בתנועה: דרך ארץ קדמה לחומרה

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

הפעם היתה זו המקלדת ששבקה חיים. הבאתי את הלפטופ למעבדה מוסמכת של לנובו, השוכנת בצומת מעריב בתל אביב - מקום שהיה בעבר צומת סואן, וכיום הוא יער פוסט־אפוקליפטי, עיי חורבות שבהם צומחים מקדחיה ומכושיה של הרכבת הקלה. המעבדה החזירה לי את המחשב עם מקלדת תקינה, אבל עם בעיה חדשה: המחשב נדלק רק אחת לשש או שבע שעות, וביתר הזמן הוא דיבר אליי בשפת פיקסלים המובנת רק לו.

איור: שמרית אלקנתי

שבתי אל הפוסט־אפוקליפסה. הפקידה לא יצאה מגדרה לעזור, אז דרשתי לראות מנהל. אבל המנהל, אבי שמו, טען שהבעיה כלל לא נוצרה אצלם. "אנחנו עובדים עם חומרה, לא עם תוכנה", ביאר. "ומה שנפל אצלך זה מערכת ההפעלה".

"אבל זה קרה כשהמחשב היה אצלכם. אני הכנסתי למרפאה שלכם ילד עם רגל שבורה והוצאתי אותו עם צהבת נגיפית".

אבי נפגע מההשוואה. "זה יכול לקרות בכל רגע", הצהיר. "תוכנות קורסות". הוא נעץ בי מבט נוקב. "אנחנו עוסקים בחומרה", שב והדגיש, "לא בתוכנה". במקרה המחשב נדלק דווקא באותו רגע. לך תבין מכונות. אבי סייע לי להתקין תוכנת אופיס חינמית במקום זאת שמחקתי בטעות, וחזרתי הביתה.

אבל למחרת שוב לא נדלק המחשב. התחלתי לחשוד שאבי פשוט מסבן אותי. אבל למה שיעשה כך? שבתי למעבדה, והמתנתי בתור מאחורי לקוחה ששלחה מחשב לתיקון, שכעת אינו נדלק כראוי.

"למה את מתלוננת רק עכשיו?", תהתה הפקידה, כמו סניגור במשפט אונס.

"הייתי בחו"ל", הסבירה האשה.

"קרה לי בדיוק אותו דבר", הערתי מן הירכתיים.

"לא לשוחח עם לקוחות אחרים", הורתה הפקידה.

"אדבר עם מי שבא לי", הבהרתי.

"מחוץ לדלת!", פסקה.

אני מבין אותה. לא קל לשרת לקוחות, בעיקר במעבדה שמחשבים חוזרים ממנה מקולקלים. וגם לי היה חלק בחריפות תגובתה. מרוב מגננה היא הזעיקה את אבי.

"אתה מבין שהייתי עכשיו בשיחה עם לונדון", רטן, "ושאני נאלץ לקטוע אותה כי אומרים לי שבאת לכאן ואתה צועק?"

"לא צעקתי", אמרתי. ובאמת שלא צעקתי. רק הייתי חמוץ. נפניתי להסביר את רגע האאוריקה שלי: "לא הקב"ה הוא שפגע בתוכנה, אלא הטכנאי שלכם. בטעות. החומרה והתוכנה שלובות, ואין רע בתאונה קטנה, כל עוד מתקנים אותה".

הטכנאי יצא מחדרו והיה דווקא נעים הליכות. הוא לא ביטל את טענותיי, ואפילו הציע לעזור, אבל אבי סתם לו את הפה. הכנעת הלקוח הזה היתה משימת הדגל שלו כעת. וככל שדיבר, נעשה קצר רוח יותר. "אתה מבין שהייתי בשיחה עם לונדון?!" המשיך לרטון.

"כן, הבנתי! לונדון!" התפעלתי, "הרבה סרטים. מוזיקה טובה! ינצור האל אותך ואת המלכה ירום הודה. עומד מולך לקוח בשר ודם, ששילם לך מאות שקלים, שמודה שאינו מבין במחשבים ומבקש עזרה. אבל אין עזרה!"

ובאותו הרגע הבנתי גם למה: מתן עזרה פירושו קבלת אחריות, ובמציאות שבה כל אחד רואה באחר יריב, קבלת אחריות נחשבת תבוסה. זה לא רק אבי. זאת הבעיה הלאומית שלנו, ולפעמים לא יעזור לנו להתווכח. חזרתי הביתה עם מחשב דומם ולב כבד. אבל ישנתי על זה לילה והחלטתי לא לוותר. למחרת שבתי אל יער המקדחות וביקשתי את כספי בחזרה.

"לא תקבל ת'כסף בחזרה". הבהיר אבי. סיפרתי לו שהמחשב הציג בלילה מסך שחור והיה כתוב שמערכת ההפעלה נפגעה "כתוצאה משינוי בחומרה או בתוכנה". ביקשתי מאבי לפחות לבחון אותה, ואם לא יעשה זאת — שיחזיר את כספי. "אתה יודע מה הבעיה שלך?" אבחן, "אתה לא מבין את ההבדל בין תוכנה לחומרה".

בסוף קיבלתי חצי מהכסף בחזרה, ובאותו ערב מצאתי חבר של חבר שגר בבת ים. האיש הסביר לי בטלפון בסבלנות מה עשויה להיות הבעיה, ואפילו יצא משיעור תורה באמצע הלילה במיוחד כדי לאסוף את מחשבי. הפלא ופלא הוא גילה שהחומרה אכן נפגעה. "אני מציע שתחזור אליהם", הוא אמר, "אל תשאר חייב". אבל לא הייתי מסוגל. הם השפילו אותי. הצבעתי על החזה שלי והסברתי: "הם פגעו לי בדיסק הקשיח".