אקזיט היצירתיות: אייל דורון הוא הכוהן התורן של ההורים המודאגים

הילדים בכיתה ד' בבית הספר הממלכתי־דתי "אריאל" שבמודיעין נרגשים. דב מיידנבאום, המדריך האנרגטי, אתגר אותם בשאלת סיעור מוחות: "פעם שלחנו מכתבים בדואר. היום במיילים. מה תהיה הקפיצה הבאה לדעתכם?". "נעביר הודעות בטלפתיה", צועק אחד. "יהיה לנו קול חזק שיגיע לקצה השני של העולם", שואג שני, וילד שלישי מציע: "רחפן יעביר בשבילנו הודעות". בהמשך השיעור יצטרכו הילדים להכריע אילו אפליקציות לסמארטפון קיימות ואילו לא, כשהאופציות נעות בין "אפליקציה שמודדת את כמות הנזלת שלך" ו"משחק של פיצוץ חצ'קונים" ל"אפליקציה שעוזרת להורים להציק לילדיהם". השיעור מסתיים במשימת הנחתה בשלום של ביצה מהקומה הראשונה לקרקע בעזרת חומרים מאולתרים ועם סיפור מסגרת מקורי: אתם יצרן סלולר שמעביר סחורה של הטלפונים באריזות שחייבות להיות אסתטיות, מוגנות מפני שבירה ונפתחות מהר.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

להאזנה ב-iTunes | לכל הכתבות המוקלטות

הכירו את שיטת SEISEI, הלהיט הכי חם בתל"ן - אותן תוכניות לימודים נוספות המתקיימות בבתי הספר במימון נוסף של ההורים, כמו דיבייט, יוגה, משחקי חשיבה וג'אגלינג. משמעות המילה "סייסיי" היא "צמיחה והתחדשות מתמדת" ביפנית, ותוכנית הלימוד שלה משווקת כ"פעילות לקידום החשיבה היצירתית, פיתוח תושייה והכנת הילד לעולם המחר". מאז הקמתה לפני חמש שנים היא שולבה ב־300 כיתות ב־60 בתי ספר, והשתתפו בה יותר מ־12 אלף תלמידים. לפי ההערכות, המספר הזה ישלש את עצמו בשנה הבאה.

התוכנית איננה פדגוגית ולא נכתבה בידי אנשי חינוך, אלא בידי אייל דורון, דוקטור לתיאטרון ואיש טלוויזיה ותיק, שביים את הסדרה "איך להיות מאושר בשישה שיעורים" עם יורם יובל ומיקי רוזנטל, ששודרה בקשת (כולל שני גלגוליה הנוספים: "איך להצליח בשישה שיעורים", "משפחה מאושרת בשישה שיעורים"), וכיכב ב"צביקה ואייל עושים בית ספר" עם צביקה הדר, ששודרה ברשת בקיץ האחרון. בעברו היה תסריטאי ("לא הבטחתי לך", "שמש"), עורך טלוויזיה ובמאי תיאטרון, וכן כתב ספר ששמו "החיים בלונה פארק - אושר ומימוש עצמי במאה ה־21".

דורון. "כבר אמרו אפילו שאני מתעלל בילדים שלי, כי אנחנו עוברים דירה כל ארבע שנים לאימון שריר ההסתגלות. בסדר, כעס מעורר מחשבה" צילום: תומי הרפז

כיום דורון הוא מכונת הדרכות משומנת. הוא מציע הרצאות פרטיות בעלות של כ־8,000 שקל להרצאה, קורסי אימון לילדים בנושא יצירתיות ב־3,100 שקל לשמונה חודשים וקייטנות קיץ ומחנות פסח של סייסיי ב־3,500 שקל למחזור של שלושה שבועות. במקביל הוא מכהן כראש החטיבה לפסיכולוגיה ומדעי הרוח במרכז הבינתחומי בהרצליה, תפקיד שבמסגרתו הוא מלמד שיעורי בחירה לתלמידי שנה ג' בפסיכולוגיה, ומשמש ראש מסלול יצירתיות במרכז - 10 ימים מרתוניים להכשרת מנהלים.

