"שולחן העבודה משקף את הדואליות שבי: הצד היזמי מול הצד האמנותי"

חדר העבודה של יפעת גוריון, המייסדת והאוצרת הראשית של יריד האמנות "צבע טרי", נמצא בסלון ביתה. מאחורי ספה רחבה שפונה אל הטלוויזיה, כמו בכל סלון קונבנציונלי, עומד שולחן העבודה שלה, הפונה גם הוא לאותו הכיוון. "זה מאוד מאפיין אותי", אומרת גוריון. "אני גם יזמית וגם אמא, העבודה על צבע טרי, שחוגג השנה עשר שנים, נעשתה ממש במקביל ללידות ולגידול של הילדים (בן 14 ובת 12, ר.ב.). השילוב בין קריירה לאמהות גרם לכך שתמיד הייתי צריכה להיות בשליטה, וגם כשאני עובדת אני יכולה להיות בשליטה חלקית על מה שקורה עם הילדים".

את יכולה לעבוד כשהילדים רואים טלוויזיה בסלון?

"יש דברים שאני יכולה לעשות ויש כאלה שמחייבים שקט. העבודה שלי מגוונת. מצד אחד אני אשת עסקים, מצד אחר אני עושה את הניהול האמנותי והאוצרות של היריד, ואני מטפלת בעוד המון צדדים כמו תכנון השטח, חסויות, פעילויות מיוחדות ועוד. אז כן, לפעמים כשהילדים פה אני יוצאת מפוקוס אבל יש דברים שאני יכולה לעשות גם במקביל. היום זה כבר קל יותר כי הם גדולים ולא צריכים אותי צמודה אליהם".

גוריון בביתה ליד שולחן העבודה. "אני חיה בסביבה יצירתית" צילום: עמית שעל

לצוות המייסד של צבע טרי, גוריון ושותפתה שרון טילינגר, מעולם לא היה משרד. "זה חלק מפילוסופיית חיים שדווקא שרון הנחילה", מספרת גוריון. "מאז ומעולם עבדנו מהבתים, ובהם גם היינו מקיימות את ישיבות הצוות שלנו, עד שנכנסה לתמונה חברת ההפקות 'פאזה' ועברנו לקיים את הישיבות במשרדים שלה".

באילו שעות את עובדת כאן?

"אני הכי אוהבת את הימים שבהם אין לי פגישות. אז אני מתיישבת בבוקר ליד המחשב, מנצלת את השעות שבהן הילדים בבית הספר. כשהם מגיעים הביתה אני שלהם. יש לי משמעת עבודה טובה ואני נהנית מרוב מה שאני עושה אז קל לי לשבת הרבה שעות ברצף, לכן עבודה מהבית תמיד התאימה לי. בתקופות שבהן יש לי עומס של עבודה, כמו עכשיו למשל, כחודש לפני היריד, אני חוזרת לשבת מול המחשב אחרי שהילדים הולכים לישון, מכינה מצגות, עורכת טקסטים ועוד. אני מעדיפה לא לחזור לעבוד בלילות, אבל לפעמים חייבת".

על הקיר עבודות של ניצן מינץ, דרור דאום ומריק לכנר; פסלים של גיל שחר, סיגלית לנדאו וולריה מוניס צילום: עמית שעל

הטובים למק

בשני צדיו של חדר העבודה/סלון של גוריון יש חלונות זכוכית גדולים הפונים אל שתי חזיתות – הרחוב והחצר הפנימית של הווילה שבה היא מתגוררת עם ילדיה בכפר שמריהו (היא גרושה מעידן עופר, אבי ילדיה). על שולחן העבודה מונחים שני מחשבים, אחד מהם ישן יותר. "זה אחד הדברים שמסמלים את ה'גם וגם' אצלי", היא מסבירה. "בהכשרתי אני מעצבת גרפית. יש לי תואר ראשון בעיצוב גרפי מבצלאל (מה שהיום מכונה ‘תקשורת חזותית’) וגם עסקתי בתחום במשך שנים – כך גם הכרתי את שרון. מצד אחר יש לי גם צד עסקי, יש לי תואר שני במינהל עסקים ואני עוסקת במימון, ביזמות. שני המחשבים שלי הם מסוג מק, כי כמו שאומרים 'Once You Go Mac, You Never Go Back', זה משהו שנשאר לי מהמורשת העיצובית, מאז ומתמיד עבדתי עם מק. אז אני מחזיקה מחשב ישן עם תוכנת פוטושופ ישנה, שעליה אני עוד איכשהו יודעת לעבוד. מדי פעם אני משפצרת איזה לוגו או מחברת תמונות, כי יש מקרים שבהם אני מוצאת את עצמי בלי מילים ויודעת שאצליח להסביר את עצמי טוב יותר באופן ויזואלי. העיצוב הגרפי עדיין נוכח בעבודה שלי".

