לאכוף זכויות אדם על התאגיד
ככל שכוחם של תאגידים מתעצם כן גוברת הפגיעה שלהם בזכויות אדם. האם לא הגיע הזמן שבג”ץ יתערב למען האזרח גם כשמי שפוגע בזכויותיו אלה גופים פרטיים? מאמר חדשני מציע דרך לעשות זאת
"חובתה של המדינה", טוענת ד"ר דנה וייס, "היא להגן על הפרט מפני הפרת זכויות האדם שלו, הן מצד השלטון והן מצד פרט אחר, ובכלל זה תאגיד". את החובה הזאת היא מבקשת להטיל על בג"ץ שמקובל לחשוב, ובצדק, שסמכותו פרושה על רשויות השלטון בלבד. וייס מציעה להרחיב את הסמכות גם על תאגידים פרטיים שמפירים זכויות אדם.
בעידן שבו השלטון מבקש לצמצם באקטיביזם השיפוטי לא בטוח שהרעיון של וייס, עו"ד במשרד ד"ר א. קלגסבלד, יתקבל בשמחה. הוא הועלה במאמר שראה אור בספר חדש: "שוק, משפט ופוליטיקה - על אחריות חברתית של תאגידים" (בעריכת עופר סיטבון ורונית דוניץ־קידר מהמרכז האקדמי למשפט ולעסקים).
לתת סעד אופרטיווי
גם במשפט הבינלאומי וגם במשפט הפנימי, המדינה היא האחראית המרכזית להגנה על זכויות האדם. אולם בשתי קטגוריות אלו, במערכת הגלובלית והפנים־מדינתית, הולך ומתעצם כוחם של התאגידים, שהשפעתם ופגיעתם בזכויות אדם גדלה בהתאם. הנה כמה דוגמאות: כאשר תאגיד מקים מפעל שמזהם מקורות מים של אוכלוסייה מקומית; כאשר הוא מעסיק עובדים בתנאי ניצול, גם אם הם חוקיים באותה מדינה; כשהוא מפר פרטיות של גולשים באינטרנט, כדוגמת פייסבוק; כשהוא מעלה משמעותית את מחירה של תרופה מצילת חיים; כשהוא מאפשר אפליה בין עובדיו.
לצד הצידוק המהותי להרחבת ההגנה על הזכויות, טוענת וייס שהסמכות המשפטית אל מול גופים ותאגידים פרטיים מצויה בחוק: "לטענתי, הדין הקיים, המגדיר את סמכות השיפוט הכללית של בג"ץ לדון בעתירות כאשר הדבר דרוש כדי לתת סעד למען הצדק, מסמיך ממילא את בג"ץ לתת סעד אופרטיבי כנגד הפרת זכויות אדם, גם כאשר המפר הוא תאגיד פרטי".
ד"ר דנה וייס. הצעה מהפכנית צילום: דן לב
בג"ץ הוסמך בחוק יסוד: השפיטה לתת סעד למען הצדק בעניינים שהוא רואה בהם צורך והם אינם בסמכותו של בית משפט אחר. סמכות זו אינה מגבילה את בג"ץ לעתירות נגד גופים שלטוניים בלבד. וייס טוענת: "משכך אני מציעה להביא לפני בג"ץ גם עתירות הנוגעות להפרות זכויות אדם מצד תאגידים פרטיים".
וייס נזהרת שלא להכפיף את התאגיד הפרטי למשפט הציבורי אלא רק כשמדובר בהפרה משמעותית: "איני מציעה להכפיף תאגידים פרטיים לדין הציבורי בכללותו (המשפט המנהלי והחוקתי) וגם לא להעמידם לביקורת בג"ץ על כלל היקפי הפעילות שלהם... ההצעה ממוקדת יותר: לעתור לבג"ץ להוצאת צווי עשה ואל־תעשה ישירות נגד תאגידים פרטיים במקרים שבהם עולה חשש להפרה של זכויות אדם".
ההשראה להצעה זו מקורה בעשייה המשפטית בארצות הברית, שמצאה בשני העשורים האחרונים את הדרך לאכיפת זכויות אדם על תאגידים. "אני מציעה פיתוח משפטי־יצירתי מקומי לסעיף החוק העוסק בסמכות בג"ץ לתת סעד למען הצדק".
