אחרי שאחי נהרג בתאונת דרכים, אבא אמר: "אסור לדבר עם אמא על מותו של ראובן אף פעם"

"נולדתי ב־1948 בחיפה. הוריי, לאה (לולה) וישראל, עלו יחד מפולין, וכאן נולדו להם ארבעה ילדים, אני הצעיר. אחי ראובן נהרג בתאונת דרכים כשהיה בכיתה א', לפני שנולדתי. המסר של אבא, לאחותי הגדולה שהכירה אותו ולנו הקטנים, היה ברור: 'אסור לדבר על זה עם אמא אף פעם, כי זה יהרוג אותה'. 50 שנה לא דיברנו על ראובן בבית. היתה רק תמונה שלו תלויה מעל למיטת ההורים, וציור שצייר בגן, שמור בקופסת סיגרים ישנה. היה אסור לנו לגעת בה, אבל כשההורים היו יוצאים היינו פותחים אותה.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

"אחותי מספרת שאמא היתה אשה שמחה, שנהגה לשיר בבית, אבל אחרי מותו של ראובן זה השתנה, היא היתה די ממורמרת וחוזרת בעיניים אדומות מבית הקברות. אחרי שבני רן נהרג בתאונת דרכים החלטתי שאני רוצה למצוא את הקבר של ראובן ולשים עליו מצבה, ורק אז אחותי התחילה לדבר עליו. מצער אותי שלא דיברנו עם ההורים על זה, והיום אני חושב שיכולתי לדבר איתם מתוך שותפות גורל.

1956. אבי נאור בן ה־8 עם אחותו נילי (10) ואמם לולה, בחצר בקריית טבעון (קריית עמל)

"אמי היתה עקרת בית ובהמשך החזיקה את המשק שהיה לנו. אבי עבד בעבודות ידיים שונות, למשל כמסגר, אבל חלם להיות פועל זבל, כי 'זאת משרה שיש בה קביעות'. אחר כך הוא עבד בהסתדרות, במועצת פועלי חיפה, והיה חדור ציונות וסוציאליזם. העבודה היתה מבחינתו פעילות ציבורית, וכך נראו גם שעות העבודה, כולל נציגי עובדים שהיו באים אלינו הביתה. כשהייתי בן 4 אבא נענה לקריאה ללכת 'מן העיר אל הכפר', ועברנו מחיפה לקריית טבעון, שהיתה לי מגרש משחקים אינסופי. הרחוב היה מלא ילדים, כמו להקת דבורים, ויכולנו ללכת לאן שאנחנו רוצים. היו לנו שלושה דונמים, משק עם אלף תרנגולות, וגם ברווזים, אווזים, שפנים. כשהוטלה הביצה הראשונה בלול אבא הניח אותה במרכז השולחן וכל המשפחה רקדה סביבה.

אבי נאור, פילנתרופ ומייסד "אור ירוק", בן 69, נשוי ואב לחמישה, גר בסביון צילום: עמית שעל

"היה לי פנקס אדום של ההסתדרות, אבל בשלב מסוים עזבתי את קופת חולים כללית לטובת קופה אחרת. אבא אמר לי: 'אתה יכול לצאת מההסתדרות אבל ההסתדרות לא תצא ממך', ובמידה מסוימת זה נכון. גם כשהייתי בקצה השני, בצד הסופר־קפיטליסטי, כמנכ"ל אמדוקס, חשבתי שלא צריך ועד עובדים כי אני הוועד של העובדים, שהם לא צריכים להתאגד כי אם יש טענה מוצדקת של עובד — מדובר בכשל ניהולי. זה מתחבר למסר נוסף שאבא הדגיש בפניי: 'אני מצפה ממך שתדע לעשות משהו גם למען אנשים אחרים'. כיום כל מה שאני עושה בתחום החברתי קשור בעקיפין למותו של רן, כי אני יוצק משמעות לאירוע שהוא חסר משמעות, וקשור לתחושה של אחריות ומחויבות למשהו שהוא גדול מהמשפחה הגרעינית".