עורכי הדין שתובעים את התאגידים והטייקונים: "אם פעם אחת נמצמץ, הלך עלינו"

אופיר נאור ורנן גרשט תופסים את עצמם כ"מילואימניקים של המחאה החברתית". קיץ 2011 חלף מזמן, הקרבות ברחוב תמו או לפחות הצטמצמו משמעותית, אבל כמה יחידות ממשיכות לעבוד.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

בכנסת, בארגונים חברתיים, בהפגנות נקודתיות, ובבתי המשפט. זו החזית של עורכי הדין נאור וגרשט. "בית המשפט הוא זירה לשינוי חברתי. לא רק הפגנות, לא רק לחץ והשפעה על מדינאים ועל פוליטיקאים, גם בתי משפט יכולים להוביל שינוי כזה", אומר נאור.

לא במקרה, את ההבנה הזאת הוא הוציא לפועל עם המוצר שנהפך לסמל המחאה לפני שש שנים: הקוטג'. כבר ב־2011 נאור תבע את תנובה על ניצול כוחה המונופוליסטי, שאפשר לה להעלות את מחיר הקוטג'.

זו היתה בקשה לתביעה ייצוגית תקדימית, משום שבפעם הראשונה נעשה שימוש בעילה של מחיר לא הוגן שגובה מונופול. בשנה שעברה, בתום כמעט חמש שנים של קרב משפטי מול תנובה, אושרה התביעה הייצוגית.  

נאור (מימין) וגרשט. "לא מקנא במי שלמדו איתי משפטים, שעובדים במשרדים גדולים ולא יכולים לעשות כלום עם המודעות החברתית שלהם כי הם מייצגים טייקונים" צילום: עמית שעל

פסק הדין התקדימי בפני עצמו הכיר במחיר מופרז כעילת תביעה לפי חוק ההגבלים העסקיים, וכעת נאור מבקש שתנובה תפצה את הצרכנים בלא פחות מ־125 מיליון שקל על כך שמחיר הקוטג' היה גבוה מדי בין 2008 ל־2011. "תנובה התעללה בנו בתביעה הזאת", הוא מספר. "במשך ארבע שנים טרטרו אותנו בין בית משפט מחוזי לבית משפט עליון. הם הגישו כל הליך אפשרי, האשימו אותי שאני חסר תום לב, שיש לי מניעים כספיים, אף שהצהרנו שאנחנו לא מתכוונים למשוך אגורה מהפיצוי שייפסק.

"תנובה הגישה ערעור על כל החלטה דיונית והזמן הלך והתארך. אבל בסופו של דבר זה השתלם, כי היום יש כלי משפטי חדש והציבור יכול לתבוע ייצוגית מכוח המגבלות החלות על מונופולים בחוק ההגבלים. יש תמריץ לעשות את זה, ועורך דין שרוצה לעשות שינוי יכול גם לתרום לחברה וגם לקבל שכר — דבר חשוב בפני עצמו".

סכום הפיצוי בתביעת הקוטג' טרם הוכרע וההליך המשפטי עוד מתנהל, אבל נאור וגרשט לא בזבזו זמן וביססו את עצמם כאימת המונופולים בתחום המזון. מאז פסק הדין, לפני שנה וחצי, הם הגישו בקשות לתביעות ייצוגיות על מחירים גבוהים גם נגד קוקה־קולה (דרישה לפיצוי של 450 מיליון שקל), שטראוס (100 מיליון על מחיר המילקי, 80 מיליון על מחיר קפה נמס ו־37 מיליון על מחיר הקקאו) ויוניליוור (141 מיליון על המחיר של מרגרינה בלו בנד).

הם גם חזרו לתנובה והגישו בקשות נוספות נגד מונופול החלב על מחירי שמנת וגבינה לבנה, שמסתכמות בלא פחות מ־498 מיליון שקל. סכום עתק של כ־1.3 מיליארד שקל בסך הכל שהשניים מבקשים לגבות בשם הציבור ממונופולים דורסניים. "מאבקים צרכניים ותביעות ייצוגיות יכולים לשנות נורמות, זה כבר קרה בחו"ל", אומר נאור. "זה מה שאנחנו הבאנו למחאה החברתית. חיפשנו כלי משפטי ומצאנו אותו בדמות סעיף בחוק שאוסר לנצל כוח מונופוליסטי לרעה".

