לאן הברווזים עפים כשהאגם רותח: הציפורים מספרות את סיפור קריסת כדור הארץ

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

להאזנה ב-iTunes | לכל הכתבות המוקלטות

מה שנשאר מהתוכנית היה רק תוצאות הספירה חסרת התקדים והמקיפה ביותר עד היום של הציפורים הנודדות בישראל. מאחר שבחברה להגנת הטבע טענו כי תחנת השידור תגרום למוות של מיליוני ציפורים, הובאו שני מכ"מים משוויץ, שהוצבו האחד בשדה בוקר והאחר בערבה. "שני המכ"מים הללו ספרו כל ציפור שעברה מעל והכפילו אותה ברוחב המדינה", אומר לשם. "כך גילינו ש־500 מיליון ציפורים עוברות כאן בכל שנה".

עגורים באגמון החולה. המדינה ספרה ציפורים בשטחה פעם אחת בלבד, לפני 30 שנה צילום: אפי שריר

המספר המדהים הזה נובע מהיותה של ישראל תחנה לסעודה אחרונה של הציפורים החולפות כאן בדרכן מאירופה לאפריקה, שם הן מעבירות את החורף. ולמחקרים על נדידתן יש חשיבות מכרעת, משום שהציפורים ממלאות תפקיד משמעותי במערכת האקולוגית שלנו: "הציפורים הן הסניטריות של הטבע ולכן הן חיוניות לבני אדם", מסביר לשם, "הנשרים אוכלים נבלות שמביאות מחלות. התנשמות אוכלות עכברים, וציפורי שיר אוכלות חרקים מזיקים בשדות. אם אוכלוסיית הציפורים תידלדל, נזדקק להרבה יותר חומרי הדברה רעילים, על כל נזקיהם הרבים".

בעשורים האחרונים ניכרים שינויים מדאיגים בדפוסי הנדידה של ציפורים בעולם בכלל, ובישראל בפרט: מספריהן התמעטו ומועדי הנדידה השתבשו. עיקר האשם נעוץ בהתחממות הגלובלית, אבל יש גם נזקים חמורים מעשה ידי אדם. מעקב אחרי מסלולי הנדידה יכול להעניק מידע רב וחיוני שיאפשר לתקן לפחות חלק מהנזק. "באנגליה, לדוגמה, יש מסורת בת מאות שנים של צפרות", אומר לשם. "בעבר הם טיפלו בציפורים רק באנגליה. אלא שהציפורים הללו נודדות בכל שנה למערב אפריקה, ומושפעות גם ממה שקורה שם. המוני ציפורים הורעלו שם בגלל חומרי הדברה שהוצאו מהחוק באירופה. העובדה שפחות ופחות ציפורים חזרו בכל שנה באביב לאנגליה העלתה את המודעות לבעיה וגרמה לפעילות מול הממשלות האפריקאיות כדי להפסיק את השימוש באותם חומרים".

צילום: דב גרינבלט, החברה להגנת הטבע

לדברי לשם, "אותו הדבר קרה גם באמריקה. משדרים שחיברו חוקרים צפון אמריקאים לניצים הנודדים מסיאטל לאזור ארגנטינה וצ'ילה, מרחק של 10,000 קילומטרים, הראו יום אחד שהציפורים הפסיקו לזוז לגמרי. בזכות המכשור המתקדם החוקרים מצאו את הנ"צ המדויקת של הניצים בארגנטינה, ושלחו לשם צוות מחקר שגילה שטח של כמה מאות קילומטרים מרובעים שעבר הדברה באורגנו־זרחני. כל הניצים מתו, והיה צורך לפנות לממשלה המקומית כדי לעצור את השימוש בחומר ולהציל את שאר העופות שעוברים שם". הניצים, במקרה הזה, היו כמו הכנרית במכרה הפחם. אורגנו־זרחני אינו קוטל רק ציפורים, הוא גם רעיל לבני אדם. לולא המעקב אחר הציפורים הנודדות היתה יכולה ההרעלה רחבת ההיקף באזור הזה להמיט אסון חמור הרבה יותר.

