אבי גבאי כמשל על מעמד הביניים המזרחי החדש

מוביליות

היכולת לטפס בסולם החברתי יצרה רעידת אדמה

יו"ר מפלגת העבודה אבי גבאי עונה למודל של המזרחיות החדשה של מעמד הביניים. זאת מזרחיות שכבר לא מבוססת רק על ארץ המוצא, אלא על סיפור חיים. זו מזרחיות שהאלמנט הדומיננטי בו הוא המוביליות החברתית", מנסח ד"ר ניסים ליאון את מה שהוא רואה כסיבה לנסיקתו הפוליטית של גבאי. "השאלה היא כבר לא מאיפה אתה, אלא הדרך שעשית. המוביליות שלך היא הסיפור המזרחי".

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

הניעות החברתית שעליה מדבר ליאון, היכולת לטפס ממעמד נמוך לגבוה יותר, היא לשיטתו המפתח לפענוח המזרחיות החדשה, הבורגנית, המצליחנית, שגבאי מכוון אליה לשינוי אלקטורלי. "נגיד שאתה יושב עם רואה חשבון ממשפחה שמגיעה מהשכונות, ועכשיו הוא חי ברמת השרון או בפתח תקווה או בשכונה מובילית", אומר ליאון, סגן ראש המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר אילן. "כשתשאל אותו לגבי המזרחיות שלו, הוא לא יבין את השאלה ויטען שאין הבדל מהותי בינו לבין האשכנזי. אבל אם תשב איתו והוא יספר לך את סיפור חייו ואת הבשורה שהוא רוצה להפיץ, הוא יאמר לך: אני החלום הישראלי, אני אדם שהצליח במו ידיו. ואחרי ההצלחה שלי אני רוצה לדאוג לאחרים, להפוך את זה לבשורה של אפשרויות. גם גבאי מנופף בסיפור של ההתקדמות והמוביליות החברתית שלו. והוא משתמש במרכיבים האלה, יחד עם קריצה למעמד הביניים המזרחי המסורתי ברובו, כדי לסמן את עצמו בצורה שונה ממי שהנהיג את מפלגת העבודה עד אליו".

ליאון ממחיש זאת באמצעות הספר "הילד מהכניסה השלישית" שפרסם ב־2012 יצחק בוכובזה, שהיה ראש עיריית אור יהודה במשך כחצי יובל שנים. "ספרי זיכרונות כאלה נפוצים בקרב מזרחים שהצליחו", הוא אומר. "בוכובזה נולד במעברה להורים יוצאי לוב, למד בבית ספר ברמת גן, שירת בחיל השריון ורכש תואר במשפטים בבר אילן. "הדגש שלו בספר הוא על התואר במשפטים ועל כך שלמד ברמת גן. מבחינתו זה מלמד יותר על מסלול חייו. הוא לא אומר מה המוצא שלו אלא מתגאה בסיפור שלו: הגעתי משכונת עוני, נלחמתי בשיניים, יש לי תואר אקדמי. זה לא סיפור על שיפור החברה ורצון לשוויון כולל, אלא סיפור של אחד שהתמודד מול כולם והגיע למה שהגיע בכוחות עצמו. סיפור החיים שלו הוא מאבק למוביליות".

יצחק בוכובזה. "ספר זכרונותיו לא עוסק במאבק לשיפור החברה ושוויון כולל, אלא בסיפור של מי שהתמודד מול כולם והצליח" צילום: בר טל שלום

גבאי, שכבר ממוקם גבוה יותר ממעמד הביניים, לאחר שהתעשר כמנכ"ל בזק, הוא מודל מובהק של מזרחי מובילי שהגיע לפסגת ההצלחה. ככזה הוא פונה באופן מדויק למעמד הביניים המזרחי החדש, שהאג'נדה שלו היא ישראלית ולא מזרחית. "כשפגשתי את אבי גבאי הוא שאל אותי אם הציבור המזרחי יתנכר אליו בגלל שהוא עשיר. עניתי לו שלהיפך, שהוא צריך לחגוג את זה", מספר עו"ד אופיר טובול, מקים תנועת תור הזהב להעצמה מזרחית ומייסד קפה גיברלטר, מגזין אינטרנט מצליח לתכנים ולמוזיקה בעלי אוריינטציה מזרחית.

"אנשים ממעמד הביניים המזרחי רוצים לראות מודל הצלחה של אנשים כמוהם, אנשים כמו רמי לוי. הם לא רוצים את הסיפור של המקופח המסכן. הציבור הזה כבר לא מזדהה עם ויקי כנפו. לכן אם הם רואים אחד שהגיע ממעברה, הצליח בגדול והפך למנכ"ל בזק, זה יחזק אותם. גבאי מדבר לציבור הזה יותר מעמיר פרץ, שהיה מזוהה עם מעמד הפועלים. זה מה שאנחנו רוצים כרגע. את פרץ זנחו על רקע מזרחיותו. בעבור מפלגת העבודה הוא היה מזרחי יתר על המידה. גבאי הוא סיפור אחר. הוא לא אדם הכי עממי במובן של דיבור בחי"ת ועי"ן. הוא היה מנכ"ל, הוא מזרחי ממעמד ביניים מאוד גבוה, עשיר שגר בצפון תל אביב".