אז נכון, תביעה ייצוגית שעולה יפה מזכה גם את מגישיה בפיצוי נאה, לעתים של מיליוני שקלים. ועדיין, השניים אינם משדרים את הציניות המוכרת שמאפיינת עורכי דין שממהרים להגיש ייצוגיות ביום שבו נולדת עילה. הם מדברים בלהט אבל באופן מפוכח על תחושת שליחות שמניעה אותם. "אנחנו סבורים שאפשר לעשות שינוי אמיתי דרך פסקי דין שבמסגרתם נצמצם את העושק הציבורי של התאגידים, וזה ישפיע דרמטית על הפחתת יוקר המחיה", אומר גרשט.

"אני לא חושב שאפשר לעשות את מה שאנחנו עושים במשך כל כך הרבה שנים בכזאת נחישות ובתיקים כל כך מאתגרים אם אין לך אידאולוגיה. יכולנו להתפרנס הרבה יותר טוב, הרי יותר רווחי לייצג את התאגידים בתיקים האלה. בגלל זה עורכי הדין הגדולים בארץ, חלקם אנשי רשות ההגבלים לשעבר, מייצגים בעיקר את הטייקונים ואת החברות הגדולות. אבל אנחנו עושים את זה מתוך אידאולוגיה".

"חשוב לנו להדגיש את זה", מוסיף נאור, "כי מטיחים בנו שאנחנו 'רודפי אמבולנסים' (כינוי גנאי שנולד בארצות הברית לעורכי דין שרודפים אחרי נפגעי תאונות כדי להגיש בשמם תביעות נזיקין — א"ל). לא תראה אותנו במקומות שיש בהם מרדף של 'מי יגיש ראשון' את הייצוגית".

יש לא מעט עורכי דין שממהרים להגיש ייצוגית יומיים אחרי שאיזה מוצר מקולקל הגיע למדפים. זה מוליד ביקורת מוצדקת על ענף התביעות הייצוגיות.

"חלק מהביקורת נכונה, יש הרבה חפיפניקים בתחום. כבר קרה שאנחנו עבדנו על תיק שלושה חודשים, ואז היתה כותרת בעיתון ומישהו מיד הגיש תביעה בעקבותיה. במקרים כאלה עזבנו את זה. אנחנו מצפים שיהיו עורכי דין שירוצו למרחקים ארוכים ויעשו עבודת הכנה אמיתית, לא יחפשו עבודה בכל מחיר".

אין שימוש יתר בכלי של תובענות ייצוגיות?

גרשט: "ודאי שיש תביעות ייצוגיות מיותרות ולא ראויות, כפי שיש בכל התחומים האזרחיים, אבל אין הצפה, ודווקא בתחום שלנו, של ייצוגיות כלכליות מורכבות, יש חוסר בתביעות ראויות. תחום ההגבלים העסקיים מורכב ביותר, ומנגד המונופולים מגייסים משרדי עורכי דין מן השורה הראשונה ומומחים במאות ומיליוני שקלים. הם מנהלים יחד מלחמת התשה נגד מבקשי הייצוגיות, ומי שמעלה את הטענות נגד הייצוגיות הם עורכי הדין הגדולים שמציגים את התובעים הייצוגיים כחמדנים שמקשים על התאגידים שלא לצורך. כך שהדיבור על הצפה הוא לא יותר מספין".

מיכל הלפרין. "המינוי שלה היה בשורה משמחת מאוד לתאגידים הגדולים" צילום: תומריקו

"מזמן זיהינו מה קורה בבזק"

כשנאור (44) וגרשט (43) פתחו את המשרד המשותף שלהם, ב־2009, הם החליטו לא לייצג טייקונים, בנקים וגופים גדולים, וסירבו לפניות מהם שקיבלו לאורך הדרך. הם ידעו שייצוג של מי מאלה יגביל מאוד את מרחב התמרון שלהם בתביעות עתידיות, בשל חשש לניגודי עניינים. במקום זה בחרו לכוון את החצים בדיוק לגופים האלה.

אחד התיקים הבולטים היה ייצוג מחזיקי אג"ח בהסדר מול אפריקה ישראל של לב לבייב, שקרסה בשנה שבה יצאו לדרך. נאור וגרשט נקטו אז קו לוחמני, ובסיום המאבקים המשפטיים היו בקרב האחראים לכך שלבייב הזרים לקופת הסדר החוב סכום חסר תקדים של 750 מיליון שקל. בהסדר הנוכחי באפריקה, שטרם הושלם, הם שוב מייצגים בעלי חוב, אבל נדמה שהתמתנו והתבגרו קצת.

