ברחבי העמק", היא כותבת, ומביאה כדוגמה את סטנפורד. האוניברסיטה היוקרתית הצמיחה לא רק את המאפיה של תיל, אלא גם את לארי פייג' וסרגיי ברין (גוגל), את ריד הייסטינגס (נטפליקס), את מאריסה מאייר (גוגל ויאהו) ואת מייסדי HP, אינסטגרם, סנאפצ'ט ועוד ועוד. "מריטוקרטיה תמיד מבוססת על הגדרה שגויה של כישורים, ולעתים קרובות היא מוטה לטובת הכשרות, קשרים וחינוך שזמין בעיקר לעשירים", מדגישה צ'אנג ומזכירה שההכנסה הממוצעת במשפחה של סטודנט בסטנפורד גבוהה פי שלושה מההכנסה החציונית במשק האמריקאי. ככה זה — מי שמשאיר נשים בחוץ, משאיר בחוץ עוד הרבה מאוד אנשים מוכשרים.

למה גברים מחליטים הכל

אבל לפעמים גם המשאירים־בחוץ מתפכחים. זה מה שקרה לסטיוארט באטרפילד, כיום מנכ"ל סלאק (אפליקציית המסרים העסקית) ובעבר מייסד פליקר וחברות נוספות. באטרפילד יודע שמה שיזם באמת צריך הוא לא רעיון מבריק — יש בסוף מעט רעיונות מבריקים, וגם הם עוברים דרך ארוכה עד להבשלה — אלא קשרים ומזל. הוא סיפר לצ'אנג, בראיון גלוי לב, איך הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לך בעמק זה להיות בצוות ההקמה של חברה. הוא עצמו היה ביאהו בראשיתה וכל הקולגות שלו מאותה תקופה זכו להצלחה עצומה מאז. "זה היה בדיוק אותו דבר אם היית באיביי בימיה הראשונים, בגוגל, בפייסבוק או בדור של איירבינבי, פינטרסט, סנאפצ'ט ובלאק", אמר. "יש לי כל הקשרים המדהימים האלה שצברתי ועוזרים לי אם אני רוצה משקיע, שותף או לשכור מישהו. אולי זה אפשרי להצליח בהייטק גם אם אין לך גישה לרשת כזו, אבל זה פי כמה וכמה קשה יותר".

ובאטרפילד יודע שהרשת שלו דומה מאוד לרוב הרשתות בעמק: היא מורכבת כולה מגברים לבנים. בשלב מסוים הוא התחיל להבין שזו בעיה, וכשהקים את סלאק החליט להתאמץ ולשבץ נשים כבר בשלבי ההקמה של החברה. "ידעתי שכגבר, לבן, סטרייט, מצליח — כל הרשימה המחורבנת — לא יכול להיות לי הניסיון המתאים לקבוע מה הופך מקום עבודה למקום עבודה טוב". נכון ל־2017, סלאק התגאתה בכך שנשים הן 43.5% מכלל העובדים, 48% מכלל המנהלים ו־30% מהמחזיקים במשרות טכנולוגיות. באטרפילד מדגיש שוב ושוב שמדובר במאמץ מודע ומתמשך; שוויון תעסוקתי לא פשוט קורה מעצמו, בלי ששמנו לב.

סלאק ויזמים כמו באטרפילד הם הסיבה שצ'אנג אופטימית, גם אחרי שכתבה ספר שלם על האפליה בעמק. "הוא נתן להעסקת נשים קדימות, ובכל פעם שהוא מצייץ על זה יש זינוק בפניות של מועמדים אליהם", היא מסבירה. "האמירה שאכפת לך מושכת עוד אנשים שאכפת להם. אנחנו רואים היום הרבה מאוד אנרגיה מצד הנשים בתעשייה, שיוצאות בהמון יוזמות חדשות ומרגשות כדי למשוך עוד נשים".