נילס הולגרסון האמיתית

בסוף 2016 החליטה חוקרת אחת לרדת לעומקה של הסוגיה הבאה: לאן בדיוק עפים הברבורים כשהאגם קפוא. במחקר־שדה חסר תקדים בהיקפו טסה הביולוגית סשה דנץ' מקרן השימור הבריטית (WWT) 7,000 קילומטר במצנח ממונע במשך שלושה חודשים, כדי להבין מדוע מתמעט מספרם של ברבורי הטונדרה של סיביר (Bewick Swans), שנמלטים לבריטניה מדי סתיו מהחורף הקפוא של רוסיה. דנץ' עצרה ב־11 מדינות, חקרה את אתגרי הנדידה ונפגשה עם קהילות הציידים המקומיות. הסיבה לכך היתה פצעי הירי שהתגלו על גופם של רבים מהברבורים שהגיעו לאנגליה.

צילום: גטי אימג'ס

"תמיד נחתתי בכל מקום שראיתי בו ציידים לאורך המסלול שלי, ודיברתי איתם", אומרת דנץ' ל"מוסף כלכליסט". "בחלק מהמקומות ילדים בגיל 9 כבר יוצאים לציד, כדי לעזור להאכיל את המשפחות שלהם. הייתי נוחתת, תשושה בדרך כלל, עם עיניים אדומות ודומעות מקור. אנשים קיבלו אותי בהפתעה, אבל בסופו של דבר שאלו את שלוש השאלות שקיוויתי לשמוע: 'מאיפה הגעת?', 'זה לא מסוכן?' ו'האם אני יכול לעזור?'. זה היה מצוין בשבילי כי כך מצאתי את עצמי עד מהרה יושבת איתם ליד שולחן, שותה מרק או תה חם, ומספרת להם את סיפורם של הברבורים".

דנץ' מדגישה כי לא ניסתה לשכנע אף אחד להפסיק לצוד, במיוחד באזור סיביר, שבו ציד נחוץ להזנת המשפחה. למעשה, הפדרציה האירופית של הציידים היתה שותפה לפרויקט שלה, ודנץ’ ניסתה להציג את הבעיה באופן שהציידים יכלו להזדהות איתה. הרי אף אחד מהם לא רוצה שהברבורים ייעלמו.

ממחקרה הסיקה דנץ' שהברבורים הסיביריים סובלים לא רק מציד יתר, אלא גם מכך שבתי הגידול הלחים, החיוניים לקיומם, הולכים ומתמעטים לאורך מסלול נדידתם; ושבעיית ההתחממות הגלובלית קשה יותר לפתרון. היא קיוותה לרשום הצלחה לפחות בכל מה שנוגע לבעיית הציד.

"כשחזרתי לאנגליה”, היא מספרת, “התפרסם ראיון איתי, שבו ציינתי שפולין היא אחת משתי המדינות באירופה שמתירות ציד בכדורי עופרת בבתי הגידול הלחים. מה שקורה הוא שציפורים כמו הברבורים הסיביריים אוכלים את רסיסי העופרת וחוטפים הרעלה. בעקבות הראיון ביקש איגוד הציידים הפולני להיפגש איתנו, ובפגישה נציג של איגוד הציידים הדני הסביר להם באילו כדורי רובה הם יכולים להשתמש".

צילום: שאטרסטוק

גם הציפורים שעוברות בישראל חשופות לרעלים מסוכנים. אזור אגמון החולה היה בעבר בית גידול טבעי להמוני עופות, אבל ייבוש החולה פגע קשות בתנאי המחיה של הציפורים הנודדות והביא לריבוי עכברים ונברנים, שפוגעים בחקלאות המקומית. לצורך מיגורם השתמשו החקלאים בהדברה כימית, אך זו חיסלה ציפורים רבות ורק החריפה את הנזק.

"הפתרון שלנו היה לעבור להדברה ביולוגית", אומר לשם. "הסברנו לחקלאים שתנשמות הן הציידים האידאליים עבור נברנים ועכברים, והתחלנו לבנות תיבות קינון של תנשמות בשדות. כל זוג כזה אוכל בין אלפיים לששת אלפים עכברים בשנה. כיום רוב החקלאים בסביבת החולה הפסיקו את השימוש בחומרי הדברה מסוכנים לציפורים, בזכות התנשמות. אנחנו גם משתפים פעולה עם ירדן והרשות הפלסטינית, שהקימו גם הן כמה מאות תיבות לתנשמות".