באסיפת מחזיקי אג"ח לפני חודשים אחדים נאור השמיע מפיו משפטים כמו: "לבייב לא לקח כסף מהחברה הביתה, הוא לא עשה עסקות בעלי עניין כמו טייקונים אחרים, לא נטל דיבידנדים ולא משך משכורות עתק. הוא הזרים הרבה מאוד כסף לחברה, והוא זה שהפסיד יותר מכל בעלי המניות האחרים".

בסיבוב הזה התחלת לחבב בעלי הון?

"אמרתי שגם כשתוקפים, צריך לדעת להבחין בין טייקונים. אסור לתת לפופוליזם להשתלט על השיח. אם אנחנו רוצים להיות אמיתיים בביקורת שלנו כלפי בעלי שליטה, אנחנו צריכים לומר שיש דברים שלא קרו אצל לב לבייב. זה לא אומר שאני מסכים עם כל מה שהולך בחברה, אבל יש שם תהליך יוצא דופן שאנשים לא שמים לב אליו: בפעם הראשונה חברה הסכימה (בהסדר הנוכחי המתגבש) להעמיד את כל הנכסים שלה לטובת בעלי החוב. לכן לא פעלנו להביא מפרקים וכונסים לאפריקה ישראל, אלא ניהלנו תהליך של מכרז למכירתה. כך מי שישלם את התמורה המקסימלית ומי ששוק ההון יאמין בו, ייקח את החברה, ובעלי החוב יקבלו את המקסימום".

אבל לבייב, לשיטתם של נאור וגרשט, הוא היוצא מהכלל שמעיד על הכלל. והכלל, כשמדובר בטייקונים במצוקה, הוא ניסיון להעביר לידיהם כמה שיותר כסף לפני שהצרות נחשפות. השניים מתגאים בשורה של מאבקים שהחלו לנהל הרבה לפני שכולם הבינו שהטייקונים הסתבכו. כך היה, למשל, במקרה של שאול אלוביץ', בעל השליטה בבזק. "אלוביץ' החליט לחלק דיבידנדים של לא פחות מ־3 מיליארד שקל, בשש מנות", אומר גרשט. "תבענו את בזק וטענו שהוא מחלק רווחים שלא כדין".

אבל בית המשפט דחה את הטענה, כי לחברה מותר לחלק דיבידנד, ודאי לחברה מרוויחה כמו בזק.

"אנחנו טענו לפני כולם שאלוביץ' שלט בדירקטוריון בזק כבבובות על חוט, ושבמקום לשרת את טובת החברה הדירקטורים שירתו את טובתו האישית. אבל השופט חאלד כבוב אמר שאין מספיק אינדיקציות לזה, ולצערנו העליון לא הפך את החלטתו".

נכשלתם.

"לפחות ניסינו. אמרנו שוב ושוב: זאת פירמידה, אסור לתת לזה לקרות, תראו מה קרה באי.די.בי, תראו מה קרה עם אילן בן־דב. חשבתי שלא ייתנו לזה לקרות, וטעיתי. בית המשפט עשה הכל כדי לשמר את המפלצת הזאת ולשמור על המונופול".

בסוף 2016 העליון פסק נגדכם, וחצי שנה אחר כך נפתחה החקירה של רשות ניירות ערך בפרשה.

"והיום כולם יודעים מה עשה הדירקטוריון. אני לא מתגאה בתיק הזה, כי נכשלנו בו, אבל הדבר היחיד שאני יכול לומר הוא שראינו את הדברים לפני כל השוק".

"המוסדיים לא רצו לתבוע"

הערנות המוקדמת באה לידי ביטוי גם במקרה אי.די.בי, בתקופה שבה הקונצרן היה בשליטת נוחי דנקנר. "כשנה וחצי לפני שאי.די.בי הגיעה למצב שהיא צריכה הסדר חוב, הגשנו תביעה נגזרת (תביעה שבה בעל מניות תובע לא בשם עצמו, אלא בשם החברה)", משחזר נאור. "טענו שחלוקת הדיבידנדים אסורה. אמרנו בזמן אמת: 'תראו מה אתם עושים, יש בלון פיננסי שכולו נסמך על חשבונאות ספקולטיבית, ועל סמך זה מייצרים רווחים שהם תיאורטיים לחלוטין ומחלקים אותם לבעלי שליטה ובעלי עניין'. המשמעות היא שהמאבק נגד מה שהתנהל באי.די.בי

