ענת לוין: "מהחלון שלי נשקף בית קברות. זה טוב בימים שבהם השתן עולה לראש"
המשנה למנכ"ל כלל ואחת המנהלות המשפיעות במשק מזכירה לעצמה כל הזמן לשים דברים בפרופורציות. זה עזר לה כשהיתה צריכה לצלוח ילדות בלי אמה שנטשה, כשסעדה את אביה הגוסס וכשהחליטה לסגת מכס המנכ"ל במגדל אחרי חצי שנה בלבד. בשיחה מפוכחת היא מסבירה: "להיות בשפיץ של חברה זה לא בהכרח פסגת ההגשמה העצמית"
"זה חדר המציאות", אומרת ענת לוין, המשנה למנכ"ל כלל ביטוח ומנהלת חטיבת ההשקעות, על משרדה שבקומה 27 בבניין שבקריית עתידים בתל אביב. מבעד לחלון המשרד נראים בית האבות "עד 120" מימין, ובית הקברות של רמת השרון משמאל. "ביום שהשתן עולה לי לראש, אני מסתכלת ימינה, מסתכלת שמאלה, ונרגעת. בצד האחר של הבניין, הצד של איזי (כהן, מנכ"ל כלל, דב"נ), רואים את הים - אופק של עתיד ללא גבולות. אבל מהחלון שלי מבינים שכולנו בסוף מגיעים לאותו מקום".
להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/
המילה "פרופורציות" היא מוטיב חוזר בשיחה עם לוין, שהתקדמה כמטאור בעולם הפיננסים, עד שנחתה בעמדת יו"ר חברת הביטוח מגדל - רק כדי לפרוש ממנה בתום חצי שנה בלבד. כמה חודשים לאחר מכן עברה לוין לתפקיד פחות בכיר אצל המתחרה. כעת היא יושבת מולי במשרדה בשעת ערב מאוחרת, על השולחן ניצבת תמונת אביה המנוח, שגידל אותה ואת אחיה לבדו. "שימי עליו תלתלים, והוא קופי שלי", היא אומרת בעודה מסתמסת ללא הפסקה עם הבוס, איזי כהן. "מכיוון שאני אחראית לכספים בחברה, ולא רק להשקעות, יש לו כל הזמן דברים לשאול אותי", היא מסבירה.
כשמסתכלים על המסלול המקצועי שלך, על כישורייך ויכולותייך, יש ציפייה שתגיעי לשפיץ של הפירמידה ותישארי בו. מתי זה יקרה?
"אני צריכה להיות בשפיץ של הפירמידה כדי להיות בשפיץ של ההגשמה העצמית? אני חושבת שיש לי את המקצוע הכי טוב ומאתגר בעולם. אין תפקיד מעניין יותר מזה. יש כל כך הרבה אתגרים בניהול כסף של אחרים. כלכלת ישראל צומחת בקצב נמוך הרבה יותר מהיקף הנכסים שאנחנו מנהלים, וזה אומר שאנחנו צריכים לאתגר את עצמנו, לחפש פתרונות גם בחו"ל כדי שיהיה לך כסף לפנסיה. אין לנו ברירה. הכלכלה כאן לא צומחת מספיק, הבורסה צומחת בקצבים נמוכים מאוד לעומת הגידול בהיקף הכספים שלנו, שהוא בערך 8% בשנה".
אבל מה לגבי האגו המקצועי שלך? תחושת הישגיות, רצון בתגמול, כיבוש פסגות?
"לא אמרתי שאעשה את התפקיד הנוכחי כל חיי. אבל אולי מימוש הפסגה שלי יהיה בכלל להקים בית ספר פרטי למעוטי יכולת? לקחת את כל מה שלמדתי על ביטוח, בנקאות ועסקים, וללכת לעשייה לטובת הכלל? חינכו אותנו לחשוב שהערך שלך נמדד לפי המקום שבו אתה נמצא, הדירוג שלך וכמה משלמים לך. מי אמר שאני חייבת ללכת בנתיב הזה? אם הייתי חושבת שזה העניין, אולי הייתי עושה מסלול אחר. זכיתי לעסוק במה שאני אוהבת ומעניין אותי עם אנשים חכמים. זה השפיץ של החיים.