יש סיבה טובה להצלחה המסחררת הזאת. דורון, שמבין דבר או שניים בשיווק עצמי, הוא נביא הזעם התורן להורים החרדים לעתיד ילדיהם. כזה ששומט את הקרקע מתחת לשיטות החינוך המסורתיות שעל ברכיהן גדלו ההורים הללו, ומאיים כי בתי הספר מכשירים את ילדיהם לעבדות מודרנית.

הטענה העיקרית שלו היא ששיעורי בית בבית הספר היסודי גורמים לנזק. "אני אוסר על הילדים שלי להכין שיעורים", הוא מצהיר בדרמטיות מול קהל נשים שבאו לשמוע אותו מרצה על גג בניין בתל אביב, "אפילו שתפסתי אותם מכינים בסתר". לדבריו, "בתי הספר לא מכינים את הילדים לחיים, אלא להיות שכירים של יזמים יצירתיים אחרים".

ההרצאה מוציאה מדורון את איכויות הרוקסטאר שלו. הוא צועד הלוך ושוב על רקע שקופיות מצגת מתחלפות ומשחרר מדי כמה דקות הצהרות שמשלהבות את הצופות. "אם יש לכן ילדים בכיתות א' עד ו', הם צריכים להפסיק לאלתר לעשות שיעורי בית", הוא מרעים לעבר עשרות העיניים הנוצצות, "זה נזק, חוסר תועלת מוחלט. אני לא אומר שלא צריך לתרגל בחיים, שלא צריך לעבוד קשה או שלא צריכים ידע. אני מתכוון שהדרך האוטומטית, האפורה, נטולת הדמיון וההשקעה בעידן של רובוטים היא לא מעודכנת ואפילו מסוכנת... מבית ספר כולם יוצאים עם מוטיבציה חיצונית, תהיה ילד טוב תקבל כוכבית... ככה מאלפים כלבי ים".

דורון בהרצאה בתל אביב. "בית הספר סיים את תפקידו. שיטת החינוך האוטומטית ונטולת הדמיון אינה מעודכנת לעידן של רובוטים" צילום: עמית שעל

לדבריו, שיטת הלימוד השלטת משולה לבולימיה: שינון והאבסת ידע לצורך הקאתו במבחנים. "במשך שנים לימד אותנו בית הספר שיש רק תשובה אחת נכונה, ולכן בית הספר סיים את תפקידו. הרי מי עובד אצל מי בעולם? יזמים שיודעים שאין רק תשובה אחת נכונה יעסיקו בדרך כלל אנשים שחושבים שיש רק תשובה אחת נכונה. אם הייתי מאמין בקונספירציות, הייתי אומר שמחנכים אותנו בבית ספר כדי שנעבוד בשביל אחרים". ההרצאה מסתיימת לקול תשואות רמות, ותור של מעריצות מתהווה במהירות לרכישת ספרו ביציאה.

"אני לא קואוצ'ר, לא גורו ולא בא ללמד כלום, רק לעורר מחשבה"

"סייסיי נולדה מהרצון שלי להשפיע ולעזור לכמה שיותר ילדים ובני נוער להיות חלק מהעולם החדש", מספר דורון ל"מוסף כלכליסט". "נכנסתי לדיבוק מהדבר הזה, כי פתאום הבנתי שהמון אנשים ייפלטו מהמשחק, ומערכת החינוך לא שם. אנחנו נמצאים בדרמה, שינוי עמוק בעולם העבודה, אבל מסגרות החינוך מלמדות ילדים לציית לכללים, במקום לקחת יוזמה ולהמציא לעצמם מקצוע. אז כתבתי תוכנית והתחלתי להיכנס איתה לבתי ספר".

