אינפלציה של פספוסים

1. התעלומה

"פספוס" יעד האינפלציה הפך להיות נקודה מדאיגה ברמה בינלאומית, והיותו בגדר צרת רבים, אינו נחמה. בישראל זה קורה זו השנה הרביעית ברציפות. בשנים קודמות ידענו לספק לעצמנו הסברים טובים: ייסוף המטבע, הירידה במחירי האנרגיה. מה השתנה ב־2017? העובדה שמחיקת האינפלציה הפכה תעלומה, כפי שהיטיבה לנסח זאת ג'נט יילן בספטמבר האחרון. זו הפעם הראשונה שבה הדמות המשמעותית ביותר בעולם המוניטארי – יו''ר הפד האמריקני – מודה ומתוודה שאפילו היא לא מבינה לאן נעלמה האינפלציה. אגב, על דבריה של ילן יכולה היתה להיות חתומה גם נגידה אחרת, במדינה מזרח תיכונית. קרנית פלוג שמה. זו השנה הרביעית ברציפות שבנק ישראל, שייעודו על פי חוק הוא דאגה ליציבות המחירים במשק, ויעדו המרכזי הוא ייצוב רמת האינפלציה במשק, מפספס את יעדו וייעודו. ממש כך. האינפלציה נגזרת ממדד המחירים לצרכן של הלמ''ס ואמורה לנוע, על פי קביעת הממשלה, בין 1%–3%. לפי נתוני הלמ''ס שהתפרסמו אמש האינפלציה עמדה על 0.4% מתחת ליעד בפעם הרביעית. סימני השאלה שמרחפים מעל המספר הזה מטרידים את העולם בכללו וישראל בפרט.

2. הבעיה

אחת הבעיות המרכזיות היא שהמודלים המאקרו־כלכליים שהיוו במאה האחרונה את התשתית למדידת האינפלציה – קרסו. במדינת ישראל לדוגמה, השכר הריאלי בזינוק חד מזה שלוש שנים, האבטלה כמעט אפסית (כזו שמוגדרת "טבעית" או "חיכוכית" – כלומר נובעת ממעבר בין עבודות), הריבית אפסית, ובניגוד מוחלט לתיאוריה – אף על פי ולמרות כל אלה – האינפלציה שלילית או אפסית (במקרה הטוב). התוצאה הזו מחייבת את זריקת כל ספרי הלימוד האוניברסיטאיים לפח, לרבות עקומת "פיליפס" המפורסמת שקובעת כי האבטלה והאינפלציה מהופכות. אלכס זבז'ינסקי, הכלכלן הראשי של מיטב-דש, רצה לבדוק עד כמה המודלים והתיאוריות שהיו אבני יסוד עדיין רלוונטיים והזין למודל את נתוני המשק. התוצאה היתה משעשעת אם לא היתה כה מטרידה: האינפלציה במשק צריכה היתה לעמוד על סביבות ה־8% (!).

קרנית פלוג, נגידת בנק ישראל צילום: נמרוד גליקמן

3. מה עושים?

הרי למדד המחירים, לאינפלציה הנגזרת ממנו, לריבית, ולבנק ישראל כמוסד השלכות בלתי מבוטלות על הכיס של כולנו. לכן ייתכן שכדאי לחשב מסלול מחדש ולהתחיל לחשוב מאפס. על הכל. הרי אינפלציית מוצרים אין – אבל אינפלציית נכסים יש והיא דו־ספרתית. אולי הגיע הזמן לחשוב על מונח חדש לאינפלציה. המדד אינו כולל מחירי נכסים וזו הסיבה שאנו בדפלציה. המצב היה יכול להיות הפוך אם אכן היו מכניסים את מרכיב הנכסים הפיננסים והנדל''ן שזינקו בעשרות מונים בשנים האחרונות. הנה משל שיכול להמחיש עד כמה המדד הזה אנאכרוניסטי. הוא עדיין מתפרסם ב־15 לחודש. למה? מכיוון שלפני שני עשורים היה קשה לוגיסטית לקושש את כלל הנתונים. בעידן הטכנולוגי, אפשר היה לפרסם את המדד כבר ב־2 לכל חודש.

4. ומה שואלים

האם לא נכון להחריג מיעד יציבות המחירים שקבעה הממשלה את שינויי המסים שהממשלה עצמה מכתיבה במו ידיה? לכלל הפחתות המע''מ ולכלל תוכניות ה"נטו" למיניהן, השפעה ישירה ומשמעותית על המדד. יש מדינות שכבר החלו לחשב את מדד המחירים ללא שינויי המס.

וכאן מגיעים לשאלה הקשה יותר, אם הבנק המרכזי כבר לא ממלא את ייעודו ולא נותרה לו אפילו תחמושת אחת בארסנל להשגת יעד זה (הריבית כבר אפסית ורכישת הדולרים הביאה את היתרות לשיאים דמיוניים) – מה התפקיד של בנקים מרכזיים בעידן הנוכחי? מאז אותה הצהרה של יילן, שאלה זו חוזרת על עצמה ללא הרף בעיתונות הכלכלית העולמית. האם על בנקים מרכזיים להתרכז יותר במטרות מאקרו־יציבותיות ולדאוג למניעת בועות וזעזועים פיננסיים שפוטנציאל ההרס שלהם גדול בעשרות מונים מאינפלציה אפסית או דפלציה? האם כדאי לשנות את חוק בנק ישראל מ־2010? אלו שאלות שקברניטי המשק יצטרכו לשאול ואחרי ארבע שנים של דפלציה עמוקה ומבנית, יפה שעה אחת קודם.