מצד שני, מכיוון שבתי הגידול הטבעיים של הציפורים התמעטו מאד, צריך למנוע מהשקנאים לטרוף דגים בבריכות הגידול ומהעגורים לחסל את התוצרת החקלאית באיזור. לשם כך יש לרכז להם מזון במקום אחד, שיהווה חלופה טובה לפיתויים מסביב. על המשימה הלא פשוטה הזאת מופקדים שורה של ארגונים, כמו החברה להגנת הטבע. חלק מהעופות, כמו 50 אלף השקנאים שעוברים כאן בכל שנה, זקוקים להאכלה רק במשך ימים אחדים, אבל את האחרים, כמו העגורים, יש להאכיל במשך כל החורף.

"בעבר העגורים היו עוצרים כאן רק ליום אחד כדי לתדלק ואז המשיכו לאתיופיה, כדי להעביר שם את החורף", אומר לשם. "אבל הצפת החולה מחדש ומטעי הבוטנים שנטעו בסביבה שכנעו אותם להישאר. הם אוהבים מים רדודים, ואוהבים מאוד בוטנים וחומוס. הן ציפורים ישראליות מאוד", הוא אומר בחיוך, "אפילו מרעישות כמונו". הפתרון הוא 7 טונות תירס שמובאות בכל יום למחנה העגורים באגמון החולה.

אחרי כל זה היה ניתן לצפות למעקב אחר כמות הציפורים החולפות בארץ, אלא שמאז הספירה שנעשתה בשלהי שנות השמונים לא התבצעה ספירה חוזרת. "כרגע הבעיה שלנו היא פחות המספרים", מעריך לשם, "אלא העובדה שהציפורים מגיעות מוקדם יותר ועוזבות מוקדם יותר. וזה נובע מהתחממות כדור הארץ".

צילום: שאטרסטוק

כשהאביב מגיע לפני הציפורים

“לתזמון של אירועי מפתח בחיים, פנולוגיה בשמו המקצועי, יש חלק חשוב בכל מערכת אקולוגית", מסבירה מדליין רובינסטיין, ביולוגית מהמרכז הלאומי למדעי חיי הבר ושינוי האקלים של ארצות הברית. "מתוך הדרכים הרבות שבהן שינוי האקלים משפיע על חיי הטבע, שינויים בפנולוגיה הם מהנפוצים ביותר. צמחים פורחים מוקדם יותר, חרקים בוקעים מוקדם יותר, וציפורים משנות את זמן ההגעה שלהן בחזרה לצפון. אלא שהמחקרים שלנו מראים שמינים מתקדמים יותר בשרשרת המזון — כמו ציפורים — מסתגלים לאט יותר מאשר מינים ירודים יותר כמו צמחים וחרקים".

"אנחנו מתייחסים ליום שבו מופיעים עלים על העצים כיום שבו מתחיל האביב", אומר האקולוג ד"ר סטיבן מאיור מאוניברסיטת פלורידה, שחוקר נדידת ציפורי שיר. "מצאנו שבחלקים מסוימים באזור, במזרח צפון אמריקה בעיקר, האביב מגיע מוקדם יותר. בחוף המערבי, לעומת זאת, הוא מגיע מאוחר יותר. יש חוסר התאמה בין הימים שבהם הציפורים היו רגילות להגיע בחזרה לצפון ובין תחילת האביב. החזרה בזמן המדויק היא קריטית. ציפורים שחוזרות מוקדם מדי לא יעמדו בקור ולא ימצאו אוכל, ואילו ציפורים שחוזרות מאוחר מדי יגלו שחלק מהמשאבים החיוניים כבר חוסלו בידי מתחרים".

לדבריו, חוסר ההתאמה הזה מתגבר משנה לשנה ועלול לגרום להידלדלות של מינים מסוימים: "הציפורים מסוגלות להתאים את עצמן לתנאים משתנים, אבל הן פשוט לא מסוגלות לעמוד בקצב השינוי הזה".

דנץ'. טסה 7,000 ק"מ עם הברבורים צילום: Ben Cherry

לצוד את האווזים כדי להצילם

התחממות כדור הארץ משפיעה בעיקר על תזמון הנדידה, אבל בעתיד הלא־רחוק, מזהירה רובינסטיין, אנחנו עלולים לראות גם פגיעה משמעותית בבתי הגידול המתמעטים ממילא של הציפורים. לשם דוגמה היא מציינת את אווזי השלג, שנודדים בכל חורף דרומה, מצפון אמריקה לטקסס ולואיזיאנה. בעבר הם התמקמו בביצות שבמדינות הללו ואכלו את צמחייתן, אולם בעשורים שאחרי מלחמת העולם השנייה היה פיתוח אגרסיבי בחלק גדול מהאדמות הלחות, והאווזים נדרשו למצוא מזנון אחר: שאריות אורז, תירס וסויה שהותירו החוואים בשדות. הגידולים הללו עשירים בחלבון הרבה יותר מצמחי הביצה, וכך הפכו האווזים בריאים ופוריים מתמיד, והתרבו בקצב מסחרר. שינוי האקלים שגרם לאזור הארקטי להיות קר יותר בשנים האחרונות גרם אף הוא לאווזים להאריך את שהותם בדרום, ולזלול אפילו יותר.