בשנים האחרונות חברות הטכנולוגיה מפרסמות בכל שנה "דו"ח גיוון", שמעיד על המגוון המגדרי והאתני בקרב עובדיהן, אבל למרות הכוונות הטובות השינויים מזעריים — ממש עשיריות האחוז בכל שנה. צ'אנג חושבת שצריך לשנות גישה. "כן, יש בעיית היצע, אבל התעשייה יצרה את הבעיה הזאת והחריפה אותה. התעשייה צריכה לגלם את השינוי בתוכה, והיא צריכה לעשות עבודה טובה יותר בשימור הנשים שכן נמצאות בה. נשים עוזבות את ההייטק בקצב כפול מגברים. והן לא עוזבות כדי לטפל במשפחה שלהן, אלא כדי לעבוד בתחומים אחרים. השינוי צריך להגיע מלמעלה — מנכ"לים ומשקיעים בכירים צריכים להפוך קידום ומימון נשים לעדיפות ברורה".

בכל פעם שמדברים על גיוון מצטטים מחקרים שמראים כיצד כשהחברה מגוונת יותר מבחינה אנושית גם הרווחים שלה גדלים, אבל יש משהו קר מאוד בהתמקדות הזו בשורה התחתונה כסיבה היחידה לגיוון. האם לא צריכים להיות גם מניעים אחרים?

"אני חושבת שהדבר הנכון לעשות הוא גם הדבר החכם לעשות. כן, חברות מגוונות עושות יותר כסף ויש להן תוצאות טובות יותר. ואם את מסתכלת על סלאק, עכשיו הם לוהטים. אבל זה היגיון פשוט: את רוצה אנשים מכמה שיותר רקעים שיתכננו את המוצרים שמשמשים מיליארדים ברחבי העולם. אוון וויליאמס, ממייסדי טוויטר, אמר לי פעם שהוא מאמין שאם היו יותר נשים בצוות ההקמה של החברה שלו היו הרבה פחות בעיות הטרדה ובריונות ברשת. דמייני אינטרנט ידידותי ובטוח יותר. אני לא יכולה שלא לחשוב שאם נשים היו נוכחות בחברות האלה מההתחלה אולי האינטרנט היה מקום נעים יותר, אולי פורנו לא היה נפוץ כל כך, אולי משחקי הווידיאו לא היו אלימים כל כך. יש לנו דורות צעירים של גברים ונשים שרוצים להיות חלק מהתעשייה; ישבתי עם חבורה של מתכנתות צעירות שנרגשות מאוד להשתלב בתעשייה, אבל הן גם מפחדות. הן קוראות עיתונים, הן יודעות מה קרה באובר והן יודעות ששריל סנדברג היא השריל סנדברג היחידה. התעשייה צריכה לעשות עבודה הרבה יותר טובה כדי להתאים לנשים הצעירות הללו. היום רוב ההחלטות שמתקבלות בעמק מתקבלות בידי גברים, וזה צריך להשתנות".

אז את אופטימית.

"בשנה האחרונה ראינו גם הרבה תפוחים רקובים שנחשפו, והוצאת האנשים האלה מהמערכת היא צעד חשוב מאוד. אבל אנחנו לא יכולים לצפות מנשים לעשות את כל העבודה, לא יכולים לצפות רק מהקורבנות לדבר, ואם אתה רואה שפוגעים במישהי או מתייחסים אליה באופן לא הוגן — השמע קול. כולנו יכולים לעשות עבודה טובה יותר בהקשבה, בלשאול שאלות קשות ובלעמוד לצד מי שנפגעו. יש עוד הרבה עבודה קשה, וצריך יותר מעשים מדיבורים. אני חושבת שאנחנו מדברים על זה יותר מאי פעם וכי בשנה האחרונה ראינו יותר מומנטום ממה שראינו ב־20 השנה האחרונות. יש מספר גדול של יוזמות שמפעילות לחץ על התעשייה (לצמצום האפליה, קידום נשים, מניעת הטרדות וכו'), ראינו משקיעים מתחייבים ליוזמות שונות. אז כן, אני אופטימית יותר מאי פעם".