החל כאכיפה אזרחית. רק לאחר מכן, כשהחברה קרסה, הנאמנים שלה אימצו אותנו ואמרו 'עכשיו תנהלו אתם את כל החקירות והתביעות נגדה' (נאור וגרשט נבחרו לחקור את המהלכים שהובילו לחדלות הפירעון של החברה, שלימים התגלגלה עד הרשעתו של נוחי דנקנר בהרצת מניות — א"ל). המשמעות היא שאכיפה אזרחית אפקטיבית במקומות שבהם יש כשל שוק והרגולטור מנומנם. היה אפשר לרסן את אי.די.בי הרבה קודם".

גם הגופים המוסדיים נמנמו באי.די.בי.

"אני לא פה כדי לסנגר עליהם, אבל יש בגופים האלה גרף למידה מרשים. אם בתחילת הדרך הטיפול היה פחות אסרטיבי, כיום הגופים המוסדיים הפסיקו להיות פראיירים. הם עומדים על שלהם, מנהלים משא ומתן וממש לא ותרנים. הסדר שערורייתי כמו שהיה עם דלק נדל"ן של יצחק תשובה, למשל, לא יהיה יותר".

גרשט: "בעבר המוסדיים לא ידעו לגבות חובות, אבל בשנים האחרונות הם נהפכו לתקיפים יותר. כיום בעלי שליטה שהחברות שלהם כשלו מתקשים לעשות תספורות שבעבר עשו בקלות. ויש גם משקיעים פרטיים וקטנים יותר, שהבינו שיש להם אפשרות לתבוע.

"באי.די.בי תבענו בשם משקיעים קטנים, כי המוסדיים לא רצו לתבוע. גם בתביעה שלנו נגד דלק המוסדיים לא רצו לתבוע. הם אמרו 'אין סיכוי שנתבע את תשובה'. הם שיחרו לפתחו כאילו היה מלך העולם. אז מה אם הוא חתך אותם ועשה להם תספורת ודפק אותם בנדל"ן?".

הם אמרו "אין סיכוי"?

"יותר מזה, הם אמרו לנו במפורש שאם תשובה יבקש, הם גם ייתנו לו עוד כסף כי הוא מצא את הגז. עד כדי כך היה המצב, שאני נאלצתי להגיש תביעה בעצמי מכוח מעט מאוד המניות שהיו לי בדלק נדל"ן".

באיזה שלב זה קרה?

"כל זה קרה לפני שדלק נדל"ן קרסה. ישבנו עם המוסדיים, הראינו להם את החקירה של רשות ניירות ערך ואמרנו להם: 'יש כאן תביעה ברורה'. והם ענו 'מה פתאום, אנחנו לא הולכים לתבוע את תשובה', למרות כל מה שכתוב בדו"חות. אז החלטנו שעל העוול הזה אנחנו לא מוכנים לשבת בשקט והמשרד הגיש תביעה".

עילת התביעה הייצוגית שהוגשה היתה הטעיית משקיעים ופרסומים לא נכונים בדו"חות הכספיים של דלק נדל"ן. אחרי ששופט בית המשפט המחוזי דחה את התביעה, גרשט ונאור ערערו לעליון. בסופו של דבר הגיעו הצדדים לפשרה, שבמסגרתה שילם תשובה 10 מיליון שקל נוספים לבעלי המניות של דלק נדל"ן. "אתה חושב שלא תקפו אותי על זה? תקפו אותי, אבל לא יכולנו לתת לדבר כזה לעבור", מסכם גרשט.

צילום: אוראל כהן, עמית שעל

"זה לא קנס, זה פרס"

נאור וגרשט הכירו בשנה הראשונה ללימודי המשפטים באוניברסיטה העברית, והתיידדו כשהשתתפו יחד בקורסים בכלכלה. היום הם כבר מדברים כמעט כגוף אחד, משלימים זה את דבריו של זה. אחרי הלימודים גרשט עבד במשרד לשם ברנדווין, שאחר כך התמזג עם מיתר ליקוורניק גבע במה שנהפך לפירמת עורכי הדין הגדולה בישראל.