"עצוב לי בשביל מי שלא קם בבוקר ואומר 'אני בר־מזל'. ועצוב לי יותר אם הדימוי העצמי שלו נגזר מלהיות במקום השלישי או הרביעי ברשימת המשפיעים בעיתון. כי אז העוצמה שלו לא פנימית, אלא חיצונית. יש לי פריבילגיה אדירה להיות משוחררת מתבניות החשיבה של להגיע לשפיץ".
את עובדת בעולם גברי וקפיטליסטי, שמאופיין בתחרותיות עזה ואגו. את באמת נקייה מזה?
"שלא תטעי, אני בשפיץ של התפקידים. תיק הנכסים שכלל מנהלת היום גדול יותר מבנק בינוני. אני בשפיץ גם אם זה לא נקרא כך על ידי מישהו אחר. אבל סמלי סטטוס של מנכ"לות פחות מעניינים אותי. אני חופשייה לבחור איפה להיות ועושה את זה".
"אני לא משתעבדת לתדמית, לא אשאר במקום שלא מעניין לי"
לוין (54) עברה כברת דרך מאז היתה כלכלנית בת 26 שאף אחד לא משיב לקורות החיים שלה עד שהפכה להיות אחת ממנהלות ההשקעות המוערכות בישראל. היא החלה את דרכה המקצועית ב־1989 כעוזרת למנהל תיקים באופק ניירות ערך, חברה־בת של לאומי (ולימים חלק מפסגות), ואחרי כעשור התקדמה לתפקיד מנהלת מקצועית של החברה. בהמשך שימשה מנכ"ל משותף בבית ההשקעות נשואה זנקס (שלימים מוזג לתוך אקסלנס נשואה), ומשם עברה ב־2002 לניהול חטיבת ההשקעות והאשראי של חברת הביטוח מגדל, תפקיד שבו כיהנה שמונה שנים, ובמהלכו דחתה הצעה להתמנות למפקחת על הביטוח במשרד האוצר.
ב־2010 עזבה את מגדל לטובת בנק הפועלים, שבו כיהנה כמשנה למנכ"ל דאז ציון קינן, והיתה אחראית לניהול הנכסים הפיננסיים וכספי תיק ההשקעות העצמאי של הבנק. למרות הקריירה המבטיחה בבנק, ב־2014 חזרה לוין למגדל כדי להיענות הצעה שלא יכלה לסרב לה - להיות יו"ר במקום יונל כהן. אלא שכעבור חצי שנה, כאמור, עזבה בפתאומיות, ובינואר 2015 נחתה בכלל.
למה עזבת את מגדל אחרי חצי שנה בלבד? זה היה אמור להיות שיא בקריירה שלך - ניהול החברה שבה גדלת.
"כי זה לא היה נכון לי. יכולתי להישאר, אבל בחרתי ללכת, משום שזה לא היה מה שחשבתי שיהיה. מגדל היא חברה מופלאה, אחת הטובות במשק. אני אוהבת אותה בכל נימי נפשי. גדלתי בה ולמדתי בה המון. וגם אי אפשר להקל ראש בשלמה אליהו. הוא יזם מדהים. בן אדם שהיה שליח על אופניים והגיע עד לבעלות על חברת הביטוח הגדולה בישראל.
"אבל את צריכה להרגיש שמה שאת עושה מתאים לך, וכשזה לא כך - לזוז הצדה. אני לא משתעבדת לתדמית. אם לא אגשים את מה שמעניין אותי בתפקיד, אני לא אהיה שם. יש מי שבשביל להיות בשפיץ מוכן לסבול או לשלם מחיר גבוה מאוד. אבל אני לא יודעת מה הייתי עושה במקום רקפת רוסק־עמינח, אם היו עומדים וצועקים מול בית ספר של הילדים שלי עם מגפון. זה לא כזה כיף".
עזבת קריירה מבטיחה בבנק הפועלים בשביל מגדל. את מצטערת על זה?