אתה תוקף את שיטת הלימוד הקיימת, אבל מציע שיטה שלא יכולה לשמש חלופה, ולך אין רקע בחינוך, פסיכולוגיה או סוציולוגיה.

"אני מתעסק בפועל בהדרכה במערכת החינוך בכל הארץ כבר שש שנים, ומתקדם בניסוי וטעייה. יש לי ניסיון, ואני לא בא רק מתיאוריה או מדמיוני הפורה. עשיתי גם מחקרים בפוסט-דוקטורט בנושא יצירתיות. יש לזה תוקף וחשיבות. יש אתגרים בלעשות חינוך מורכב, מושקע ומתוגמל, אם אתה לא רוצה לגמור בבית ספר פרטי חסר פרופורציה במחירים שלו. היה עלינו לחץ גדול מצד הורים לפתוח בית ספר פרטי".

מדריכי סייסיי בסרטון אימון סלפי. "הם צריכים להיות טאלנטים, בעלי נוכחות וכושר אלתור" צילום: seisei.co.il

אין אנשי פדגוגיה ממסדיים מאחורי התוכנית?

"לא. היא נכתבה בדם, יזע והמון השקעה עם למידה ממה שקורה בעולם, זה לא 'by the book'".

אתה מציג את עצמך כדוקטור ומתראיין בנושאי חינוך, אבל אתה לא דוקטור לחינוך.

"למדתי פילוסופיה ואסתטיקה, והמשכתי משם לדוקטורט בתיאטרון ופוסט־דוקטורט בחשיבה יצירתית באוניברסיטת חיפה. מעולם לא אמרתי שאני מומחה בחינוך. אני מתעסק בחשיבה יצירתית ובפתרון בעיות. ליצירתיות הגעתי אחרי תקופה של חיפוש וסקרנות, נעתי בין עולמות שונים, בין לכתוב ל'שמש' לבין שיעור באוניברסיטה על ניטשה. חיפשתי את עצמי ואני חושב שמצאתי. זה לא היה מהר. בפוסט־דוקטורט משהו נפתח לי. מעבר לזה כל החיים התפרנסתי מיצירתיות.

"אני לא קואוצ'ר ולא גורו - לטוב ולרע. אני לא בא ללמד אף אחד מה לעשות, לא בהורות, לא בעסקים ולא בחינוך. זאת לא הפואנטה, אני בא לעורר מחשבה, לדייק, לחדד, לגרום לך להתהפך מחשבתית. אף פעם לא אגיד לעשות משהו מסוים באופן חד-משמעי".

צילום: עמית שעל, צביקה טישלר, דנה קופל

מנחי סייסיי בפעולה. “חשוב לי שמדריך יענה בכנות על השאלה באילו תלמידים התאהב, בלי לטעות ולומר 'את כולם', ואז להגיד לי פרטנית איך הוא מאמין בכל ילד" צילום: עמית שעל, צביקה טישלר, דנה קופל

אתה חייב להודות שיש משהו קצת גורואי באופן שבו אתה מטפח את המותג "אייל דורון". אתה מציע סגנון חיים מסוים וצובר קהילת מאמינים בתכנים שלך.

"אני מעדכן מדברים מעניינים שאליהם נחשפתי, ולכן אנשים עוקבים אחריי. הייתי בסין, למשל, אז אני מעדכן משם. אני רוצה לעורר מחשבה, ולא אכפת לי איך יקראו לזה. כבר אמרו אפילו שאני מתעלל בילדים שלי, מפני שאנחנו עוברים דירה כל ארבע שנים כדי לאמן את שריר ההסתגלות שלנו. בסדר, שיכעסו. אם זה מכעיס, זה מעורר מחשבה".

חתרני מצדך להיכנס לעבוד בבתי ספר כשאתה אומר להורים "שיעורי בית זה מזיק".