נאור עבד במשרדו של יוסי שגב, ולאחר שנהפך לשותף גם גרשט הצטרף למשרד. שגב היה אחד מעורכי הדין הבכירים והעשירים בישראל, עם מוניטין לוחמני של מי שלא בוחל באמצעים ולא מהסס לייצג גם גופים קטנים נגד חברות גדולות. אפשר להניח שנאור וגרשט למדו לא מעט מהעבודה לצדו.

משרד הבוטיק שלהם מעסיק כיום עוד חמישה עורכי דין, והוא נפתח בזמן: המשבר הגלובלי של 2008 הותיר אחריו שלל חברות בקשיים עמוקים שהצמיחו הסדרי חוב. המשרד הצעיר החל לייצג מחזיקי אג"ח ונאמנים במגעים להסדרים כאלה. במקביל, על רקע המודעות הציבורית הגוברת לעניין, החל להגיש תביעות שונות נגד חברות ומונופולים צרכניים. "אנחנו לא סוציאליסטים", השניים מדגישים, "אלא קפיטליסטים שמאמינים בשוק חופשי".

מצאתם נישה עם ארומה חברתית, וגם רווחית.

גרשט: "לשנינו יש אוריינטציה שהיא קצת יותר רחבה. אנחנו חושבים שהמשפט הוא בבואה של החברה והכלכלה ואי אפשר לומר 'אני עכשיו מייצג בעל מניות' ולהסתכל על זה רק דרך הספקטרום הזה. אנחנו חושבים על הספקטרום החברתי והכלכלי הרחב יותר".

"אכיפה אזרחית חשובה יותר מזו הפלילית", אומר נאור. "נכון שאכיפה פלילית מייצרת הרתעה, אבל אכיפה אזרחית מייצרת הרתעה לא פחות משמעותית, והיא גם מייצרת יותר כסף לתובעים ולציבור".

הרתעה גדולה יותר מזו שיוצר הרגולטור?

"אצל הממונה על ההגבלים העסקיים האכיפה המינהלית־עסקית כמעט לא קיימת. לכן המשק ריכוזי ונשלט בידי קבוצות לחץ, והעוגה לא נחלקת. קבוצות הלחץ פשוט יודעות שהפרת החוק משתלמת.

"הרי אם אני קוקה־קולה והמחזור שלי הוא כמיליארד שקל בשנה, והרווחים שלי הם 20%-30% מהמחזור, זה אומר שאני מצליח לנצל את הכוח המונופוליסטי. ומה האיום? במקרה הכי גרוע יחייבו אותי בקנס של 30-20 מיליון שקל. זה טיפה, וגם הקנס הזה לא מגיע מהכיס של המנהלים. אם הם נקנסים הם משלמים סכומים מגוחכים ביחס להכנסות שלהם".

למה הענישה לא עולה מדרגה?

"בוא נודה על האמת: לא יושבים בהגבלים העסקיים האנשים הכי אסרטיביים בעולם. הרשות היא גוף חלש ביותר, ואני לא מדבר רק על השנים האחרונות, שבהן הממונה מיכל הלפרין ממילא מחושקת בניגוד עניינים משום שכעורכת דין ייצגה את תנובה. אני מדבר על תקופה של 20 שנה — כבר אז היה משק ריכוזי, ומאז זה רק מידרדר. דו"ח טרכטנברג ודו"חות ה־OECD מראים בפירוש עלייה בריכוזיות במשק".

נאור וגרשט לא שוכחים שהלפרין עבדה במשרד מיתר ליקוורניק שייצג את תנובה נגדם בתביעה שהגישו בעניין מחירו המופרז של הקוטג'. העימות ביניהם הגיע בשנה שעברה עד בג"ץ, שקיבל את העתירה של נאור וחייב את הממונה על ההגבלים לקנוס מונופולים בגין מחירים מופרזים.

לפני חודש רשות ההגבלים קנסה את תנובה על תיאום מחירים בניגוד לחוק, בהסדר שבו היא התחייבה לשלם לצרכנים 25 מיליון שקל, והמנכ"ל לשעבר אריק שור נקנס ב־75 אלף.

"אריק שור משלם 75 אלף שקל? רק על המכירה של תנובה לאייפקס הוא קיבל בונוס של מיליונים ואתה קונס אותו ב־75 אלף? זאת לא הרתעה, זה פרס. מדובר ברשות עם כלים אינסופיים, עשרות עורכי דין ורואי חשבון, אז מה זה הסכום המצחיק הזה? המשמעות היא שמשתלם להפר את החוק. הוא יעשוק את הציבור, יגבה מחירים מונופוליסטיים, יקבל בונוסים, ומהם יורידו לו 75 אלף".

