תקציב 2019 מזניח את שילוב החרדים והערבים

מה שצורם יותר מכל הוא ההתעלמות הבוטה של הנהגת המדינה מהכתובת שמרחו על הקיר ה־OECD וקרן המטבע הבינלאומית, שקיבלה ביטוי מובהק בתקציב שאישרה הכנסת בסוף השבוע שעבר. לו היה מדובר באיומים עם גוון ביטחוני־מדיני, הם היו זוכים לתגבור של מיליארדים. אבל כעניינים אזרחיים, נטולי מדים, הם נתקלים בשתיקה מהדהדת.

ההשתלבות עוברת בחינוך

בכל הנוגע לחרדים וערבים, האיום ברור: אי שילוב של שתי האוכלוסיות בשוק העבודה פוגע בנתונים הכלכליים של ישראל. הדגש הוא לא רק על עבודה, אלא על השתלבות במשרות ותפקידים שיאפשרו לחברי וחברות הקבוצות האלה לקבל שכר ראוי.

אף שבראייה מקרו־כלכלית קל לכרוך את שתי האוכלוסיות יחד, לכל אחד מאפיינים ייחודיים. מצב החרדים הולך ומתדרדר, והדבר כבר עלה בדו"ח של הכלכלן הראשי באוצר, שהצביע לפני חצי שנה על כך שמאז הקמת הממשלה הנוכחית שיעור התעסוקה של גברים חרדים ירד. בשנת 2015, אחרי שנים של מגמת עלייה, שיעור התעסוקה של גברים בגילאי 25־64 הגיע ל־53.8% ‑ אבל ב־2017 הוא צנח ל־50.9% בלבד. באוצר מסבירים זאת בביטול תמריצי היציאה לעבודה שנקבעו בממשלה הקודמת, ובהם ביטול מבחן התעסוקה בסבסוד מעונות יום והגידול בתקציבי הישיבות.

הדרך לפרנסה עוברת בחינוך: אנשי קרן המטבע הבהירו שללא לימודים בסיסיים, גם אם החרדים יצאו לשוק העבודה, הם יוכלו להשתלב במשרות מועטות ובשכר לא גבוה. אלא שבדברים האלה בדיוק נאבקים ראשי המפלגות החרדיות: הם מתנגדים ללימודי הליבה, ואף קוצרים הישגים בביטול ההכרח לכלול אותם בתוכניות הלימוד. אבל גם המאבק הגדול והמרכזי שלהם נגד גיוס לצה"ל, שכמעט גרם להפלת הממשלה, מתקשר לאותו עניין: השתלבות בצבא תביא את החרדים להשתלבות מוצלחת יותר בשוק העבודה ‑ הן כמותית והן איכותית.

מחברי דו"ח ה־OECD מסכמים את ממצאיהם בנבואה שאם הממשלה לא תשתדל לשלב את החרדים בשוק העבודה, הפער בתוצר לנפש בין ישראל לממוצע ב־OECD, כלומר כמה כל ישראלי מייצר בהשוואה לעמיתיו בעולם, יתרחב מ־15% ל30% ב־2060.

המסקנה של כלכלני ה־OECD יפה גם למגזר הערבי, אבל שם תמונת המצב שונה. הציבור הערבי איננו נאבק נגד השתלבות בחיים הכלכליים בישראל. מצד הממשלה, היא קיבלה לפני שנתיים את החלטה 922 המבטיחה תקציבים של כ־15 מיליארד שקל למגזר הערבי, בפריסה לחמש שנים. את יישומה קידם בנחישות הממונה לשעבר על אגף התקציבים אמיר לוי. אף שבכמה מקרים, ההחלטה עוסקת בהסטת תקציבים קיימים, זו עדיין בשורה מרעננת לאוכלוסייה שהוזנחה במשך שנים. לפי ניתוח שפרסם המכון למחקרי ביטחון לאומי בנובמבר האחרון, הממשלה מקיימת את התוכנית, והוציאה בשנתיים האחרונות 5 מיליארד שקל במסגרתה.

אלא שהבעיה הגדולה באמת בנוגע למגזר הערבי, פרט לעיכובים מסוימים ביישום התוכנית הקיימת, היא שכבר היום צריך לתכנן את תוכנית ההמשך, שתיגע בכל מה שהתוכנית המקורית לא הקיפה. זה, בינתיים, לא קורה.

מה שנחוץ למגזר הערבי יותר מכל הוא המשך ההשקעה בחינוך. התוכנית שעומדת ביסוד החלטה 922 עוסקת רק בתקציבים לבתי הספר היסודיים, ועושה זאת באמצעות תקציבי חינוך דיפרנציאליים (באותה דרך גדלו גם תקציבי החינוך לרשויות החרדיות). היא אינה מטפלת בתקציבים לגיל התיכון.

עוד סוגיה לא מטופלת בתוכנית 922 היא הרווחה. לפני שנתיים ניסו להעביר בממשלה החלטה שתחלק תקציבי רווחה לרשויות המקומיות באופן דיפרנציאלי, כלומר: רשויות חזקות יקבלו פחות מכפי שהן מקבלות כיום ורשויות חלשות ‑ והרשויות הערביות בתוכן ‑ יקבלו יותר. הרעיון טורפד בשל התנגדות של מרכז השלטון המקומי והעומד בראשו חיים ביבס.

רק רכבת

סוגיה נוספת שמחייבת טיפול לצורך חיזוק המגזר הערבי היא חיבור בין פריפריה למרכז באמצעות תחבורה. מרבית האוכלוסייה הערבית מרוכזת בצפון, אזור שבו התחבורה הציבורית לקויה ומפגרת ביחס לצורך.

תוכנית 922 אמנם חיזקה את מערך האוטובוסים בישובים הערביים, אולם היא לא נגעה בצעד נחוץ נוסף: קו רכבת שיוביל נוסעים מאזור עפולה למרכז הארץ, דרך ואדי ערה. כיום תושבי עפולה והעמק נדרשים לנסוע למרכז דרך חיפה. פתרון הסעת ההמונים באמצעות הרכבת מדלג, לכן, על חלק גדול מהמגזר הערבי, למשל על אום־אל־פחם. סוגיה זו לא נפתרה בתקציב 2019, ואין לה מענה בעתיד נראה לעין.

אבל יש סוגיה שגם תקציב לא יוכל לפתור: המסרים מגבוה. גם אם הממשלה תצליח להעלות את שיעור ההשכלה במגזר הערבי, ומספר מחפשי העבודה הערבים יגדל, המעסיקים צריכים לרצות להעסיק אותם. כשראש הממשלה משגר מסרונים עם אזהרות כמו "הערבים נוהרים לקלפיות", גם מיליארדי שקלים לא יעזרו.

יש הטוענים שאותם מיליארדים נועדו לפצות על האמירה ההיא: לשם השוואה, בתקופת ממשלת רבין לא ראינו מיליארדים כאלו. ממשלת רבין לא נדרשה להוכיח את עצמה באותה צורה. כך או כך, שינוי אמיתי חייב לכלול את המשאבים והגישה גם־יחד.