הרייטינג של הבוררים עולה, ובתי המשפט מרוצים

אחד התחומים הגדלים ומעוררי העניין בשנים האחרונות הוא תחום הבוררויות, שהולך ומתעצם הן בשל כמות הסכסוכים שעוברים אליו והן מבחינת סכומי הכסף המתגלגלים בו. אולי זה התחיל כאתר ליישוב מחלוקות, בעיקר עסקיות, כדי לפנות את זמנו של בית המשפט, אבל עם השנים הולך תחום זה ותופס תאוצה, ולא מעט כסף בצדו, כמצופה.

נראה שכולם יוצאים מרוצים מהמגמה ‑ בתי המשפט מתפנים לעסוק בתביעות אחרות, הצדדים מקבלים יחס אישי וצמוד יותר מהבורר הנבחר וכמובן הבורר עצמו נהנה משכר טרחה נאה. בניגוד לבית המשפט, שם מתנהל הליך פומבי שפתוח לציבור, אלא אם כן הוטל חיסיון על ההליך, הבוררויות ‑ גם בארץ וגם בחו"ל - נתפסות כמסתוריות, כאלה המאפשרות מעט מאוד מידע לציבור על ההליכים המתנהלים בין הצדדים המתדיינים, ולרוב הדיונים מתנהלים בדלתיים סגורות.

בישראל ובזירה הבינלאומית הופכות הבוררויות לפופולריות יותר ויותר. לאחרונה אירח משרד עורכי הדין שביט בר־און גלאון צין ויתקון ושות' את הכנס השנתי של רשת עורכי הדין האירופית ELG, שכוללת מאות עורכי דין מרחבי אירופה המתמחים בדיני חברות ובמשפט מסחרי. בכנס השתתפו עורכי דין מהמשרדים החברים ב־ELG מהמדינות הבאות: אנגליה, צרפת, ספרד, הולנד, גרמניה, איטליה, הונגריה, אוסטריה, דנמרק, שבדיה וישראל.

הכנס עסק בעיקר בבוררות בינלאומית, כשאת הזווית הישראלית הציג עו"ד אמיר ויתקון. בהרצאה נידונו תחילה השיקולים לבחירה בין בוררות לבית משפט כמנגנון מוסכם ליישוב סכסוכים בהסכמים בינלאומיים. השיקול המרכזי שנידון היה יכולת האכיפה בהתאם לאמנות השונות לאכיפת פסקי בוררות לעומת אמנות לאכיפת פסקי דין זרים, וכן היכולת להביא סכסוך בינלאומי להכרעה בבית משפט במקום ניטרלי. שיקולים נוספים הם היכולת לקבל סעדים זמניים במדינות שונות, זהות הצד השני (ממשלתי או פרטי) והצורך בסודיות.

סוגיה נוספת שנידונה היתה הבחירה בין בוררות במוסד בוררות בינלאומי מוסדר כמו ICC או LCIA לבין בוררות שאינה מוסדרת. מתשובות המשתתפים ניכר שברוב המדינות המשתתפות ההעדפה היא לבחור במוסד בוררות מוסדר. ההרצאה העלתה שאלות שונות לגבי בחירת מקום הבוררות וההשפעה של סוגיה זו על האופן שבו יתנהל ההליך ‑ מבחינת דיני המקום, התמיכה מבתי המשפט, ההשפעה שיש למיקום על הצדדים, זהות הבורר ושפת הבוררות, הלאום של הבורר, השפה שבה מוצגים הטיעונים והשפה שהבוררים מבינים.

מימין: עו"ד קריסטינה מרטינטי ואמיר ויתקון

מי מעדיף בוררות

בשאלה האם עורכי הדין מעדיפים לקבוע בהסכמים סעיפי בוררות על פני הפניית הסכסוכים לבתי המשפט ‑ הדעות היו חלוקות. עו”ד קריסטינה מרטינטי ממשרד Elexi באיטליה ציינה שהיא בדרך כלל מעדיפה בוררות על פני בתי משפט, כיוון שהבורר הוא דמות שנבחרת על ידי הצדדים. כמו כן, בבוררות אפשר להבטיח שהבורר ישקיע את הזמן ותשומת הלב הדרושים לדיון בנושא, בעוד בבית משפט יש פחות שליטה על כך. לדבריה של מרטינטי, מוסד ה־ICC מקדם לאחרונה מסלול מזורז לבוררות שנמשך לא יותר משישה חודשים, והעלות שלו היא 20% מהעלות של הליך בוררות רגיל ב־ICC.

דעה דומה נשמעה גם מצד ד"ר פטר נוגרדי ממשרד Nogradi בהונגריה. לפי ניסיונו, בוררות יעילה הרבה יותר מהליך בבית המשפט, והשליטה בזהות של הבורר וידיעותיו בתחום הרלבנטי חשובות מאוד. סיבה נוספת לבחור בבוררות היא שההליך מתנהל בסודיות, על פי החוק בהונגריה ‑ להבדיל ממדינות אחרות כמו שבדיה ודנמרק שבהן הצדדים צריכים להסכים על סודיות אם הם רוצים זאת.

לעומת זאת, עו"ד טורסטן אמדה (Emde) ממשרד Gärtner Baumann בגרמניה ועו"ד אנה פרנקום (Frankum) ממשרדPenningtons Manches בלונדון הסבירו שבמדינותיהם יש בתי משפט מיוחדים לתחום עיסוקם: בגרמניה לנושאים של סוכנות והפצה ובאנגליה לענייני קניין רוחני. בשל ההתמקצעות של השופטים בתחומים אלו ‑ הם מעדיפים דווקא בבתי משפט.