גבאי (מימין) ופרץ. טובול: "פרץ מזוהה עם מעמד הפועלים. מעמד הביניים מעדיף את גבאי הבורגני העשיר" צילום: טל שחר

טובול מעיד על עצמו שהוא מעמד ביניים מזרחי מובהק. "אני תוצר של מעמד הביניים הזה, אני לא צופה בו מבחוץ. זאת המשפחה שלי וכך אני מגדיר את עצמי: מזרחי ממעמד הביניים. זה סוג של מעמד חדש שנוצר במהלך שני העשורים האחרונים. שני ההורים שלי גדלו בשכונות עוני, ושניהם עבדו בעבודות קבועות. אבא היה מלגזן בחברת טבע ואמא סיימה 12 שנות לימוד ועבדה בבנק הפועלים. בזכות העבודות המסודרות האלה הם חסכו טוב כל השנים והצליחו להגיע לרווחה כלכלית, לעזור לילדים שלהם לקנות בית וגם לממן לנו לימודים.

"יש מזרחים עניים שגרים בדיור ציבורי והם בסכנה של הידרדרות לחיי פשע. אני לא מאלה. למדתי משפטים במכללה ושני האחים שלי רואי חשבון בוגרי מכללות. זה אחד הסממנים המובהקים של מעמד הביניים המזרחי: כמעט כל מי ששייך אליו לומד במכללה, גר עם ההורים עד גיל 24 ויוצא מהבית כשהוא מתחתן".

איור: דניאל גולדפרב

עושר

אחרי שרוכשים השכלה, הכסף מדבר

ב־2013 פרסם פרופ' מומי דהן מחקר ראשון מסוגו, שהראה לראשונה צמצום פערים בהכנסה בין מזרחים לאשכנזים. דהן, פרופסור בבית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית ובמכון הישראלי לדמוקרטיה, החל לבדוק את הנתונים בתחילת שנות ה־70, אז ייצוג מזרחים בעשירונים הגבוהים היה נמוך ביחס למשקלם באוכלוסייה. אלא שמאז ראשית שנות ה־2000 חלה תנועה כלפי מעלה, ויש למזרחים אפילו ייצוג יתר בעשירון ההכנסה השמיני. "עשור לפני שהתחלתי את המחקר, הנתונים היו שהפער בין מזרחים לאשכנזים יציב ואף גדל", אומר דהן. "זה היה קשור בעיקר להשכלה. בשנים האחרונות היו כל מיני רמזים שמשהו משתנה, והמחקר שלי היה הראשון שהצביע על הצטמצמות הפער. יש פה תזוזה כמעט טקטונית, שבה המזרחים זזים מהעשירונים הנמוכים וכובשים מקומות משמעותיים מאוד, במיוחד במעמד הביניים הגבוה ואפילו בעשירון העליון.

"אחד ההסברים שאני מציע - והוא עדיין ספקולטיבי - הוא שהשינוי התחולל בזכות רכישת השכלה. משכילים מרוויחים יותר, וזה יצר תמריץ לבעלי השכלה נמוכה. חלק מהעדויות במחקר תומכות בהשערה הזאת, כי בצד העלייה בהכנסה רואים עלייה בהשכלה, והיא משמעותית יותר בקרב מזרחים. הגורם הנוסף הוא העצמת האישה המזרחית. יש צמיחה משמעותית של שעות העבודה וההכנסה של נשים מזרחיות, ושל ההשכלה שלהן. בעבר היה פער של 25% בין נשים מזרחיות לנשים אשכנזיות שיוצאות לעבוד, והוא נסגר כמעט לגמרי.

"אל הממצאים החשובים של דהן התווספו לפני חודשים ספורים שני מחקרים חדשים שבחנו את שאלת שוויון ההזדמנויות בחברה הישראלית. מחקר אחד נערך בידי צליל אלוני וזאב קיריל מאגף הכלכלן הראשי במשרד האוצר, ואת המחקר השני ערך אורן הלר מהמחלקה הכלכלית של המוסד לביטוח לאומי. שניהם הגיעו למסקנה שרמות הניעות החברתית בישראל גבוהות יחסית, ודומות לאלו שבקנדה, דנמרק, אוסטרליה וניו זילנד. אמנם קיים עדיין פער חברתי לטובת אשכנזים, אך מדובר בתנועה גדולה מאוד של מזרחים רבים כלפי למעלה, לכיוון מעמד הביניים.

לוי. "מודל של מזרחי שהצליח בעשר אצבעותיו"

ישראליות

מזרחיות מסורתית היא הממלכתיות החדשה

כשהכסף נמצא גם אצלו, מעמד הביניים המזרחי החדש הולך ומתרחק מנראטיב הדיכוי. המהפכה שלו היא בורגנית, לא פרולטרית. הוא תופס את עצמו כמיינסטרים, כעמוד השדרה החברתי, וככזה הדרישה לו לשוויון מלא אינה מעמדת חולשה אלא ממקום של זכות. מגיע לי בדיוק כמו לך, ואם לא תיתן, אני לוקח.