"בחוכמה שבדיעבד יכולתי למצות את עצמי יותר בתוך הבנק. מצד שני, האם ארצה להיות מנכ"ל בנק? אני חושבת שלא. יש הגיון בעשיית התפקיד מבחינתה, היא לקחה בנק ומשנה לו את הדנ"א. זה דבר עם משמעות, אבל אני מאמינה שהחיים שלי כיפיים יותר מאלה של רקפת. בשנה טובה אנחנו מרוויחות דומה, אז למה אני צריכה לעשות את מה שהיא עושה בדיוק? כדי להיכנס גבוה יותר לדירוג בעיתון?".
קינן עזב את תפקידו על רקע תלונה נגדו על תקיפה מינית של עובדת בנק. מה חשבת על זה?
"אני פחות מצויה בדברים שלא קרו בתקופתי. מבחינתי היה לי מנכ"ל מצוין שנתן לי תמיכה. פעם בחודש הוא היה הולך לסניף ומנהל אותו בעצמו כדי להבין מה קורה בשטח, פותח תוכניות חיסכון, מזמין כרטיסי אשראי. זה היה שיעור אדיר ממנהל שרוצה להיות מחובר לשטח ולהבין מה קורה".
ומה הלאה? כל חייך תהיי "עכבר תאגידי" בארגון גדול?
"אני לא אמות על הכיסא הזה. זה תפקיד שעשיתי בעבר, ושמחתי לעשות אותו כשאיזי פנה אליי. אבל יש לי עוד 20 שנות קריירה, 15 במקרה הגרוע. אני רוצה לעשות משהו אחר מתישהו, אולי עם פחות ביורוקרטיה. אני רצה כל החיים, עובדת קשה כמו חמור, אחראית מגיל צעיר מאוד, ואת שואלת מה אני אעשה עם כל המטען הזה ב־15 השנה הקרובות. חנוך דאום אומר שאחרי גיל 55 זה עידן הזבל, אני בת 54 ולא רוצה להיכנס לעידן של זבל. הדבר היחיד שנותן לי משמעות הוא התחושה שאני עושה משהו שמשנה".
רגולציה מעניינת אותך?
"זה גם כלי להיות קרוב לעולם המשתנה".
סלינגר מסיימת את התפקיד בעוד שמונה חודשים.
"אל"ף, היא לא מסיימת, ובי"ת - אני לא פונה לשר האוצר מעל דפי העיתון".
כלומר, את לא פוסלת מעבר לרגולציה על הסף.
"בסופו של דבר אנחנו אזרחים, והשאלה היא איך אנחנו יכולים לתרום משהו מהידע שלנו כדי להשפיע על חיינו וחיי ילדינו. לא סתם רוני חזקיהו הלך להיות החשב הכללי, הוא חושב שיש לו יכולת להשפיע. הוא ראה הכל, לא מתרגש מכל דבר, יש לו יכולות והוא מבין את העולמות הפיננסיים".
תרצי בבוא העת להיכנס לנעליו של איזי כהן?
"לא יודעת. זה תלוי בהרבה דברים, כמו מי יהיה בעל השליטה, ואם בכלל ארצה בזה".
"בשביל אבא שלי הייתי מוכנה להוריד את השמים"
לוין גרה בתל אביב עם בן זוגה מאיר ברון ובתם המשותפת נעה (20), המשרתת כקצינה בצבא. יש לה עוד שני בנים גדולים מבעלה הראשון, דויד הבכור (29), שעובד כמנהל תפעולי בסטארט־אפ, ועודד (28), שהוא עורך הדין.
מאחורי האישיות הלא שגרתית שלה עומדת גם ילדות לא שגרתית. רמז לכך ניתן בשורה שבחרה לפרויקט ראש השנה של "מוסף כלכליסט" מתוך השיר "בדרך הגדולה" של נתן אלתרמן: "להביט לא אחדל ולנשום לא אחדל / ואמות ואוסיף ללכת". בנימוק לבחירתה כתבה - "אבא שלנו היה אהובנו ומבצרנו, הוא גידל אותנו כהורה יחיד מגיל צעיר מאוד, וכשנפטר, לא ידענו את נפשנו מכאב. ההכרה שהגעגוע לעולם יהיה שם, יחד עם האהבה העצומה והידיעה שהוא מלווה אותנו בדפוס חיינו קופלו לשורת השיר הזו החקוקה על מצבתו".