שלושה מסלולים
שלושה מסלולים קיימים היום בבג"ץ המאפשרים, בדוחק ובעקיפין, לאכוף זכויות אדם על תאגידים: הראשון, צירוף תאגידים כמשיבים פורמליים לעתירות נגד רשויות השלטון. כך למשל צורף התאגיד שאמור היה להקים ולתפעל את בית הסוהר הפרטי לעתירה שתקפה בבג"ץ את חוקתיות הקמתו בידי המדינה; השני, שימוש בצו ביזיון בית משפט נגד תאגיד המפר צו שניתן נגד רשות שלטונית. אפשר ללמוד על אפשרות זו מהבג"ץ שאסר על ההפרדה הגזעית האשכנזית־ספרדית, בבתי הספר החרדיים בעמנואל.
בג"ץ הוציא צו לפי פקודת ביזיון בית המשפט המחייב את ההורים - אנשים פרטיים שלא היו צד לעתירה - לשלוח את בנותיהם לבית הספר כדי שלא תופר הוראת בג"ץ. על פי הלכה זו, טוענת וייס, אפשר לחייב גם תאגיד בביזיון בית משפט אם הוא מסייע להפרת זכויות אדם שנאסרה בצו בג"ץ; השלישי, נוגע להשלטת בג"ץ על גופים "דו־מהותיים", הממלאים פונקציות ציבוריות וכפופים לחלק מהנורמות של המשפט הציבורי. בג"ץ החיל דוקטרינה זו על חברת חשמל, חברה קדישא, קופות חולים מפעל הפיס ואיגודי ספורט.
ללכת בין הטיפות
על תאגידים פרטיים, ככל גוף פרטי, ניתן להחיל זכויות אדם בדרך עקיפה: של תום לב, רשלנות או במקרה של הפרת חוק. כך, למשל, אפשר לתבוע מועדון שעורך סלקציה גזענית לבאים בשעריו בגלל הפגיעה בשוויון ובכבוד האדם. בספרות המשפטית נשמעה גם האפשרות להכיר בסלקציה הזו כ”עוולה חוקתית” ואז אפשר יהיה למנוע אותה ישירות ומראש באמצעות עתירה לבג"ץ שיצווה על המועדון שלא להפלות בשעריו, ולא רק לתבוע אותו לאחר מעשה.
וייס מבקשת למנף את הצעתה ממקרה התערוכת “Bodies” שהוצגה בישראל ב־2012 ובה חלקי גופות של אסירים שעונו והוצאו להורג בסין. עותר ציבורי עתר לבג"ץ נגד קיום התערוכה בטענה שהגופות, שעברו תהליכי שימור, נמכרו בשוק השחור לצורך הצגה מסחרית וללא הסכמת משפחות האסירים. התערוכה אורגנה על ידי חברה פרטית זרה, הובאה לישראל בידי חברת הפקות ישראלית פרטית והוצגה בשטח פרטי. לכן, העתירה לסגירתה הוגשה נגד היועץ המשפטי לממשלה ומפכ"ל המשטרה. מארגנות העתירה צורפו לעתירה כמשיבות, אך לא התבקשו צווים נגדן בגלל היותן חברות פרטיות.
בג"ץ הלך בין הטיפות. מצד אחד הכיר בפגיעה החמורה של תאגיד פרטי בזכויות אדם; מצד שני הכיר גם בקושי החוקי למנוע אותה, וגם בנזק הכלכלי שתגרום סגירה מיידית למארגני התערוכה ולרוכשי הכרטיסים. התוצאה, לאחר איזון בין האינטרסים השונים, היתה סגירת התערוכה, אך לא מיד. תקדים נוסף שמגייסת וייס הולך רחוק עוד יותר: הבג"ץ שהורה, בניגוד לחוק(!), להקים גשרון שיאפשר לילדי כפר בדואי להגיע בבטחה לבית ספרם. הצדק נעשה כאן מחוץ לחוק בגלל שהמקרה הוגדר כ"זועק לשמים".
בשורה התחתונה זו הצעה מהפכנית. היא מערבבת בין ציבורי לפרטי, מתערבת בשוק הפרטי ומחילה עליו את הפיקוח שמוטל על רשויות המדינה. לכן וייס נזקקת לתקדימי הקיצון של בג"ץ, לאקטיביזם מוגבר, להרחבות במבחני השפיטות וזכות העמידה הרבה מעבר למקובל. בין נימוקיה: ההתאמות הנדרשות כתוצאה מהפיכת התאגידים למפלצות עוצמתיות שחזקות לעתים מהמדינה.
ועדיין, התאגיד הפרטי אינו המדינה. לכן ההתערבות לשיטתה של וייס תהיה נדירה: רק כשההפרה עומדת בשלושה תנאים: פגיעה מהותית בזכות אדם, כשנדרש סעד מיידי וכשאי אפשר לתקן את הפגיעה בדרך אחרת שביכולתו של המשפט הפרטי להציע.