רון כחלילי (59), במאי ואקטיביסט שחתום בין היתר על סדרת הטלוויזיה "אכלו לי שתו לי" שעסקה בזהויות בישראל, הגיע במהלך הצילומים לנתיבות, להילולה ליד קבר הבאבא סאלי. "בהילולה הרגשתי את ישראל הענייה, את המזרחיות של פעם, אבל אפילו שם משהו השתנה כי זה הפך לקפיטליזם דתי", משחזר כחלילי. "משם עברנו לראיין כמה חבר'ה צעירים, וגילינו שהם שמים זין על התל־אביביות. אני גדלתי בתאשור, לא רחוק משם, והשאיפה של הדור שלי, המשתכנז, היתה להגיע לתל אביב, ל'מכה של ישראל', ולהסתופף תחת כנפי התרבות העילאית הנשגבת. החבר'ה שפגשנו התייחסו בזלזול לתל אביב. עבורם תל אביב היא לא מכה, היא עיר מלוכלכת, שלא מכבדת מסורת, שאין בה כשרות. היא פוחזת, אבל לא במובן הדקדנטי המתוק, הנחשק, אלא במובן הלא מגניב. הם כל הזמן דיברו על הבניינים המטונפים, על זה שלא מכניסים אותם למועדונים כי הם לבושים במותגים, ולעומת זאת כל מיני אנשים בסנדלי שורש וריח זיעה נכנסים כאילו הם גיבורי תרבות. והם אמרו את זה בזלזול, לא בתחושת נחיתות".

"ישראל כולה מתמזרחת בעשרים השנים האחרונות בגלל שהמעמד הזה התפתח", אומר טובול. "הדבר הזה שנקרא ישראליות נצבע בצבעים מזרחיים: המוזיקה נעשתה יותר מזרחית, הטלוויזיה יותר מזרחית, התרבות יותר מזרחית, יש יותר נוכחות של מזרחים במרחב. זמרים כמו אייל גולן, דודו פרץ ואחרים הפכו להיות זמרי המיינסטרים. אפילו ילדים אשכנזים שומעים היום רק מוזיקה מזרחית. תקרא טורים של רענן שקד שמזדעזע שהבן שלו חוזר מהגן עם שירים של עומר אדם; תראה טקסים של יום הזיכרון, שפעם היו באוריינטציה אשכנזית והיום הם מתמזרחים. שלא לדבר על ימי העצמאות. הציבור המזרחי הפך להיות צרכן של תרבות והתחילו להתייחס אליו.

אופיר טובול. "הציבור המזרחי נהפך לצרכן תרבות והתחילו להתייחס אליו. זה מעמד של אנשים שקונים מותגים ואוהבים לבלות" צילום: תומי הרפז

"לזה צריך לחבר את הסיפור של ה'ביגים', מרכזי הקניות. איפה יש הכי הרבה מרכזי קניות? בבאר שבע, בראשון לציון, באשדוד. למעמד הביניים המזרחי יש קשר לתרבות הצריכה. זה מעמד של אנשים שקונים מותגים, עושים מנוי לחדר כושר, יוצאים ומבלים. אלה לא אנשים מקיבוצים שהולכים עם חולצות סוף מסלול וסנדלי שורש. מדובר במעמד שמבזבז".

"המזרחיות של מעמד הביניים המזרחי היא לא מזרחיות מוחלשת", אומר לאון. "היא רואה בעצמה גוף ישראלי חזק והיא לא רוצה שמשהו אחר יסמן אותה. מעמד הביניים המזרחי מדבר על כיבוש הישראליות, על שותפות תחרותית. זה מעמד שרוצה לנתק את השותפות האדנותית שהיתה פעם. לכן לא מדובר במגמה סקטוריאלית אלא באנטי סקטוריאליות. מעמד הביניים שואף להפוך את הסקטור המזרחי לממלכתיות הלאומית החדשה. זה מה שמהדהד את המסרים של משה כחלון, שהוא מעמד ביניים, ושל אבי גבאי, וכן, גם את המסרים של מירי רגב. כולם יונקים מהתפיסה הזאת, שהיא לא תפיסה אידיאולוגית אלא של סיפור החיים. לא מדובר באנשים רדיקלים אלא בסוג של ממלכתיות מיינסטרים לאומית. זהו מעמד הביניים הישראלי החדש, והוא מזרחי".