"כשביקשו ממני לבחור שורה משיר כתבתי את השורה הזאת ובכיתי", היא מסבירה כעת. "מאז אני לא יכולה לקרוא את הטקסט הזה, כי בכל פעם שאני קוראת אותו, אני בוכה. גדלתי בחיפה עם אבא שנשאר הורה יחיד, אחרי שאמי עזבה את הבית מסיבות אישיות ועברה להתגורר בגרמניה. היינו ארבעה ילדים, בני שנתיים עד 15. אני הייתי בת 13 בסך הכל. והוא, אציל נפש שכמוהו, אמר לה: 'סעי, חפשי את עצמך', וגידל אותנו לבדו. הוא דאג שנראה אותה פעמיים בשנה, והעניש אותנו אם היינו אומרים משהו בגנותה. זה לא היה בכלל קביל. תמיד אמר: 'אל תשפטו אותה, אתם לא בסיטואציה שלה, אני לא שופט, אז גם אתם אל תשפטו'.
"נהוג לחשוב שאמהות תמיד צריכות לגדל את הילדים שלהן, אבל מכיוון שחוויתי משהו אחר, התפיסות שלי קצת שונות. אני קוראת לה 'אמא' כי היא אמא שלי, יש לי את התלתלים שלה. אבל בגלל ההיעדר שלה סבלתי חברתית. וכדי להתמודד הייתי צריכה לבנות את הנפש בצורה אחרת, להגיד לעצמך - 'מה שלא יקרה, אני יודעת לעבור את הסופות האלה'".
איזה מין אבא היה לך?
“אבא שלי, בניהו, היה יקה. הוא דיבר גרמנית וראה טלוויזיה בגרמנית עד יום מותו. הוא למד הנדסת מכונות בשוויץ, ובארץ כיהן בהנהלה הראשונה של ישקר, עד שנהפך ליבואן עצמאי של מכונות חריטה. היו לו ארבעה ילדים להעסיק, אז הוא כל הזמן לקח אותנו לפעילויות. טיילנו הרבה, והוא במיוחד אהב סקי שלג. בגיל 13 היתה לי תאונת סקי קשה מאוד בחו"ל. החלקתי במהירות גבוהה בירידה והתרסקתי לתוך סלע. איבדתי הכרה, נפגעתי בברך ובפנים וכמה שיניים עפו. אבא שלי הרחיק את כולם, בדק שהרגליים שלמות, שהידיים שלמות ואין שבר. ואז אמר לי: 'עכשיו את עולה על הסקי, והכריח אותי להחליק עד הנקודה שבה משמר הסקי אסף אותי. הוא לא זז ממני בבית חולים כשהשתילו לי את השיניים. שנים לאחר מכן, כשאמרתי לו שזה היה אכזרי, 'למה עשית לי דבר כזה?', הוא ענה שאחרת, לא הייתי מעזה לעשות סקי שוב.
"שומר המסך בנייד שלי הוא מסלול הסקי באוסטריה שאבא הכי אהב בעולם, ובכל שנה, לפני שאני יורדת אותו אני אומרת לעצמי: 'אבא, אני עושה את זה בשבילך'. זה נהפך לטקס. השורה ‘ואמות ואוסיף ללכת’ בשיר מסמלת לי שהוא חי איתי, אני מרגישה שהוא עושה את זה יחד איתי.
"ברור שההחלטה של אמי לעזוב את המשפחה גבתה מחיר מהקשר ביני לבינה. הוא קיים, אבל אין מה להשוות בינו לבין מערכת היחסים שהיתה לי עם אבא. זה סוג מחויבות אחר. בשביל אבא הייתי מוכנה להוריד את השמים, יותר מאשר בשביל הילדים שלי.