עבודות של גיא גולדשטיין ודרור דאום צילום: עמית שעל

כמו שאר חללי ביתה, גם חלל העבודה של גוריון מלא ביצירות אמנות ופרטי עיצוב – על הקירות, על שולחן העבודה ובעצם בכל מקום שבו ניתן להציבם. "עיצוב הוא אהבתי הראשונה מבחינה כרונולוגית", היא אומרת. "אמנות התווספה במשך השנים. אבל גם כשהלכתי ללמוד בבצלאל, התקבלתי במקביל ללימודי משפטים. זה מוכיח שמאז גיל 20 יש בי את הדואליות הזו, את הצד האנליטי לעומת הצד האמנותי־יצירתי־תרבותי. הרבה שנים לפני צבע טרי אמרו לי לא פעם שאין לי פוקוס, שאין לי מסלול או תוכנית, ואף פעם לא ידעתי לומר מה אעשה בעתיד. כך גם ביריד — כל שנה מתחילים מההתחלה. אני כנראה חיה טוב בעולמות האלה של אי־ודאות, עולמות שבהם הכל פתוח, שבהם אני יכולה כל פעם לשלוף משהו אחר מארגז הכלים שלי. אני גם מקיפה את עצמי באנשים שהם כאלה. אני חיה בסביבה יצירתית".

על הקיר שמול שולחן העבודה תלויה הטלוויזיה. "היא מבחינתי הדבר השחור הגדול שבין התמונות”, אומרת גוריון וצוחקת. “אני אף פעם לא פותחת טלוויזיה, בטח לא בזמן שאני עובדת. בחדשות אני מתעדכנת מהאינטרנט". ליד הטלוויזיה תלויות ומוצבות עבודות של האמנים ניצן מינץ, דרור דאום וגיל שחר. "את רוב העבודות קניתי ביריד”, היא אומרת, “בעיקר בחממת האמנים. אבל לא רק. את העבודה של שחר, למשל, קניתי בגלריה בגרמניה". לידן מוצגת עבודה לא אופיינית של סיגלית לנדאו – אובייקט בצורת פטיש, שעליו היא אומרת כי "קורה לי הרבה שאני קונה עבודות לא אופייניות של אמנים".

גלויה של האמן פרנסיס אליס. אהובה במיוחד צילום: עמית שעל

עוד על הקיר תלוי ציור גדול של מריק לכנר ומתחתיו ניצב כד חרסינה של ולריה מוניס. בקיר הנגדי, שנמצא מאחורי שולחן העבודה, מוצבות עבודות רבות נוספות, ובהן ציור גדול של יפעת בצלאל, עבודה של אורי גרשט, ויצירות ואובייקטים שונים מיריד עיצוב טרי, שבשנים האחרונות הוא חלק מיריד צבע טרי. גם הפריטים הפונקציונליים בחדר – גופי תאורה, שידות ומתלים — הם כמעט כולם פריטים של מעצבים ישראלים שהוצגו ביריד. גוף התאורה הצהוב הגדול שתלוי מעל השולחן הוא מעשה ידיה של המעצבת עדי זפרן וייסלר; ומתלה המעילים (המיותם ממעילים) הוא של המעצב חנן דה־לנגה.

מי שמביט בי מאחור

בקרב היצירות הרבות יש כמה שהן סמליות יותר עבור גוריון, כמו עבודת הפטיפון של האמן ערן נווה, שהיא רכשה ביריד הראשון של צבע טרי. "זו אולי העבודה הראשונה שרכשתי ביריד, והיא עוסקת ביחסים בין אמן לאספן. הפטיפון כלוא בתוך קופסה ויש לו כפתור שבאמצעותו אפשר להפעילו ולהקשיב למנגינה. אבל אני לא יודעת מהי המנגינה, כי ההוראה של האמן היתה להפעיל אותו רק ביום שבו הוא ימות. כשרכשתי אותה אמרתי לו בצחוק שהוא צריך לסגור חוזה מול הילדים שלי כי הוא צעיר ממני, אבל ברצינות, העבודה עוסקת במתח הזה שקיים בין אמן לאספן, באמון שלי בו שאני פועלת על פי הנחיותיו ובאמון שלי בו שיש שם בפנים משהו בעל משמעות".

פתקיות “פוסט־איט”, שיתוף פעולה בין “פאלפ" לאמנית צילום: עמית שעל

גם על שולחן העבודה עצמו פזורות יצירות אמנות ועיצוב: פתקיות "פוסט־איט", שיתוף פעולה בין חברת מוצרי הנייר "פאלפ" לאמנית ניצן מינץ; גלויה שאהובה עליה במיוחד של האמן פרנסיס אליס, המשלבת אמנות פוליטית העוסקת בהגירה עם דימוי של ים; ומראה שהשתתפה ביריד עיצוב טרי.