רון כחלילי. "גבאי פונה למיינסטרים המזרחי המסורתי, שמבחינתו אין סתירה בין העולם החילוני לדתי" צילום: יונתן בלום

קיפוח

נפרדים מהסיפורים של "אכלו לי, שתו לי"

אורטל בורפקר (27), נשואה ואמא צעירה לילד בן שלושה חודשים, גדלה בנתיבות וסיימה בהצטיינות תואר ראשון במינהל עסקים באוניברסיטת בן גוריון. לאחר מכן השלימה תואר בראיית חשבון וכיום היא עובדת באחת מארבע הפירמות הגדולות בארץ. "בגלל שרובנו בנתיבות מזרחים, לא חוויתי אפליה", היא אומרת. "אולי סבא שלי חווה, אבל אני דור שלישי וכמזרחית אף פעם לא הרגשתי שאני פחות טובה ממישהו אחר. כשאני נפגשת עם בן אדם, אני מבינה ששנינו גדלנו בארץ עם אותה נקודת פתיחה. פעם, כשאחד הגיע ממרוקו והשני מפולין, היה הבדל, אבל מזרחים מהדור שלנו התגברו על הפערים האלה. היום לכולנו במעמד הביניים יש אופי ישראלי, גם לאשכנזים. יש לנו אותו מרכז, זה מה שאני מרגישה. הדור שלי הוא דור ללא צלקות מהעבר. אבא שלי עבד בכור בדימונה ואמא שלי פנסיונרית מבנק הפועלים, וכילדה לא היה חסר לי כלום".

אורלי קרטר (34) גדלה לשני הורים ללא תואר אקדמי בנתניה. "בבית דיברו על אפליה, אבל לא מתוך תחושת קיפוח, והלימודים היה דבר ממש קדוש וחשוב", היא משחזרת. "השקיעו בנו המון זמן ואנרגיה בלימודים. ההורים שלי לא הצליחו ללמוד אבל כולנו למדנו. לא הייתה שום אופציה אחרת חוץ מלימודים". כיום היא בעלת תואר ראשון בכלכלה, עובדת בהייטק ומשלימה תואר שני. בעבר גרה בתל אביב אבל עברה לרמת פולג בנתניה, שמאופיינת כעיר מובהקת של מעמד ביניים מובילי מזרחי. "אני לא מרגישה שום אפליה או נחיתות בעבודה או בכל מקום אחר. אני לא חושבת שהעניין של זהות עדתית הוא 'אישיו'. בבחירות האחרונות בחרתי ביאיר לפיד בגלל הערכים שבהם הוא מאמין ולא בגלל העדה שלו. אני לא חושבת שלעדתיות יש השפעה על הבחירות שלי".

במרכז גלובוס סנטר בנתיבות אני פוגש את אורן אלבז (36), בעליהן של שתי מסעדות בזיכיון: קמפאי, רשת מסעדות אסייתית, ובורגרס בר, שאותה הקים לפני 7 שנים. הוא יושב בסניף המעוצב של המסעדה האסייתית, שמזכיר מסעדות מתוחכמות בהרצליה או במתחם שרונה. בעבר גר בתל אביב אבל החליט להקים את העסק בנתיבות כי זיהה הזדמנות עסקית. הוא לא צובע את החלטתו לחזור לעיר שבה גדל בסנטימנטליות או באידיאולוגיה חברתית. אלבז רוצה להצליח ולהרוויח הרבה כסף. "מעולם לא חשבתי שזאת עיר מזרחית נחשלת. לא הרגשתי אפליה כמזרחי באף מקום בארץ. מי שמדבר על קיפוח הוא פחדן שלא אוהב להילחם. הרבה שנים לא ראיתי רווח בהמבורגרים. נלחמתי ולא הרמתי ידיים, כי אני לא אוהב להפסיד. היום העסק רווחי מאוד. אני מאמין שבן אדם שרוצה להצליח, יצליח. לפעמים אתה שומע על כאלה שרוצים להרגיש מקופחים. בן אדם לוזר תמיד ימצא לעצמו סיבות להרגיש מקופח. אמא שלי אומרת שהיה קיפוח לפני 50 שנה. אבל עכשיו זה רק אנשים חלשי אופי שמרחמים על עצמם, שמתעסקים באחרים ולא מתעסקים בלשנות את המציאות של עצמם".

יחיאל זוהר, ראש עיריית נתיבות, מצביע על מעמד הביניים המזרחי־חילוני, מסוגו של אלבז, כמי שחולל בשנים האחרונות את השינוי בעירו. "נתיבות הגיעה למצב שהחרדים כמעט היו הרוב והיתה תחושה שנגמור כמו בית שמש. אבל בזכות זה שהעיר התרחבה והגיעו הרבה צעירים שקנו דירות ארבעה חדרים במחיר של 1.1 מיליון שקל, יש לנו אוכלוסייה חדשה והעסק צבר תאוצה", אומר זוהר, יליד מרוקו שעלה לארץ בגיל ארבע. "הצעירים ממעמד הביניים שינו את התמהיל האנושי, ובתוך פחות מעשור נתיבות תהפוך לעיר ככל הערים".

