בזכות טראמפ
מה שמדהים כל כך בגל החשיפות של הטרדות מיניות הוא האמון שניתן היום בעדות של הנפגעות. באופן אירוני, מי שפתח את השער לאמון הזה היה דונלד טראמפ
כרגע החשש נראה מוגזם, אבל עצם קיומו מצביע בדיוק על השינוי הדרמטי שאפשר את גל החשיפות הזה: לראשונה מאמינים (ומאמינות) למתלוננות. זה מה שאפשר לכל כך הרבה נשים להצטרף לתלונות, ליזום אותן, להעלות תלונות מן העבר. פתאום, בבת אחת, כאילו ללא כל הכנה מראש וכביכול בלי שום סיבה — תלונות שעשרות שנים בוטלו כלאחר יד כהגזמה, שקר או נקמה התקבלו כדברי אמת, ללא פקפוק. נשים שעד כה לא מצאו כל טעם בהגשת תלונה או בחשיפת האירוע הסכימו לדבר, כי לפתע התחילו להאמין להן. לכן קיים החשש ממקרים שיתבררו כשקרים ויערערו את מעמד האמת — אבל במקביל, קיימת גם התחושה שאת המהלך הזה לא יהיה אפשר להשיב לאחור.
מי שאחראי חד־משמעית ובלעדית לשינוי הדרמטי הוא הנשיא דונלד טראמפ, ומשתי סיבות: האחת, בדיבור הפומבי שלו הוא הפך את השיח על ניצול נשים ללגיטימי. אם טראמפ יכול לדבר כך על יחסו לנשים ועל המעשים שעשה בניגוד לרצונן, ועדיין להיהפך לגיבור לאומי ולנשיא, הרי שעצם הדיבור מותר; לכן מותר גם לגברים אחרים להתרברב במעשיהם.
הסיבה השנייה חשובה יותר: ברגע שהגבר מספר שהוא פגע באשה, אי אפשר להאשים אותה בשקר. הוא־עצמו סיפר את הסיפור, האשה "רק" חזרה עליו, כלומר דבריה הם אמת. הגבר קיבל לגיטימציה לספר את מעלליו, ובכך הודה מראש באמיתות סיפורה של האשה. כשהשיח על ניצול מיני ויחסי כוח נפתח כלגיטימי, יחד איתו נהפך גם הסיפור של הנפגע/ת ללגיטימי, לאמיתי (אם כי כרגיל, נשים לא־לבנות לא מקבלות את אותו היחס).
מה שמדהים הוא הסחף הגורף והמהיר, והקבלה המוחלטת של השינוי המהותי בתחומים רבים (וכמובן, בכל אחד מהם היו מי שאמרו "ברור, ידענו כל השנים", בשדה כולו ועל כמעט כל מואשם). נגמרה הקלות שבה הטענה ש"הגבר מכחיש" התקבלה כייצוג האמת; טראמפ אולי נוקט טענה כזו בהקשר של רוי מור, הפדופיל שמתמודד על הכרטיס הרפובליקני של אלבמה לסנאט — אבל ייקח הרבה זמן לחזור למקום שבו מובן מאליו שהמתלוננת משקרת. ההודאה בעובדות של הפוגעים (חוץ ממור) הפכה את כל השיח על פגיעה מינית על ראשו. מי היתה מאמינה שדווקא טראמפ יגרום לשינוי הדרמטי הזה.
ד"ר לובין היא מרצה בחוג לספרות והתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת תל אביב