"זה לא חתרני, זה אמיתי. מחקרים מעידים על כך, וכולם מבינים את זה. בית הספר בצורתו הנוכחית סיים את תפקידו. בעידן שאליו אני מתיימר להכין את הילד, עידן של רובוטים חכמים, צריך לתרגל ואסור להיות בורים - אבל לא ככה. אני לא מבין מאיפה באה השאננות הזאת של מסגרות החינוך. ילדים גדלים להיות מבוגרים שלא יוכלו לפרנס את עצמם. אני בטוח שהרבה מנהלים מסכימים איתי".

"לא הוגן להשוות את סייסיי לשיעור חשבון או היסטוריה"

דבר אחד בטוח: הילדים מתים על סייסיי. אני מבקרת בשיעור יצירתיות נוסף בבית הספר "חופית" בראשון לציון. "שלום כיתה ד'2, היום תבחרו לעצמכם כינוי מגניב, וזה יהיה השם שלכם בשיעור", מכריז דן שכטר, שמדריך פעילות לפיתוח חשיבה יצירתית. הילדים זורמים: "זומבי הגבר", צורח אחד מהם, "גולגולת!", "ניקיטוס", "סושי", "שקפופי", "נמר", "פלפל". עוד ועוד כינויים נזרקים לחלל האוויר. "עכשיו בואו נעשה שרשרת חפצים. כל אחד יוציא חפץ מהתיק, ישים על השולחן שלי, וכל ילד יקום בתורו ויאמר איך כל שני חפצים קשורים".

"הקלמר והאוזניות, כי שניהם עשויים מחוטים", אומר ניקיטוס. "קשר גאוני!", משבח המדריך. "המספריים קשורים לטלפון, כי שניהם ממתכת", מסבירה גולגולת. כל ילד זוכה למחיאת כף בודדת מהכיתה, והמפורגנים במיוחד ל"בום!" מתפעל מהמדריך, וגם ל"כיף מרפק". הילדים מבסוטים. בדומה לילדי בית הספר "אריאל" שציירו כתרים קטנים לאות חיבה מעל שם השיעור של המדריך דב במערכת השעות שתלויה על הקיר. תחרות בלתי אפשרית למורה למתמטיקה שצריכה להיכנס לכיתה אחריהם.

"לא חוכמה להשוות שיעור שלנו לשיעור היסטוריה או חשבון", אומר מיידנבאום המדריך, שעוסק גם בפיתוח תכנים במטה החברה ("כי כל אחד במטה גם מלמד"). "אנחנו עושים איתם משהו מגניב, ונותנים להם יותר אחריות. זה עדיין לא אומר שיהיה קל למדריך בכיתה. ילדים הם עם מאתגר, אבל אנחנו רוצים שירגישו שהם עברו תהליך. ההדרכות שלנו הן סטארט-אפ חינוכי".

כשאתה משווק תוכנית כמו סייסיי, שאינה מוכרת לכל כמו יוגה או דיבייט, הכניסה לבתי הספר אינה פשוטה. אחת מדרכי העיקוף אליהם היא ההרצאות למבוגרים, שמצליחות להלהיב הורים עם כוח השפעה. כך למשל הכניסה נירית בר לב, אם לשלושה מהנהגת ההורים של צור יגאל־כוכב יאיר, את פעילות סייסיי לשתי שכבות בבית הספר המקומי. "הייתי עם בעלי בהרצאה של אייל ומאוד התרשמנו. אני אחראית לתל"ן בהנהגת ההורים, ואני תמיד מחפשת תכנים שייתנו לילדים ערך מוסף חברתי ופדגוגי. סייסיי דרשו בהתחלה מחיר גבוה, אבל הצלחנו להוריד אותם למחירי התל"ן של משרד החינוך, וכיום תלמידי כיתות ד'־ה' חוזרים מהשיעור הזה נלהבים וסקרנים".

300 כיתות נשמעות כמו עסק מכניס למדי.

