חוק המרכולים משנה סדרי עולם

"מדוע דווקא שר הפנים, הוא לבדו ואין בלתו, ראוי כי ישליט את מרותו ויקבע עבור כל התושבים בכל היישובים בכל מדינת ישראל ללא יוצא מן הכלל, אילו עסקים יהיו פתוחים בימי המנוחה בכל רחבי המדינה" ‑ שואלת עו"ד דפנה הולץ־לכנר בעתירה שהגישה אתמול ח"כ זהבה גלאון נגד חוק המרכולים, שהפקיע את הסמכות להחליט על המרחב הציבורי מידי הרשות המקומית והעביר אותה לשר.

מצדדי החוק טוענים בלהט שהוא לא ישנה דבר. מעולם לא התנהלה מלחמת חורמה חקיקתית נחושה כל כך על חוק שאינו משנה דבר. אבל אסור להתבלבל: זה חוק שמשנה סדרי עולם.

תולדות היחסים בין חילונים לדתיים התאפיינו בדרך כלל בכיבוד הדדי של המרחב הציבורי והתרבותי. הסדרים שמאמללים נשים בבתי דין רבניים נשמרו, שכונות חרדיות סגורות לתנועה, האוטונומיות החינוכיות נשמרות. כשביקשו עותרים חילונים לבטל את החוק שפוטר ישיבות מלימודי ליבה, בג"ץ דחה את העתירה, ובא כוחם של החרדים בירך על הסכמת בג"ץ שלימודי ליבה "צריכים להילמד מבחירה ורצון ולא בכפייה, מכוח חוק".

שר הפנים אריה דרעי על רקע סניף טיב טעם צילום: שאול גולן, עמית שעל

והנה "בכפייה, מכוח חוק" פורצים החרדים למרחב החילוני. זה מדרון חלקלק, שבו צד אחד במשוואת ה"יהודית־דמוקרטית" מקבל כוח לכפות את ערכיו על הצד האחר. כעת, אם עיריית רמת השרון תרצה להגדיל את מספר העסקים הפתוחים בשבת, שר הפנים יוכל לבטל את רצונה.

מה אם בעתיד תמונה דווקא גלאון לשרת הפנים? קשה להעלות על הדעת שהיא תפתח מרכולים בבני ברק; דרעי, לעומתה, יכול לסגור אותם ברמת השרון. לפי החוק החדש השר לא יסגור עסקים שהם לדעתו בגדר "צרכים חיוניים". שיקול הדעת הזה ישתנה בין דרעי לגלאון, אבל לא בין רמת השרון לבני ברק. הנה עוד אבסורד דמוקרטי.

ואולם כדי לצלוח את בג"ץ צריך להוכיח פגיעה בלתי מידתית ולתכלית פסולה בזכות יסוד. מהן הזכויות במקרה זה? החופש מדת, חופש המצפון, הזכות לחירות שטבועה בזכות העל של כבוד האדם וחירותו. "חירות זו", כתב אהרן ברק, "כוללת את חירותו של כל פרט לקבוע לעצמו את אורח חייו". שאלה מעניינת היא אם זו גם זכות קולקטיבית: החירות והאוטונומיה של כל קהילה ורשות לקבוע את אורחותיה.

אלה שני מרכזי הכובד של העתירה: הכרה בזכות זו כזכות יסוד חוקתית שראויה להגנת בג"ץ, והתכלית הפסולה של כפייה דתית. המניעים הפוליטיים והכוונה לעקוף את בג"ץ הם שחקני משנה, שמדגישים את ההבנה שהחוק אולי "לא משנה דבר", אבל משנה לחלוטין את האיזון בין דת ומדינה, בין יהדות ודמוקרטיה.