אורן אלבז במסעדה שלו בנתיבות. "מעולם לא חשבתי שזו עיר מזרחית נחשלת" צילום: הרצל יוסף

דת

בגרסה מכילה, לא של פנאטים אשכנזים

"כשאתה מדבר על מעמד הביניים המזרחי, אתה חייב להתייחס לנושא הדתיות", אומר טובול. "השאלה של 'איך אתה מגדיר את עצמך - חילוני, דתי או מסורתי - הפכה לנקודת פילוג בין קבוצות ציבור במדינה. גבאי מייצג את הציבור המסורתי. הזהות שלו היא זהות של יהדות מסורתית, היא לא חילונית ולא דתית אלא גם וגם. לכן אני חושב שהוא פונה לציבור הזה בצורה מעניינת. הוא הבין שאם הוא רוצה ללכת ראש בראש עם הליכוד, הוא צריך לדבר על הנושא הזה. הוא צריך להבליט את הייחודיות שלו מול המועמדים האחרים. לפיד יכול ללכת לשים טלית בכותל, אבל אף אחד לא יאמין שיש לו חיבור אמיתי למסורתיות אותנטית. אצל גבאי כן יקנו את זה, כי ברור שזה נובע מסימפטיה לשורשים שלו. במובן הזה המזרחיות שלו לא מתריסה אלא נינוחה. גם בקטע היהודי, אפילו שהוא לא אדם דתי ומתנגד לכפייה ולהדתה, הוא מייצג תפיסה יותר נינוחה בקשר ליהדות".

"גבאי עושה ניסיון להגיע למיינסטרים המזרחי, שמגדיר את עצמו לא כדתי ולא כחילוני, אלא כמסורתי", מסכים כחלילי. "'מסורתי' זאת הגדרה מזרחית. העולם האשכנזי הוא עולם דיכוטומי שמחולק ל'או־או'. או שאתה חילוני גמור או שאתה דתי גמור. המושג 'מסורתי' נתפס אצלם כסוג של יהדות פגומה, מקולקלת, לא עד הסוף, מין חצי אמת כזו. לכן תמיד התייחסו לדתיים המזרחים בהתנשאות וזלזול. אבל המזרחים מניחים על השולחן קטגוריה חדשה של 'גם וגם', להבדיל מ'או־או', שבאה ואומרת שאתה יכול להיות גם יהודי וגם להתנהל בעולם המודרני.

"במובן הזה גבאי עושה ניסיון אמיץ, גם אם הוא חוטף על הראש מהחרדים האשכנזים או מהחילונים האשכנזים. הוא עושה פנייה כמעט לא־מודעת לעולם המסורתי, המיינסטרים המזרחי. הרי אם אתה הולך לנתניה, ראשון־לציון, אשקלון, לערים מזרחיות, אתה לא רואה פאות וכובעים, מקסימום כיפות שחורות אצל מצביעי ש"ס. המיינסטרים המזרחי הוא מסורתי. הוא עובד כל השבוע ולגמרי מתנהל בתוך החיים המודרניים, אבל בשבת הוא יעשה קידוש, ילך לבית הכנסת, יגיד 'בעזרת השם' וינשק את המזוזה. הוא לא רואה סתירה בין העולם החילוני לעולם הדתי. מבחינתו זה אותו עולם".

ליברליות

לא על חשבון הקבוצה הלאומית

אמיליה כהן נולדה בקריית גת וסיימה תואר שני בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב. לאחר שסיפרה למנחה שלה בתואר השני, פרופ' ניסים מזרחי, שבקריית גת היא לא זוכה להערכה על לימודיה מכיוון שהיא רווקה ולומדת מקצוע שאינו מכניס, הציע מזרחי שתכתוב את התזה שלה על מעמד הביניים המזרחי שממנו באה.

בעבודת המחקר שלה, "בית עם גינה, חום והגנה", עסקה כהן בחוויית החיים של מזרחים בני הדור השלישי ממעמד בינוני־נמוך בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית של ישראל. היא התבססה על ראיונות עם גברים ונשים בשנות העשרים והשלושים לחייהם, ושאלת המחקר המרכזית שלה עסקה באופן שבו הם תופסים את החיים הראויים ובפער שבין תפיסתם לבין מודל "החיים הראויים" בספרות המחקר הסוציולוגית.

"הטענה שלי היא שהם דוחים את תפיסת העולם הליברלית, ועם זאת מגלים סובלנות שמקורות ההצדקה שלה אינם ליברליים. לצורך העניין, כשמדברים על תחבורה ציבורית בשבת או נישואים חד־מיניים, הם מצדיקים את זה בכך שלכל אחד יש את הזכות לנסוע בשבת ולהתחתן ושהמדינה צריכה לאפשר זאת. מקור ההצדקה הוא שאם זוג אוהב זה את זה והם רוצים לחיות כמשפחה — בדגש על המשפחה — אז שיתנו להם. ואם מישהו רוצה לנסוע בשבת לבקר את המשפחה אז צריך לאפשר לו את זה, כדי שכולם יחיו בנוח, כל עוד זה לא נעשה כדי להכעיס ובמופגן.