"אבא נפטר מסרטן ב־2007. מרגע שחלה, הוא היה מוקף על ידינו 24 שעות ביממה. בני הזוג שלנו ידעו את ההיררכיה. אבא שלי במקום הראשון. ככה הם קיבלו אותנו. עבדתי אז במגדל, וכשבאתי אליו לבית חולים הוא היה מסלק אותי: 'לכי לעבוד'. אבל אני ואחיי לא הסכמנו שיזוז מעינינו לשנייה. תמיד חשבנו: 'הוא גידל אותנו לבד, אז עכשיו לנו יהיה קשה לדאוג לו?'".
איזו מין אמא את?
"אני לא מאלה שמתקשרות שלוש פעמים ביום. גם אין לי דגם כזה. אני מבשלת רק בסופי שבוע, והם באים להתארח. חשוב לי שהם ילמדו, שיהיו סקרנים, שלא יהיו תקועים במשהו שהם לא אוהבים רק כי צריך, ושיידעו שלא משנה מה יקרה - אני הסלע שאפשר לבוא לנוח עליו. אבל לדחוף קדימה הם יצטרכו לבד, כי זה מה שאבא שלי היה בשבילנו. הוא גם נתן לנו לטעות. אמר את דעתו, אבל לא נדנד.
"כשבני הגדול היה קצין הדרכה בצבא, הוא סיפר לי יום אחד שגילה שהורידו לו 200 שקל מהמשכורת על תוספת סיכון. אמרתי לו: 'אני נראית לך הרמטכ"ל? תעשה משהו מול המפקדים שלך'. אבל כשסגרתי את הטלפון כתבתי מכתב לדובר צה"ל. לבן שלי זה לא משנה, אבל זה משנה לחברים שלו, שאין להם אמא שתעשה את זה, כאלה שגרים בפריפריה ובשבילם הכסף הזה משמעותי.
"שאלתי את קצין חינוך ראשי אם המטרה היא ש'שואבי המים' לא יילכו לקורס קצינים? לא יעברו הדרכה כי מורידים להם במשכורת? ועוד ככה פתאום בלי לתקשר את זה? פניתי למנכ"ל משרד הביטחון דרך אשתו ובמקביל לתקשורת. בסוף ההחלטה הוחזרה לאחור. על זה אומרים לי ש'אי אפשר לגעת בילדים שלי', אבל בחיי שעשיתי את זה לטובת הכלל. כאזרחית לא יכולתי לשתוק, ואני רוצה שהילדים שלי יידעו שכשאתה צודק, תילחם על עמדתך. זה משהו שאני רוצה שיזכרו, וגם שלא יישארו במקום שלא טוב להם בו".
כמו בתפקיד מנכ"ל מגדל?
"אני גם נשואה בשנית. בעלי הראשון הוא אדם מקסים, יפה, אבא יוצא דופן באיכותו. לא עוזב את הילדים לרגע. אבל כזוג לא התאמנו ונפרדנו כשהם היו בני שלוש־ארבע, ושנינו מצאנו זוגיות טובה יותר. לעולם אהיה אסירת תודה לאשתו של בעלי לשעבר, שהיא אוהבת את הילדים שלי כמו את שלה, השמות שלהם חרוטים על הטבעות שלה יחד עם אלה של ילדיה.
"לפני שנתיים עמדנו מתחת לחופה בחתונה של הבן שלי. בעלי נעמד מאחורי הרב כדי להרגיש שגם הוא בחופה, אבל אשתו של בעלי לשעבר עמדה בקהל, ומזווית העין, כשצעדתי לחופה, ראיתי אותה ממררת בבכי. מבחינתה מחתנים גם את הילד שלה. זה שבר לי את הלב. לקחתי אותה, חיברתי אותה ליד שלי, וצעדנו עם הילד שלושתנו לחופה. איך שצועדים לחופה זה לא מה שחשוב. המשפחה של הילדים שלי היא לא רק אני, ובזה אני גאה, לא בלעמוד בשפיץ של משהו. התמונה הרחבה היא החשובה".