עו"ד וינסנט ברושט ממשרד Paulhan & Associés בפריז הסביר שאחד השיקולים המרכזיים בבחירה שלו הוא הרצון והצורך לפרסם או לשמור בסודיות את תוכן ההליכים ודבר קיומם. במחלוקות בין גופים בצרפת הוא במקרים רבים יעדיף את בתי המשפט כדי שהדברים יתפרסמו, אבל בנושאים בינלאומיים הוא בדרך כלל בוחר בבוררות.

עו"ד מגנוס נדסטרום ממשרד Sigeman במאלמו שבשבדיה סיפר שכאשר הסכסוכים הם מחוץ למדינות סקנדינביה, הוא מעדיף לברר את המחלוקת בבית משפט בגלל שיקולי אכיפה של פסק הדין, אבל בסכסוכים בין גופים במדינות סקנדינביה יעדיף בוררות.

תיאודור אור. פועל במוסד הישראלי לבוררות עסקית

כל עורכי הדין אישרו שבמדינותיהם אין מניעה לעורך דין זר לייצג את הלקוח שלו בבוררות, לעומת ייצוג בבית משפט שברוב המדינות מחייב אישור או הסמכה מטעם לשכת עורכי הדין המקומית. בישראל המצב שונה ‑ לפי החוק, רק עורך דין ישראלי מורשה לייצג לקוח בהליך בוררות המתקיים בישראל.

בבוררויות שמתנהלות במוסדות יש בדרך כלל דמי פתיחת תיק של אלפי שקלים, עלויות קלדנות ולעתים עלויות עוזר משפטי. מנגד, בבוררות לא משלמים אגרת משפט בשיעור של 2.5% המשתלמת בבית משפט. לכן, כאשר מדובר בסכסוכים בסכומים גבוהים, למרות התעריף הגבוה יחסית, לעתים הליך הבוררות יהיה זול יותר מההליך בבית משפט.

בכנס הוצגו נתונים לגבי התפלגות פתרון הסכסוכים במדינות שונות בעולם. כך, מדו"ח DLA PIPER, עלה כי יבשת אסיה החליפה לחלוטין את בתי המשפט במוסד הבוררות: רק 36% מהסכסוכים המשפטיים בשנה החולפת נפתרו בבתי משפט, בעוד 64% הוכרעו באמצעות בוררויות. מנגד, באוסטרליה 97% מהסכסוכים נפתרו בבתי משפט ורק 3% באמצעות בוררויות. בצפון אמריקה 91% מהסכסוכים נפתרו בבתי משפט ורק 9% באמצעות בוררויות, ואילו באנגליה 88% מהסכסוכים נפתרו בבתי משפט ורק 12% באמצעות בוררויות. לפי הדו”ח, באירופה 50% מהסכסוכים נפתרו בבתי משפט ו־50% בבוררויות.

הדו”ח מונה שלושה גופים שבהם נפתרו המספר הגבוה ביותר של סכסוכים: ה־LCIA - בית הדין הבינלאומי לבוררויות בלונדון, ICC - בית הדין הבינלאומי למסחר, ו־US AAA - בית הדין של האגודה האמריקאית ליישוב סכסוכים.

כ־1,300 בוררים בישראל

הזירה הבינלאומית הולכת ומעדיפה לאט לאט את הבוררויות על פני בתי המשפט. נראה שבארץ מגמת הבוררויות הולכת ועולה, אבל עדיין עיקר ההליכים מתנהלים בבתי המשפט. על פי נתוני לשכת עורכי הדין מהשנים האחרונות, מספר הבוררויות הממוצע שהגיע לוועד המרכזי של הלשכה עומד על כמה עשרות (40-30) וכך גם מספר הבוררויות שהגיעו לראש הלשכה (כ-80-60 מדי שנה, לפי נתוני שנת 2014). מדובר במספרים המשקפים שבריר בלבד ממספר הבוררויות המתקיים בארץ מדי שנה, שכן צדדים לסכסוך רשאים לפנות לבוררים באופן עצמאי.

כיום בישראל יש קרוב ל־1,300 בוררים ושני מוסדות מרכזיים אליהם מתנקזת מרבית הבוררויות: המשכן לבוררות ופתרון סכסוכים (המוסד הגדול יותר, שבו פועלים השופטים בדימוס הילה גרסטל, ורדה אלשיך, יהודה זפט, משה גל, דוד חשין, אורי גורן ואחרים); והמוסד הישראלי לבוררות עסקית (שבו פועלים השופטים בדימוס תיאודור אור, יצחק אנגלרד ונילי ארד).

בניגוד לבתי המשפט, כאן הבוררים מקבלים את שכרם מהצדדים והסכומים נאים, ככל שעולים בניסיון ובוותק ובמעמדו של הבורר. עורך דין בכיר ובעל שם או שופט בדימוס נהנים משכר טרחה לא מבוטל. על פי נתונים, שכר טרחה של בורר פרטי נע בין 200 דולר ועד ל־800 דולר לשעה, המתחלקים בין הצדדים. כאשר מדובר בשופטים בדימוס, שכר הטרחה המינימלי נע סביב 500 דולר לשעה.