"אתה לא מתעשר מבתי הספר", מבהיר דורון, "אני כבר חמש שנים שם, וזאת לא פרנסה. זה נס אם הפעילות מחזיקה את עצמה, וכל שנה שאני גומר באיזון, אני אומר 'יופי'. למזלי, יש לי מקצוע אחר: אני מרצה ועושה סדנאות. אני לא מקטר, רק אומר שיש פה המון אתגרים וזה לא פשוט. כל יזם מתחום החינוך אומר 'עזוב, תעשה אפליקציה. לך לטכנולוגיה. בשביל מה אתה צריך את זה?'. לא נעים לי לומר כמה כיתות סייסיי אני צריך לעשות בשביל להרוויח את מה שאני מרוויח בהרצאה אחת".

אז מה יש לך לחפש בבתי הספר?

"מעניין אותי להציע לתלמידים דברים טובים שלא מקבלים בבתי הספר, שיידעו לפתור בעיות בשביל עצמם ובשביל סביבתם. אני רוצה להשפיע גם ברמה לאומית, וחושב הרבה כיצד זה יתאפשר. או שנמצא טכנולוגיה לעשות את זה, או שנעשה שת"פ עם ערים ומועצות, או שנכשיר אנשים ונעבוד במשותף, או שנעשה את זה דרך המנהלים והמורים. הצעתי לשר החינוך לעבוד עם 4,000 בתי ספר. כי איפה שיש מנהל טוב, הרוב נפתר. אני לוחץ מאוד בכיוון הזה. אני מחפש השנה מסה קריטית בהשפעה".

כדי להגיע לאותה מסה קריטית דורון זקוק לחיילים. כיום עובדים בסייסיי 31 מנחים, שאותם הוא מכנה "טאלנטים". הדמיון לעולמות הבמה מיד קופץ לראש, בפרט כשהוא מתאר את התכונות שהוא מחפש בהם, ובראשן: "שתהיה להם נוכחות".

צילום: עמית שעל, צביקה טישלר, דנה קופל

איזו הכשרה אתה מעביר למדריכים?

"התהליך מתחיל באיתור של המדריכים. הם צריכים להיות ייחודיים ובעלי יכולת למצוא פתרונות יצירתיים. אני רוצה שהם יהוו דוגמה לילדים, שיראו להם שאפשר להיות בוגרים, אבל גם ילדותיים. הם צריכים להיות עמוקים ורציניים, אבל גם ספונטנים ובעלי כושר אלתור.

"אחרי מיון המועמדים, הם עוברים קורס של 12 מפגשים, שבמהלכו יצטרכו לעשות חמש פריצות דרך כדי להתקדם הלאה - הכוונה שיעשו משהו שהם והסובבים אותם לא ציפו שיעשו. אם הם לא יכולים להתמודד עם חוסר ודאות והפתעות עצמיות, אין טעם לשלוח אותם לדבר עם ילדים על זה. חשוב לי שמדריך יידע להציג לי את כל התלמידים שלו בכיתה אחרי חודשיים, שיענה בכנות על השאלה באילו תלמידים התאהב, בלי לעשות את הטעות ולומר "את כולם", ואז להגיד לי באופן ספציפי איך הוא מאמין בכל ילד. חשוב לי גם שמדריך יתפתח ברמה האישית, האינדיבידואלית. זה לא מסובך, אני חושב שזה הופך לטבע שני".

"תפיסת היצירתיות של אייל דורון היא קפיטליסטית בלבד"

שבעה מדריכים לבושים בחולצות הסוואה אפורות וטייטס ורודים מחייכים למצלמה, שולפים טלפונים ומתחילים באימוני סלפי. הקריין בסרטון שמופיע באתר סייסי מרעים בקולו: "בעולם שלנו יצירתיות היא שם המשחק. כל הזמן בוחנים אתכם. וכל אחד חייב להיות מקורי ולהפתיע. ארבע אצבעות בגב המכשיר. היכון לסלפי... שוט! חדל! למה בכל פעם מצלמים את אותו סלפי משעמם?".