אתם לא רואים שינוי? הלפרין הודיעה שתקנוס את קוקה־קולה ב־62 מיליון שקל על ניצול כוחה המונופוליסטי. זה חסר תקדים כאן.

גרשט: "הכיוון נכון וזה קנס משמעותי, אבל כדי לבחון את כוח ההרתעה שלו צריך לבדוק ולפרסם כמה החברה למשקאות הרוויחה מהפרקטיקות האנטי־תחרותיות שבהן נקטה במשך שנים. לא מן הנמנע שיימצא שמדובר במאות מיליוני שקלים, אם לא יותר, ואז הקנס הוא מכה קלה בכנף, ושוב יתברר שמדובר בהפרה יעילה. וכאמור, חשוב שגם המנהלים ישלמו מחיר אישי גבוה על הפרות בוטות לכאורה של חוק ההגבלים".

נאור: "אנחנו רואים היום גל של תביעות שעוסקות בניצול לרעה של כוח מונופוליסטי, שנכנסות לוואקום שהשאיר הרגולטור. החוק נותן לממונה כלים רבי עוצמה לפעול בעניין. ראית אותו פעם אחת פועל?", שואל נאור.

נדמה שאתה לא ממש מעריך את פועלה של הממונה על ההגבלים.

"אין לי ספק שהמינוי שלה היה בשורה משמחת מאוד לתאגידים הגדולים".

מהרשות להגבלים נמסר בתגובה: "בשנים האחרונות עומדת האכיפה נגד מונופולים בראש סדר העדיפויות של הרשות, שהטילה עיצומים משמעותיים נגד מונופולים שונים (נמל אשדוד, תנובה, חברת חשמל, כעת מתנהל שימוע נגד החברה המרכזית למשקאות ועוד). הסמכות שניתנה לרשות להטיל עיצומים מינהליים בסכומים גבוהים אפשרה פריצת דרך בטיפול במונופולים, והרשות תמשיך לטפל בתחום זה באינטנסיביות".

ובינתיים, כדי להדגים איך נראית המונופוליזציה בשוק המזון, גרשט מתעכב על ענף החלב. "אפילו פרופ' אבי שמחון, יועץ של ראש הממשלה שמסביר כמה מצבנו טוב, דיבר על שוק החלב ואמר שיש בו כשל לא מוסבר. אנחנו משלמים על מוצרי חלב הרבה יותר מבמדינות האחרות ב־OECD, בפער של עשרות אחוזים. וזה דווקא בתחום שאנחנו מובילים בו בתפוקת חומרי הגלם, עם יעילות יוצאת דופן, ועוד אחרי המחאה החברתית.

"הקוטג' הוא רק דוגמה לאיך תנובה הרוויחה רווח מונופוליסטי. את המחיר שלו היא הורידה בעקבות המחאה, אבל מחירים אחרים לא. כשמסתכלים על סל המוצרים, אנחנו משלמים כאן הרבה יותר, וזה קורה בגלל ניצול לרעה של כוח מונופוליסטי מצד חברות כגון תנובה, שטראוס, יוניליוור, קוקה־קולה, בזק, חברות שיושבות עם הכוח המרכזי שלהן ועושות נזק למתחרים קטנים יותר, ולכלל הצרכנים. קח את טרה למשל, מתחרה לא קטנה.

"תנובה גובה על הגבינה שלה מחיר מונופוליסטי מופרז, וכל מה שטרה צריכה לעשות זה למכור בסנט אחד פחות ולהיחשב זולה. כלומר, גם המתחרה יכולה למכור ביוקר, וזה גורם נזק רוחבי לכל השוק. הרי אם תנובה תוריד את המחיר בצו בית משפט, כל השוק יוריד את המחיר".

אבל תנובה הולכת ונחלשת, בחלב עצמו יש לה כבר פחות מ־50% נתח שוק, ובמקביל יש מותגים פרטיים, בייצור וביבוא, של חלב וגבינות. כל אלה יובילו, עם הזמן, לירידת מחירים.

"ירידה בנתח שוק תוריד מחירים, אבל התביעות שלנו נגד תנובה נוגעות לשנים עד 2011, אז, לכל הדעות, היה מדובר במונופול. והתביעות שלנו הן חלק מהשינוי".