"הריבית הנמוכה היא הרוצח השקט של הפנסיה"
האחריות העיקרית של לוין בתפקידה הנוכחי היא להשביח את נכסי הציבור, כלומר, למצוא השקעות שישיאו תשואה גבוהה על הכספים שהפקידו אנשים בחיסכון הפנסיוני, בלי לסכן את הביטחון העתידי שלהם יותר מדי. כמי שמודעת לכובד המשימה, היא מקפידה לשדר חרדת קודש: "כשאתה מנהל כסף של אחרים אתה צריך להתנהל כמו גבאי. זה לא שלך, זה בפיקדון. כמנהלת תיקים זה קל יותר. את בתקשורת אחת על אחד עם הלקוח, ויכולה להסביר לו לאן הולכים כשהוא דורש יותר או פחות סיכון. אבל כאן מדובר בקהילה של אנשים שאת לא מכירה, והפנסיה שלהם בידיים שלך, לכן את חייבת לזכור שאת רק חוליה אחת במירוץ שליחים של 40 שנה, וכל הזמן את חייבת להתאפס על עצמך ולהבין את זה".
איך מייצרים פנסיה ראויה בריבית האפסית ששוררת במשק כבר כמה שנים טובות?
"הריבית הנמוכה היא הרוצח השקט של הפנסיות. כל המודלים של קצבת פנסיה מניחים תשואה של 3.5%–4% על הכסף המופקד, ובעולם של ריבית אפס עם השקעות חסרות סיכון, בהגדרה תהיה שחיקה של הקצבה. צריך לקחת הרבה יותר סיכונים מבעבר כדי להגיע לתוצאה הזאת. לכן עכשיו השאלה היא איך את לוקחת את הסיכון. הדרך הטובה ביותר לייצר תשואה גבוהה בסיכון נמוך יחסית היא באמצעות נכסים מניבים, כמו נדל"ן להשכרה. פעם זה ייתן לך תשואה של 4%, ופעם 7%, אבל תמיד הוא ייצר איזושהי הכנסה. הבעיה היא שבתחרות בפנסיה מודדים לך ביצועים לטווח קצר, ואת זה משווים למתחרים. אבל במקרים רבים ההשקעה בנכסים מניבים מייצרת פירות בטווח הארוך.
"נוסף על כך, בניגוד לארצות הברית למשל, מדינת ישראל לא מעניקה למוסדיים תמריץ להשקיע בנכסי תשתית ארוכי טווח בארץ, מה שמוציא אותנו, המוסדיים, להשקיע בתשתיות בחו"ל, וחבל. כי ההון של האזרחים היה יכול לבנות פה תשתיות וגם לקבל מהן הכנסה בחזרה. Win–Win הכי חברתי שיש".
המרדף אחר תשואה נאה היה משימה לא פשוטה עבור כלל, במיוחד בשנה החולפת, שבה התמודדה עם אי־שקט בשלוש חזיתות: עובדים, הנהלה ובעלים. בין ההנהלה לעובדים הוכרז סכסוך על רקע חידוש הסכם העבודה, ששיאו היה שביתה של שבועיים ביוני, שפגעה בתוצאות החברה ברבעון הראשון. כהן בחר ללכת ראש בראש עם העובדים וקרא לעבר המפגינים מול ביתו: "הדרישות שלכם מוגזמות. לא אתקפל. אני אסגור את החברה. לא אכפת לי". לבסוף הגיעו הצדדים לפשרה, לא לפני שכהן קיצץ בשכרם על תקופת השביתה.
במקביל ריחף סימן שאלה מעל המשך כהונתו של כהן עצמו, לאור הקיצוץ של 70% בעלות שכרו בעקבות יישום התיקון לחוק שכר הבכירים, ולאור עמדתו של אדוארדו אלשטיין, בעלי אי.די.בי המחזיקה בכ־45% מכלל. אלשטיין התנגד להארכת כהונתו של כהן "לנוכח ליקויים באופן ניהול החברה ותוצאות עסקיות נחותות בפרמטרים שונים ביחס למתחרים", אך לבסוף החליט הדירקטוריון להמשיך את העסקתו עד סוף 2019.