אמיליה כהן. "גבאי יתקשה להעביר אליו גם את הליברלים" צילום: אוראל כהן

"ועדיין, אני סבורה שגבאי לא יעביר אותם אליו כי אני בטוחה שאין חיפוש אחרי דמות של מנהיג מזרחי. כמזרחי הוא אולי מדבר בשפה שלהם, אבל האם הוא עושה את זה טוב מביבי? אני לא חושבת. והוא גם נושא איתו את ההיסטוריה של מפלגת העבודה עם המשקעים כלפיה, שבקרב האוכלוסייה הזאת הם עמוקים מאוד. המרואיינים שלי דיברו בעיקר על ביבי ובנט, וביום הדין יצביעו ליכוד".

פרופ' ניסים מזרחי מהחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב מנסה לספק הסבר למסקנה של כהן: "כשאנחנו מדברים על הגרעין הקשה של הימין ושל השמאל, אנחנו מדברים בעצם על שתי קבוצות קצה אידיאולוגיות. לכן תמרון פוליטי בניסיון לגרום לאחד הצדדים להמיר את דתו נועד לכישלון", אומר מזרחי. "אבל חשוב לזכור שקבוצות הקצה הן שוליות יחסית מבחינה אלקטורלית, ושתיהן צמחו מקרב האוכלוסייה האשכנזית המשכילה בשני המחנות. קופת המנדטים הגדולה, לעומת זאת, נמצאת לא בשוליים אלא במרכז, שהוא רחב ומגוון יותר מבחינה חברתית — אתנית, מעמדית ודתית.

"גבאי מצהיר שבכוונתו ושביכולתו לנגוס בגרעין הקשה של בוחרי הליכוד. אלא שגם כאן האתגר לא פשוט וקו השבר הבין־גושי לאורך השנים האחרונות יציב למדי. במאמר שפרסמתי לפני כמה שנים שאלתי מדוע מזרחים מרקע סוציו־אקונומי נמוך אינם מאמצים את סדר היום של השמאל הליברלי, שמעלה על נס את שיח זכויות האדם, השוויון והצדק הליברלי שלכאורה עשוי להיטיב איתם במיוחד. שני הערוצים המרכזיים להסבר התופעה היו: כשל בהעברת המסר וכשל בקליטתו.

"הכשל בהעברת המסר התמקד בשימוש בשפה לא נכונה, בזהות האשכנזית של 'המבשרים' מהשמאל, בקושי לכפר על חטאי מפא"י וכו'. המחקר הראה שאסטרטגיות רטוריות ותכסיסים שיווקיים למיניהם אינם מספיקים כדי ליצור הזדהות. גם זהות המבשרים אינה משמעותית, כי גם כשהנציגים של השמאל הם מזרחים חדורי מטרה, הם לא מייצרים סחף של מזרחים מהפריפריה החברתית לשמאל.

"הכשל בקליטת המסר נשמע לאורך השנים בטיעונים כמו 'הם לא מבינים את האינטרס האמיתי שלהם' או 'ביבי שוטף להם את המוח'. ההנחה היא שהאינטרס ה'אמיתי' של אוכלוסיית הפריפריה הוא כלכלי. כלומר, כשמזרחים מרקע סוציו־אקונומי נמוך או ממעמד הביניים מצביעים לימין, הם מצביעים בניגוד לאינטרס הכלכלי שלהם, ולכן פועלים מתוך מצב של תודעה כוזבת. זה הסבר בעייתי מאוד. מדוע לא מייחסים תודעה כוזבת לאנשי שמאל חברתי שמגיעים מקבוצות פריבילגיות ומנסים לקדם צדק חלוקתי, כלומר לוותר על יתרונם הכלכלי?

"גם ההסבר הביטחוני אינו מספק. מבט על מפת הבחירות האחרונות מגלה חלוקה ברורה בין הקיבוצים בעוטף עזה שהצביעו ברובם מרצ ועבודה, לבין עיירות הפיתוח שתושביהן הצביעו לליכוד וימינה. כלומר, גם כשהאיום הביטחוני זהה, הקרע הבין־גושי מתגלה, כמו גם המשמעות של המושג המכובס 'פריפריה'. פריפריה בישראל היא לא עניין של גיאוגרפיה, אלא של דמוגרפיה.

"לכן התשובה לקושי להעביר מחנה טמונה במסר עצמו. מה שפעילי שמאל רואים כפתרון, אוכלוסיית המטרה תופסת כבעיה. ומה שנראה מנקודת מבט ליברלית כמתכון ל'שחרור' נתפס על ידי קבוצות לא־ליברליות כאיום חמור על הזהות. כששואלים אנשים מן השורה מאוכלוסיות שנוטות להצביע לימין, מה הם חושבים על אנשים המשתייכים לקבוצה אתנית, לאומית או דתית אחרת, התשובות הנפוצות הן 'כולנו בני אדם'. הם בדרך כלל לא חושבים שה'אחר' פחות אדם. הם מקבלים את עקרון האדם האוניברסלי. ההתנגדות מתחילה בקפיצה שעושים אנשי שמאל וזכויות אדם מהאדם האוניברסלי לפוליטיקה אוניברסלית, שמבקשת לערער על הגבולות של הקולקטיב.