אבל הפתרון שמצאו אווזי השלג ערער את המערכת האקולוגית שבה הם חיים. עם בואם באביב לטונדרה הצפונית כדי לקנן, מספרם גבוה יותר מתמיד, והם מפעילים לחץ עצום על הסביבה. הם הורסים את הטונדרה באכילה בלתי פוסקת ומונעים מזון ממינים מקומיים אחרים, שכבר החלו להתמעט. למעשה, האווזים הורסים את בית הגידול שלהם בגלל פיצוץ האוכלוסין שלהם. המצב כה נואש עד שכמה חוקרי ציפורים שוקלים לכתוב ספר מתכונים המבוסס על אווזי שלג, זאת כדי להגביר את הפופולריות של הציד שלהם, וכדי להציל את האווזים מעצמם.

לשם. שת"פ עם ירדן והרשות הפלסטינית

בין שמדובר בשינוי צמחייה באזורי הגידול או בכתיבת ספרי בישול, רובינסטיין מדגישה שלאנושות אין פריבילגיה להתעלם מגורל הציפורים הנודדות. "ציפורים הן אינדיקציה לבריאות הסביבה, כולל גורמים כמו אוויר נקי ומי שתייה, שמשפיעים ישירות על הבריאות והבטיחות של בני האדם", היא אומרת. "מכיוון שציפורים מצויות בכל מקום, קל יחסית לספור אותן. הרגישות הגבוהה שלהן לשינויים סביבתיים הופכת אותן לגורם הטוב ביותר שיכול לספק לנו מידע רב ומדויק על בריאות הסביבה".

הקיסר האחרון

אחד מנזקיה החמורים ביותר של ההתחממות הגלובלית הוא התמוססות הקרחונים באנטארקטיקה, ועמם היכחדות של מינים מקומיים, בראשם הפינגווינים. עד שנת 2100 מספרם של הפינגווינים הקיסריים באנטארקטיקה עתיד לצנוח בשליש, לפי הערכת המכון למחקר אוקיינוסים וודס הול. הסיבה לכך היא שמזונם העיקרי של הפינגווינים הקיסריים הוא סרטני קרילאים, שניזונים מאצות הגדלות בים הקרח. ככל שהקרח נמס ונסוג, נעלמות האצות ועמן הסרטנים.

הפינגווין הקיסרי הוא אחד משני המינים היחידים שנחשבים עופות אנטארקטיים אמיתיים, כאלה שחיים ממש בתוך היבשת הקפואה, ולא בגבולותיה החמימים, ולכן נמצאים בסכנת הכחדה חמורה. המין השני הוא פינגווין אדלי, שעלה לכותרות לאחר שנחשף כי בשנה החולפת מושבה של כ־40 אלף פינגווינים אדליים נכחדה כמעט כליל עקב רעב. התנודות בים הקרח גרמו לכך שקילומטרים רבים מדי הפרידו בין הפינגווינים לבין מקורות מזון. נוסף על כך, מזג אוויר גשום באופן לא שגרתי הקשה על האפרוחים לשרוד. עד סוף המאה, אומרים החוקרים, 60% מבתי הגידול של הפינגווינים הללו כבר לא יתאימו להם, בגלל שינויי האקלים.

באוקטובר האחרון התכנסו נציגי 24 מדינות ונציגי האיחוד האירופי לוועידה ה־36 של הנציבות לשימור משאבי הים האנטארקטי, כדי להגיע להחלטה שתכריז על שטח נרחב במזרח אנטארקטיקה אזור ימי מוגן כדי לצמצם את נזקי התיירות והדיג. אלא שהחברות בנציבות לא הצליחו להגיע לקונצנזוס, וההכרעה נדחתה לשנה הבאה. עד אז ייאלצו הפינגווינים להסתדר לבד.

פינגווינים אדליים, אנטארקטיקה. מושבה של 40 אלף פרטים נכחדה מרעב צילום: אי פי איי