במרוצת הזמן הזה המשיכה כלל לתור אחר קונה שיחלץ אותה ממבנה הבעלות הבעייתי שאליו נקלעה. כשאלשטיין רכש את השליטה באי.די.בי מנוחי דנקנר ב־2014, הוא נדרש לקבל היתר שליטה בכלל מידי המפקחת על הביטוח באוצר דורית סלינגר, אך היא סירבה, וחייבה את אלשטיין להפקיד את מניותיו בידי נאמן ולמכור את החברה. אלשטיין היה במגעים עם כמה רוכשים שלא אושרו על ידי הפיקוח, שלבסוף כפה עליו מתווה למכירת הבעלות לציבור במנות של 5% בכל רבעון.
איך מנהלים אופרציה כה מורכבת עם בעלים שלא מתירים לו להיות הבעלים? כיצד זה משפיע על תפקוד כלל ביטוח?
"זה לא אמור להשפיע. החברה צריכה להתנהל לטובת בעלי העניין שלה - בעלי הפוליסות (הלקוחות), בעלי המניות ועובדיה. לכן לא משנה מי הבעלים. יכול להיות שיגיע מחר בעלים חדש, והוא לא יוכל להגיד שום דבר על הקצאת כספי העמיתים, כי מי שמחליט שם אלה דירקטורים חיצוניים. הבעלים יכול להשפיע רק על הכיוון האסטרטגי של החברה".
זה נותן למנהלים השכירים המון כוח. אולי זה דווקא חיסרון שמקרין על הביצועים?
"חסרות דוגמאות של חברות עם בעלי שליטה שהגיעו לתוצאות לא טובות? אין הוכחה חד־משמעית ליתרון או לחיסרון שבעניין. ישראל צעירה מדי בהתנהלות של גופים פיננסיים ללא גרעין שליטה".
המפקחת על הביטוח זרקה את האופציה לבעלות סינית מכל המדרגות.
"אני לא עד כדי כך חסרת אחריות שאביע את דעתי על עמדת הרגולטורית".
גלעד אלטשולר ואבנר סטפק, בעלי אלטשולר שחם ומיטב דש (בהתאמה), אמרו שזה גובל בגזענות.
"השם שלהם רשום על בתי ההשקעות שבבעלותם. אנחנו רק מנהלים בחברה. את סומכת על המערך הרגולטורי במדינה? אם כן, זה לא כל כך משנה מי הבעלים. בסוף אם אין אמון במערכות, הן יקרסו לתוך עצמן. תפקיד הרגולטורים הפיננסיים הוא לדאוג שהמערכת של הון פוגש חיסכון תנוצל הכי טוב לצמיחת המשק הישראלי".
את מעידה על עצמך שאת מחפשת צמתים שמשנים את המציאות, מה יכול להיות צומת כזה בתחומך?
"טכנולוגיית המטבעות הווירטואליים, הבלוקצ'יין. אני רוצה להיות שם כדי להביא את כל העולם הישן ולחבר אותו לעולם החדש. זה סופר מעניין להכניס גופים כאלה לעולם רגולטורי למשל".
להערכתך, האם מתנפחת בועה סביב המטבעות הווירטואליים, שתתפוצץ כמו בועת הדוט.קום?
"כן, כי יש המון הייפ שיגיע בסוף לקריסה. אבל מה קרה עם האינטרנט מאז? הוא נעלם? מי ששרדו את הקריסה הן ענקיות הטכנולוגיה של היום, שמשתלטות על תחומים הולכים ומתרבים. יכול מאוד להיות שיקרה דבר כזה עם מטבעות דיגיטליים. אבל הטכנולוגיה שמאחוריהם משנה את המציאות. חשבי מה זה יעשה לרשויות המס, כשבמקום לתפוס עשרה אנשים בשנה ולבדוק את הצהרת ההון שלהם, תהיה להן טכנולוגיה שמספקת את הצהרות ההון של כולם כל הזמן. היא יכולה לחולל גם מהפכה ביכולת של חברות לגייס הון בהנפקה. זאת טכנולוגיה שמפוצצת את המוח. במקומות כאלה אני רוצה להיות".