את צריכה להסתכל על עצמך בזמן שאת עובדת?

"לא. באמצעות המראה אני יכולה לראות את העבודות שמאחורי הגב שלי. אני לא מסתכלת על עצמי אלא על יפעת בצלאל או אורי גרשט".

עם שלל היצירות בחדר נמנות גם כמה עבודות של גוריון עצמה: כריות שעיצבה ומונחות על הספה, שולחנות קפה קטנים שיצרה מערימות של ספרים וגם שלוש מזוודות שמצאה באחד משוקי הפשפשים והפכה אותן לשטחי אחסון. "הן מלאות בניירות, כי אני אף פעם לא זורקת כלום", היא אומרת.

את עדיין מעצבת בעצמך?

"בעיניי מי שהוא מעצב יכול לעצב כמעט כל דבר. נכון, אני לא יכולה לבנות בתים אבל יש לי החושים והכישורים שמאפשרים לי לעשות דברים שאינם רק עיצוב גרפי. את הבית עיצבתי לבדי, ללא מעצב פנים, ויש דברים שמדליקים אצלי ניצוץ כמו למשל הבד של הכריות שמצאתי אחרי שלא מצאתי אף כרית אחרת שמצאה חן בעיניי. הן כבר בנות יותר מעשר שנים, ועדיין אני מצליחה ליהנות מהן".

עבודת הפטיפון של ערן נווה. יחסים בין אמן לאספן צילום: עמית שעל

בית עם ילדים וכל כך הרבה יצירות אמנות. את לא פוחדת שהן ייהרסו?

"הילדים שלי גדלים עם אמנות, ומכיוון שכך זה היה מההתחלה זה הפך עבורם למובן מאליו. אני גם לא מנסה לתלות את היצירות גבוה כדי שלא יגיעו אליהן, יש אפילו כאלה שצריך להושיט יד מאחוריהן כדי להגיע למתג של האור. אני לא פנאטית בעניין הזה. חומר הוא חומר והרוח של הדברים נשארת גם אם משהו מתקלקל. זה חבל כמובן, אבל אני לא חושבת שאם נוגעים ביצירה, בהכרח מזיקים לה. זה לא מוזיאון, זה בית והוא צריך לשרת את יושביו ואורחיו, ואין לי חששות או לחצים סביב זה. היום, כשהילדים גדולים זה כבר כמעט שלא עובר לי בראש. אבל כן, יש מקרים שקורים נזקים – כמו למשל פסל של האמן הגרמני פולקר מרץ שהיה תלוי בכניסה לסלון: הבן שלי שיחק פה כדורסל ופגע בו בול. היום אני שומרת את החלקים של הפסל על שולחן העבודה. זה כאב לב כשזה קורה, אבל אין מה לעשות – זה חלק מהחיים".

שולחן קפה שגוריון עצמה עיצבה צילום: עמית שעל

עשור לצבע טרי

יריד האמנות צבע טרי נוסד על ידי יפעת גוריון ושרון טילינגר בשנת 2008. מאז התקיים מדי שנה בשנה בתל אביב, בכל פעם במיקום אחר (בין השאר נמל יפו, מרכז הספורט החדש ומוזיאון הטבע החדש). במרוצת השנים נהפך היריד לאירוע האמנות הגדול והמשמעותי בישראל, עם כ־30 אלף מבקרים בכל שנה. היריד, שמבוסס על מודלים של ירידי אמנות מסחריים ברחבי העולם, מציג חידוש ייחודי: חממת אמנים עצמאיים, שבה מציגים אמנים בתחילת דרכם. הללו נבחרים על ידי ועדה שנתית ומחירי העבודות שלהם מוגבלים (נכון להיום עד סכום של 14 אלף שקלים). לצדם גלריות מסחריות מעלות ביריד תערוכות על פי בחירתן. ליריד יש שותפים ותורמים רבים, והמרכזיים שבהם הם עיריית ת"א ו־UBS. בחמש השנים האחרונות הוא מכיל את "עיצוב טרי" – מתחם המוקדש למעצבים ותיקים וצעירים.

יריד צבע טרי צילום: אייל גזיאל

השנה יתקיים היריד בתאריכים 30.4-26.4 במרכז הירידים בתל אביב. יהיה אפשר לראות בו, בין השאר, תערוכת עשור הכוללת עבודות של אמני חממה ממהלך השנים; ציור קיר ענקי המתפרש על פני שלושה ביתנים, שיציירו אמני הקולקטיב הישראלי Prettimess; הרצאות, שיחות וסדנאות לילדים והפרויקט החברתי "הגלויה הסודית".