"שיח זכויות האדם מעמיד את האינדיבידואל כקודם לחברה, למדינה ולקהילה שבהן הוא חי. האדם הפרטי הוא נשא זכויות, והמדינה היא מכשיר למימוש שלהן. לפי ההיגיון הזה, גבולות לאומיים הם לא תכלית כשלעצמה, ויותר מכך, הם עלולים להיות לרועץ במאבק למען זכויות האדם. תפיסה כזאת זוכה להתנגדות מצד אוכלוסיות של מזרחים מרקע סוציו־אקונומי נמוך - למשל בשאלות של פתיחת שערי המדינה בפני מהגרי עבודה ופליטים מאפריקה, או כשנעשים בשמאל ניסיונות להמעיט בחשיבות הגבול מתוקף האנושיות המשותפת.

"מעמד הביניים המזרחי הוא הקבוצה שעברה את המוביליות החברתית הגדולה ביותר בישראל בשני העשורים האחרונים, ושיפרה את מעמדה החברתי־כלכלי באופן דרמטי. זו קבוצה פלורליסטית בנטיותיה הפוליטיות שמצביעה לקשת רחבה של מפלגות. לכן בהחלט מדובר בקהל יעד פוטנציאלי עבור גבאי. אבל גם כאן רצוי להבחין בין קבוצות שונות בקרב מעמד הביניים, למשל בין מעמד הביניים בפריפריה לבין קבוצות אליטה מזרחיות שחיות בעיקר במרכז, וקולן נשמע חזק מאוד בשיח של השמאל.

"האליטה המזרחית הזאת מקדמת שיח מזרחי ביקורתי, שהושפע ממגמות דומות בקבוצות אתניות בצפון אמריקה וצמח מתוך החיבור העוצמתי שנוצר בקרב צעירים מזרחים משכילים בין מה שמכונה "האישי והפוליטי" - בין חוויות ההדרה האישיות שלהם לבין ההכרה בהיגיון הפוליטי שעומד מאחורי אותם מנגנוני ההדרה. זה שיח שיש לו המון כריזמה חברתית, ומאפשר התבוננות מלמעלה, מעמדה של כוח, במדינה הציונית־אשכנזית. הוא מעורר לתודעה פוליטית שקוראת לשינוי במבנה הכוח ולמשא ומתן עם האליטות הישנות תוך מציאת קווי דמיון בין ערבים ליהודים ופנטזיה על חיבורים אפשריים בין מדוכאים.

"אבל השיח המזרחי הביקורתי לא הצליח לסחוף אחריו את המסה הגדולה של המזרחים בישראל. אלה נותרו דבקים בנאמנותם לשיח הלאומי של זהות יהודית כוללת מאחדת, לעם ישראל ולמדינה. חשוב לזכור שגם השיח הלאומי והיהודי מתאפיין בכריזמה חברתית ונותן תחושה של שייכות וערך עצמי למזרחים, גם אם הם לא ממוקמים בקצה הגבוה של המדרג החברתי".

ימין מול שמאל

בלי סבסטיה, כי הרב קוק הוא לא האלוהים שלנו

כחלילי מסכים עם האבחנה הבסיסית של פרופ' מזרחי בכל הנוגע לסולידריות היהודית של מעמד הביניים המזרחי, אבל מזהה קבוצות ביניים שלדעתו יהיו פתוחות יותר לשינוי. "אם גבאי פונה בבירור למתנחלים וחושב שככה יסחב על הדרך את המיינסטרים המזרחי, הוא שוגה. רוב המזרחים הצעירים שגרים בערים כמו נתניה, אשדוד ואשקלון לא חולמים בלילה על סבסטיה. אין להם מושג מזה. הם לא גדלו על הרב קוק. זה לא האלוהים שלהם, והתפיסות שלו הן לא חלק מהדי.אן.איי שלהם. אלה רק קלישאות. היום להיות ישראלי זה להגיד שאריאל היא חלק מהמדינה. זה המיינסטרים, כשאתה הולך למגרש כדורגל, זה מה שאתה צועק. אבל זה לא אומר שזה מה שאתה מאמין בו בהכרח. יש הבדל בין הצהרה לבין מציאות.

"קראתי במחקרים שיש רוב מזרחי בהתנחלויות. אבל הם לא הגיעו לשם מסיבות אידיאולוגיות אלא מסיבות כלכליות. ככה הממשלה רצתה והיא ממש הסלילה אותם למקומות האלה, וגם שם עדיין יש הפרדה היררכית ודיכוי שמזרחים סובלים ממנו. יש התנחלויות אשכנזיות נישאות ורמות, ויש התנחלויות יותר מעורבות עם דימוי פחות אידיאולוגי ופחות נחשב. שם תמצא את המזרחים.

"לצעירי מעמד הביניים המזרחי גם אין לאומנות אידיאולוגית. הלאומנות שלהם באה לידי ביטוי בשנאת ערבים, אבל זו שנאה הצהרתית, היא לא הדבר האמיתי. זה לא אידיאולוגי, אין פה איזו פרקטיקה או תוכנית אב מזרחית להשמדת הערבים. זה יותר להיות ישראלי כזה, להיראות פטריוט. והיום כדי להיראות ישראלי ופטריוטי אתה אומר 'מוות לערבים'. זה לא שאתה מאמין שצריך להרוג את כל הערבים, כי הרי אמא שלך נראית ערבייה, אבא שלך נראה ערבי, המוזיקה שאתה שומע בבית היא ערבית, האוכל שלך ערבי והתרבות שלך ערבית.

