בתנועה: העובש נעשה יותר נוח

תכל'ס חבל שלא עושים את כל העולם מהחומר שממנו עשויה צרפת. החיים הביאו אותי אליה לא אחת, ביקרתי גם בפינות הזוהרות פחות שלה, ואני יודע שלא הכל קרואסונים חמים. אבל יש לצרפת יתרון משמעותי אחד וגדול על הארץ שלנו: היא הגיונית.

ההיגיון שלה הכניס את אלישה ואותי למצב לא הגיוני כל כך. זה קרה בכפר בפרובאנס, מקום מתוק שבתיו המטופחים מטפסים על גבעה שבראשה כנסייה מהמאה ה־12. מנגד פרושים יערות אורן, ולא הרחק שוכנת העיר המתוקה אקס. בדרך מטה מהכנסייה מצאנו את עצמנו מביטים, סתם לשם שעשוע, בחלון ראווה של סוכנות נדל"ן. זה כמה חודשים שאנחנו מחפשים בית בדרום תל אביב בואכה חולון או בת ים. כבר הפכנו בעצמנו למחשבוני משכנתא. והחלון הצרפתי הזה היה מדהים: לא הופיע בו שום נכס שמחירו גבוה כמו מחירה של הדירה הכי זולה שהוצעה לנו בארץ.

"בעלי הבית קיבלו את הצעת המחיר שלכם", סיפר הסוכן. עו"ד מטעם המדינה יטפל בכל ענייני הקנייה, ואף יסייע לנו להוציא משכנתא, כי ככה זה בארץ הגיונית: לא משאירים זוג צעיר לבד איור: שמרית אלקנתי

אנחנו לא זקוקים לארמון שונברון. אבל מאז נולדה לנו תינוקת, אנחנו צריכים חדר שלישי. במשך חודשים אנחנו נודדים בין ארגזים מחפירים, נואשים לשיפוץ, "צפופים כמו ביצה" כמאמר ז'ורז' ברסאנס, בשכונות של זנות והרואין. זה חודשים שאנחנו פוסעים מתחת לגגות אזבסט, ממששים סדקים בקירות, שומעים שוב ושוב ש’ככה זה, זה השוק, שני מיליון שקל’.

והנה, במיליון וחצי שקל מוצע כאן בית עם חמישה חדרים, ישן אבל משופץ כחדש, עם רצפות עץ, ג'קוזי, נוף לטירה, פאטיו עם גפן, מרתף יינות, גראז' וחנות! ועוד כזו שפונה לרחוב הראשי! לא היתה ברירה, ביקשנו להציץ בנכס. בעלי הארמון חייכו אלינו בחום. כששמעו שאנחנו מתל אביב אמרו: "פה קצת יותר רגוע".

"כן", אמרתי, "בדיוק את זה אנחנו מחפשים". ופתאום נבהלתי מקולי שלי. מה מחפשים, מה? אנחנו לא מחפשים דבר. זה הכל שעשוע, לא?

מרוב שעשוע, נתנו הצעת מחיר על הבית, וחזרנו לדירת ה־Airbnb שלנו באקס, מסוחררים מניחוח הלבנדר המשכר של העולם. לא, לא היינו מסוחררים. היינו זועמים. הכפר ובו הבית שוכן בפינה יוקרתית של אירופה השבעה, 40 דקות מנמל התעופה של מרסיי, שלוש שעות ברכבת המהירה מפריז. הוא פרבר איכותי של אקס האלגנטית. הפער בינו לישראל אדיר. וכשגילינו את זה, הרגשנו נבגדים. ישבנו באמבטיה של ה־Airbnb עם גביעי יין אדום, עוגיות קליסון ודמעות.

ואז צלצל הטלפון. זה היה הסוכן מהכפר. "בעלי הבית קיבלו את הצעת המחיר שלכם", אמר, "הם חתמו על מסמך ששומר עבורכם את הבית ומבקשים לקדם את ההליך באפריל". עורך דין מטעם המדינה יטפל בכל ענייני הקנייה, יוודא שהנכס אינו ממושכן ושהתשתיות טובות, ואפילו יסייע לנו להוציא משכנתא, כי ככה זה בארץ הגיונית: לא משאירים זוג צעיר לבד.

אבל זה לא יקרה. אף אחד מאיתנו אינו אזרח האיחוד. אז עזבנו את צרפת עם חריץ גבינה, לא עם מפתח, אבל לא לגמרי ויתרנו על הרעיון. אין סיבה טובה לוותר עליו. כמעט כל חברינו כבר עזבו. דניאלה בוושינגטון, דניאל ומאיה בברלין, אסנת במונטריאול, דימי בלונדון, דריה בניו יורק, גיל בווינה.

"בריחת לבבות", אנחנו קוראים לזה. לא מדברים מספיק על המגמה הזאת, כי את השלטון היא לא מטרידה. נתניהו מעדיף שאנחנו נעקור לפרובאנס ושמצביעי ימין צרפתים יגיעו במקומנו. אפילו שאנחנו אוהבים הכל בארץ, מהמפרום של עצמון בפרדס כץ עד ברז הבירה בלונה פארק של ג'נין, משבילי הכרמל עד השקיעות של אשדוד. אבל הדברים כאן לא נראים טוב. לפני כמה שבועות העירה אותנו אזעקת שווא והחייתה את שדי המועקה של קיץ אחד, לא נושן כל כך. בשבוע שעבר תחקרה אותי המשטרה רק כי התהלכתי בשכונה דתית שלא התאמתי לה. יום אחרי זה חוותה אלישה מהלומה תעסוקתית, שבועיים לפני סוף חופשת הלידה.

אנחנו רואים הרבה כאב ואי צדק, כיבוש ואפליה ממסדית, רמייה וגסות, וגם קרטל קרקעות נורא שמנצל את היעדר הברירות של כולנו. את העובש שעל קירות הדירות בקריית שלום לא ניתן לאכול, ומשהו בנשמת הארץ הזאת התאבן יותר מדי. אם צרפת היא גבינת קומטה, ישראל נראית לנו כפירור של גבינת עמק בתוך מלכודת עכברים. ופתאום במרחק של ארבע שעות טיסה — בית בכפר וגפן במרפסת. מה עושים?