הארכות המעצר בתיק 4000 הן פשוט בושה

נראה כי מסצנות קולנועיות אלו קיבלו רשויות אכיפת החוק את ההשראה ל"חגיגות" של הארכות מעצר מצולמות להן אנו עדים תכופות בימים האחרונים על רקע ריבוי הפרשיות בהן מעורבים לכאורה ראש הממשלה בנימין נתניהו ובעיקר מכריו ויועציו. מדובר במצג אכזרי, מביך, נמוך, גרוטסקי ומזעזע שבימים האחרונים הגיעו לרמות של גועל חסר תקדים. דוגמה אחת לכך היתה הערותיה של "עיתונאית" אחת על המראה של מנכ''לית בזק, סטלה הנדלר ("איזה יפה את"), ועל הלאק שעל ציפורניה. אולי טוב שהדברים הגסים והמעוררים שאט נפש נאמרו: לעתים, רק הקצנת תופעה מאפשרת את אבחנת קיומה.

סטלה הנדלר. "איזה יפה את" צילום: אוראל כהן

דוגמה נוספת: אחד מתוך ארבעת הסוהרים שליוו את יועץ התקשורת ניר חפץ (מדוע ארבעה? האם יש לחפץ רקורד של בריחות מרשויות החוק?) העניק ליחצ"ן הוותיק והמנוסה "מיני יעוץ" כאשר המליץ לו לא להגיב לשאלות ולהערות התקשורת: "אל תתייחס", מלמל הסוהר בפרצוף רציני - כאילו הוא נותן לו את טיפ חייו, ובחינם.

לא ברור כלל וכלל מה הפשר ומה היעוד של הפולחן הברוטאלי הזה. במקרה הטוב, הוא מייצר הזדהות עם ה"גיבור" שהובא למעצר (דבר לא רצוי). במקרה הרע, הוא מטריד באופן מיוחד כאשר מדובר בחשוד שעוד עשוי - כמו במקרים רבים - להיות חף מפשע: את החוויה, ההשפלה, התמונה בעיתון, הרכילות בבית הספר של ילדיו וה"ויה דולורוזה" אי אפשר למחוק. ובכל זאת: אם יש יצור שחשיפת בן אנוש בשעתו הקשה מעוררת בו איזושהי תחושה של עונג -  מומלץ לו להתייעץ עם השירות הפסיכיאטרי בהקדם.

גורמים המעורים בפרטים הציגו בפניי הסבר אחד, יחיד ופשוט: "זה 'שופוני' של המשטרה". לא הבנתי את ההסבר: הרי זו הארכת מעצר ולא פרסום ראשוני על דבר מעצרם בכלי התקשורת. "לפרסם את זה בעיתון זה דבר אחד, להסתובב עם הקרקפת זה דבר אחר", הסביר לי אחד מהם.

דווקא בגלל שאמוני במשטרת ישראל עדיין קיים (הוא נפגע קשות בשבועיים האחרונים, אך הוא קיים) אני מציע למפכ"ל רוני אלשיך ולאנשיו לקחת יוזמה (כמו שהם יודעים לקחת כאשר הם חפצים בכך) ולאסור על צילום אותם מחזות מבזים ונבזים. אם הדין הפלילי מחייב הבאה של  החשוד – במטותא, אך אין הכרח בצילומים. הימים האחרונים הוכיחו שזו הצגה שלא מוסיפה כבוד לאף אחד ואפשר לחסוך אותה מאיתנו. ויפה שעה אחת קודם.