"בדרך כלל גם הצעקות האלה נשמעות בשכונות שבהן יש נקודות חיכוך הרבה יותר משמעותיות עם ערבים מאלה שיש לנו, תושבי תל אביב. הם מתחככים עם ערבים, קונים אוטו אצל ערבי, המוסכניק שלהם ערבי, והקופאי בסופר שלהם ערבי. לכן היחס שלהם לערבים מפוצל. הם צועקים 'מוות לערבים', במיוחד כשבאה התקשורת, אבל אין פה איזו שנאת ערבים או פחד מהם, כי הם בעצמם ערבים. הם יהודים־ערבים. הם אולי לא קוראים לעצמם ככה ואם אני אגיד להם את זה, אולי יירקו לי בפנים, אבל זה עדיין קיים. אני מוצא בקריאה 'מוות לערבים' איזה סוג של הצהרה - אני ישראלי, אני כמוכם, אני חלק מהמיינסטרים".

פליטים

זה של כולם כולם, כולל כולם

כחלילי: "היהדות שלי היא אוניברסלית לגמרי, היא לא יהדות של תרי"ג מצוות. היהדות שלי היא סוציאליזם, היא קבלת הזר והגר, היא חיים משותפים. לכאורה גבאי, שיצא נגד הפליטים, סוטה מהרעיון של קבלת הזר והגר. אבל בפועל הוא יצא נגד היחס של השמאל לפליטים, שהוא יחס מזויף. השמאל הליברלי תמיד דיבר גבוהה גבוהה על שוויון ואחוות עמים, אבל בפועל מה שעשה זה לדכא, לגרש ולזרוק החוצה את כל מי שלא כמוהו.

"לכן האמירה של גבאי היא יותר דקלרטיבית משיש בה איזה חזון. גבאי תפס את השמאל בקלקלתו והוא מנסה לשייף מעט את הצביעות שקיימת שם. אני חושב שגבאי לגמרי מבין את צאן מרעיתו. אני לא מסכים עם כל הצעדים שלו, אבל אני חושב שהוא צריך להיות פה מנהיג. שהוא צריך להוביל דעת קהל, גם אם דעת הקהל כרגע לא בכיוון שלו וגם אם אותי הוא פספס באמירה שלו על הפליטים".

"אני גר בדרום תל אביב, ומה שיש שם עכשיו זה מחנה פליטים", אומר טובול. "השכונות האלה ננטשות על ידי התושבים שחיו בהן. לכן זה די דרמטי שגבאי הצליח לשנות את העמדה של מפלגת העבודה. אנשי שמאל מתונים כבר מבינים שהסיפור הזה עם הפליטים לא כל כך פשוט והוא מאיים על אוכלוסיות מזרחיות מוחלשות שלמות. גם מעמד הביניים מרגיש את זה, כי יש אצלו זהות וסולידריות".

לדברי חכלילי, "אני ליברל, ואני לא חושב שהסיוע הנחוץ לשכונות המזרחיות בדרום תל אביב, שבאמת הוצפו בפליטים ובמהגרי עבודה, מחייב את הסילוק שלהם. הפתרון טמון בלעזור יותר לתושבי השכונה. אסור שהעובדה שהגיעו אליך מסכנים חדשים תהפוך אותך לאיזה גזען. אני לא מוכן לצייר את תושבי השכונות כגזענים, כי הם לא גזענים, אלא מדברים מתוך מצוקה אמיתית.

"המדיניות צריכה להיות הפוכה: בואו נעזור קודם לתושבי השכונה כדי לחזק אותם ושלא ייחלשו. בואו נפזר את הפליטים ומהגרי העבודה באופן שוויוני בארץ, גם לשכונה שבה גר ראש העיר רון חולדאי. יש המון פתרונות כדי לא להיראות, לא להישמע ולא לעשות מעשים של גזען". 

יצחק בוכובזה מסר בתגובה: "לו טרח ד"ר ליאון לקרוא את ספרי, לא יכול היה להגיע למסקנות שהוא הגיע ביחס אליי, שכן ספרי היה מלא בתיאור קליטת העלייה של בני עדות המזרח, הקיפוח והעוול שנגרם להם. אי אפשר היה שלא לחוש את הביקורת על כך. את המאבקים שלי לקחתי ליעד האמיתי שאליו חתרתי – קידום שוויון הזדמנויות ושוויון חברתי. אך בעוד שהמאבק שלי למען קידום השוויון של אור יהודה ותושביה נחל הצלחה, לא כן היה הדבר במאבק שלי לשוויון הזדמנויות, ועל הכישלון הזה כתבתי במרירות ובסרקזם. אני מקווה שטעות זו במחקרו של ד"ר ליאון היא היחידה".