צילום: שאול גולן

"אולי ימרחו אותנו בעיתון"

המוניטין שצברו נאור וגרשט הוכיח את עצמו באוגוסט, כשהשופט כבוב ערך מעין "מכרז" בין 20 עורכי דין, ולבסוף בחר בשניים לנהל את התביעה הייצוגית נגד חברת חיפושי הנפט שמן. מכיוון שמדובר בתביעה שהגשתה כבר אושרה, גרשט ונאור עתידים ליהנות משכר טרחה לא קטן במסגרתה.

התביעה הוגשה נגד שמן ובכירים בה, לרבות הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי ששימש יו"ר. "מה שקרה, במילים פשוטות, זה שהם מכרו לציבור שיש אפשרות למצוא גז בזמן שהם ידעו שהסבירות לאפשרות כזאת נמוכה מאוד", אומר נאור.

בכלל, נדמה שטרנד הייצוגיות לוהט. לפי מחקר של עו"ד אסף פינק, בשנה שעברה הוגשו בישראל 1,500 בקשות לאישור תובענה ייצוגית, פי 18 באופן יחסי מהבקשות בארצות הברית. שרת המשפטים איילת שקד יזמה ייקור דרמטי של האגרות המשולמות על ייצוגיות, ארגוני צרכנים טוענים שהיוזמה מנטרלת כלי רב־חשיבות, וסביב העניין מתחולל כעת ויכוח ציבורי סוער.

"זה לא ירתיע אותנו", אומר גרשט. "אנחנו לוקחים מעט תיקים, אבל הם גדולים ומורכבים ואנחנו יודעים שיביאו תוצאות. כך שהאגרה לא תשפיע. אנחנו רצים למרחקים ארוכים, עובדים חצי שנה לפני כל הגשה, עבודה כלכלית ומשפטית".

מה התיק שבו הרווחתם הכי הרבה באופן אישי?

"ללא ספק אי.די.בי. משפחות מנור ולבנת (מבעלות השליטה, שנתבעו על משיכת דיבידנדים בעוד החברה בחובות — א"ל) החזירו 55 מיליון שקל, ואנחנו קיבלנו 8%, שזה 4.4 מיליון".

במקרה אחר קיבלו, עם עורכי הדין שחר בן מאיר ויצחק אבירן, 8 מיליון שקל כשייצגו בעלי מניות של טבע בתביעה נגזרת בפרשת ספלון. מצד אחר, בתביעה נגד הדיבידנדים בבזק הם חשבו שירוויחו לא מעט, אבל טענותיהם נדחו בבית המשפט.

"אנחנו עושים מה שאנחנו רוצים, וגם מתפרנסים יפה. אני לא מקנא באנשים שלמדו איתנו משפטים ועובדים כיום במשרדים גדולים, במיוחד אלה שיש להם מודעות חברתית ולא יכולים לעשות איתה כמעט כלום כי הם מייצגים מונופולים וטייקונים", אומר נאור. וגרשט מוסיף: "אני יכול לבחור תיקים גדולים, אני עושה דברים שאני מאמין בהם מהבטן".

וגם הכיס נהנה.

"כשמשיגים תוצאה טובה לציבור, יש לתגמל בנדיבות את עורכי הדין על המאמץ והיוזמה. ואגב, התגמול כאן נמוך משמעותית ביחס לזה שבארצות הברית".

נתבעים רבי עוצמה הפעילו עליכם לחצים?

"הקו שלנו זה אף פעם לא להירתע, כי אנחנו עושים משהו שאנחנו מאמינים בו, ואנחנו לוקחים בחשבון שאולי שמנו יימרח פעם בעיתון בהקשר שלילי".

נאור: "קיבלנו מסרים שלפיהם העבירו חומרים עלינו לכל מיני עיתונאים צהובים. אלה היו ניסיונות של בעלי שליטה להשחיר את פנינו. אבל לא היה שם כלום, אז הדברים לא התפרסמו. בחלק מהתיקים אנחנו מקבלים מסרים שאולי כדאי לנו להיות קצת יותר רכים, להציג את הטענות שלנו באופן יותר מרומז. אני יודע שאם פעם אחת נמצמץ — נעבוד עבור טייקונים או תאגידים, נסכים לעסקאות שחורגות מהערכים שלנו, ניכנע ללחצים — הלך עלינו".