הסכם עם כוונות טובות בשכונה בסיכון גבוה

גם התהיות על תמחור עסקאות היצוא יכולות לרדת מהפרק ,שמא מישהו "מזניח" את השוק הישראלי. עסקאות הגז מגלמות תמחור ממוצע של כ־6.4 דולר ליחידת אנרגיה. מדובר אמנם במחיר ממוצע, שנשען על הנחות עתידיות על שער הדולר או מחיר חבית הנפט, אבל בדיקת "כלכליסט" מעלה שמחיר הפתיחה (לפני ההצמדות) גבוה יותר מהמחיר הממוצע בישראל, שנע סביב 5.4 דולר ליחידת אנרגיה.

מי שעוד יכול לאכול כובע הם הפוליטיקאים שרצים לקפוץ על עגלת ההצלחה. שנייה אחרי החתימה על העסקה אתמול כבר הגיעה הברכה מצד שר האנרגיה יובל שטייניץ, שאמר כי "חוזה הגז מול מצרים מהווה הוכחה נוספת לכך שמתווה הגז עובד. חוזה היצוא הענק, המתווסף לחוזה הגז עם ירדן, ממצב את מדינת ישראל כשחקן מרכזי במשק האנרגיה האזורי, וצפוי לחזק את היחסים בין המדינות". ראש הממשלה בנימין נתניהו בישר שההסכמים יכניסו "מיליארדים לקופת המדינה לטובת החינוך, הבריאות והרווחה של אזרחי ישראל".

אסדת תמר צילום: אלבטרוס

המפעלים בישראל רק יקראו על גז

ייתכן ששניהם צודקים, אבל רוב הסיכויים שבסוף 2019 הירדנים והמצרים יקבלו את הגז – ואילו מאות מפעלים שמשוועים לאנרגיה זולה ונקיה יקראו על זה רק בעיתון. במילים אחרות, היכולת של המגזר הפרטי לעבוד מהר וביעילות היא תעודת עניות לממשלה הנוכחית, שרק לפני כמה שבועות הפיצה תוכנית רביעית במספר רק בקדנציה של הממשלה הנוכחית לחבר את המפעלים לגז.

ומה לגבי דלק, נובל וישראמקו? הן ניצלו חלון של הזדמנויות כדי לקבע עובדות בשטח – ולהיות כמו תמיד צעד אחד לפני הממשלה. כפי שנחשף ב"כלכליסט", בעוד כשלושה חודשים אמורה הממשלה לקבוע מכסת יצוא גז חדשה לחמש השנים הקרובות. לכן שותפויות הגז מיהרו לקבוע עובדות בשטח, ולפני שמשרדי הממשלה חושבים כמה מותר או לא מותר לייצא, הן כמו מתריסות ש"בוא נראה את הפוליטיקאי שמבטל שני הסכמי יצוא גז למצרים". כאן כבר לא חשוב מי הלקוח ואם הוא רשום במקלט מס, או שאין עוד דרך להעביר את הגז. העיקר שיש חוזה מחייב.

ניצול הזדמנות שני הוא הפיתוח של מאגרי כריש ותנין. השניים היו בידייים של דלק ונובל אנרג'י, אבל הן נאלצו למכור אותם במסגרת מתווה הגז לאנרג'יאן היוונית. מכסת הגז שבכריש ותנין שוריינה מראש לצורכי ישראל בלבד, והיא זהה למכסת הייצוא החדשה של שני ההסכמים מול מצרים. ניצול הזדמנות שלישי בחתימת העסקה הוא קיבוע מסמרות בכל הקשור לרצף העתירות לבג"ץ שתושבי השרון מגישים חדשות לבקרים כנגד פיתוח לווייתן. קיומם של הסכמים בעלי חשיבות כלכלית וגיאופוליטית תעמוד מהיום והלאה לפני כל שופט שיחשוב אם לבטל את הצבת אסדת לווייתן 8 ק"מ מחוף דור.

בצד של השאלות, אחת התעלומות הגדולות היא מי זו דולפינוס – החברה הרוכשת. למעשה מדובר בכסות שמגלמת כמה תעשיינים, ואולי נוח להם להתחבא ולא לספר למה הם קונים גז ציוני ולא גז מקומי. הבעיה היא מה שקרה עם הגז מצרי בסיבוב הקודם: האביב הערבי הגיע, חוסני מובראק הלך הביתה, הגז המצרי נעלם ותעריף החשמל בישראל זינק בכ־33%. אז נכון שהפעם ישראל בצד המוכר ולא הקונה, אבל זרם ההכנסות שמשרדי האוצר והאנרגיה בונים עליהם תלויים בלקוח שיושב בצד השני ומחליט כל יום מחדש שלא לסגור את הברז. בשכונה המטורפת שישראל חיה בה במזרח התיכון, זה סיכון מחושב שמישהו עלול להסביר אותו במקרה של פיצוץ בין הצדדים.

מה עם החוב המצרי לחברת החשמל?

ואם כבר מזכירים פיצוץ, הגיע הזמן שמישהו יבוא ויספר מה עלה בגורל החוב של מצרים לחברת החשמל המקומית. מדובר בחוב של כ־1.8 מיליארד דולר שמקורו בביטול הסכם הגז בין ישראל למצרים מלפני כשש שנים. האם מכירת הגז למצרים בהכרח אומר שישראל ויתרה על החוב? אם לא, כדאי שמישהו יגבה אותו, כי 1.8 מיליארד דולר שקולים להוזלת תעריף החשמל בישראל ביותר מ־30%.

ומילה אחרונה על התמחור של העסקאות או למה מצרים לא מוכרת לעצמה. מצרים גילתה בשנים האחרונות מאגרי גז עצומים שמעלים תהיה מה היא מחפשת בישראל. אבל כשהשוק משווע לאנרגיה (הביקוש נע בין 60 ל־70 מיליארד מ"ק, פי שבעה מישראל), ואתה רוצה גם לייצא לאירופה וגם להפעיל מתקנים של חברות זרות שהושבתו בתחילת העשור, כנראה שאין ברירה. נחדד כי הגז הישראלי לא יחזיק את מצרים על כתפיו, אלא יהווה עוד ספק בשורת ספקים.