הסרטון מעלה בי חיוך, אבל אז אני נתקלת בסרטון אחר ששמו "חשיבה יצירתית כשפת אם", והוא מסתיים בסצנה אירונית במיוחד: קבוצת ילדים נשאלת: "ילדי סייסיי! מה זה 1+1?", וכולם שואגים במקהלה: "משהו חדששש!". לראש מיד קופצת הסצנה מהסרט "בריאן כוכב עליון" של מונטי פייתון, שבה בריאן, תואם־ישו, מבקש מההמון להפסיק לנהות אחריו בכל פעולה שהוא עושה, ובתגובה הם שואגים לעברו פה אחד: "כן, כולנו אינדיבידואלים!".

מטבע הדברים, ההצלחה של דורון מעוררת גם לא מעט ביקורת, בעיקר מצד אנשי חינוך שמתרעמים על האצטלה האקדמית שמיוחסת לו ומגדירים את טיעוניו פופוליסטיים וחסרי בסיס מדעי. אחד מהם הוא פרופ' יורם הרפז, מרצה לחינוך בבית הספר בית ברל: "ההורים נהיו מבולבלים מאוד. יש הנחה רווחת ולא מבוססת שבית הספר הוא מקום רע, שהוא לא מכין ילדים לתעשיית ההייטק ולכלכלת הידע. מצד שני אין אלטרנטיבה לבית הספר, אף אחד לא הציב חלופה משכנעת. התוצאה היא תסכול אדיר, ובתוך המבוכה הזאת קל למכור אשליות.

"יצירתיות היא לא שריר שאפשר לאמן, היא אוסף של המון תכונות, כמו חריצות, כושר התמדה ואינטליגנציה גבוהה. לא נכון לייצר אשליה שאפשר לחנך לזה ולייצר את זה. המוסד ששמו בית ספר לא ערוך לטיפוח יצירתיות כפי שבבית חולים לא מתקנים מכוניות. הוא עושה דברים אחרים, מקנה ידע, הרגלי למידה ויכולות אחרות. אין דבר כזה שיעור ביצירתיות. זאת לא תכונה שאפשר להקנות.

"אני חושש שתפיסת היצירתיות של אייל דורון היא קפיטליסטית בלבד. היא נועדה להכשיר למקצועות ההייטק, ילדים שיידעו ליצור אפליקציה חדשה ולעשות כסף. האם זאת המטרה של מערכת החינוך? המסר הזה הוא מכירת אשליות במעשי קוסמות ושכפול דעות של אחרים תוך ניצול מצבם הפגיע של הורים, שחרדים לעתידם ולעתיד ילדיהם בעולם שבו אין יותר קביעות בעבודה".

מנגד, חלק ניכר מההורים מצדדים בדורון. ותעיד הפופולריות הגוברת של התוכנית. "נחשפתי לאייל באחת ההרצאות שלו מלפני שנתיים", מספרת דנה מאור, אם לילד בן חמש מהוד השרון, "כהורים צעירים ההרצאה שלו פתחה לי ולבעלי צוהר חדש של חשיבה על חינוך ילדים ועשתה עם הבן שלנו חסד. אייל האיר את עיניי וגרם לי להבין שהחינוך שקיבלנו כילדים היה נכון וטוב, אבל לא מעודכן ביחס לילדים שלנו. עשינו בעזרתו עדכון גרסה. הבן שלי עוד קטן לסייסיי מבחינת הגיל, אבל כשיגדל, נסיע אותו לאן שרק צריך כדי שילמד בתוכנית של סייסיי. בינתיים אנחנו עובדים איתו על עידוד של יצר הסקרנות, לחקור ולבדוק. אני לא סומכת על מערכת החינוך שתעשה את זה. במקביל אנחנו ממשיכים ללכת להרצאות. זה חלק מרשימת ההוצאות החודשיות הלגיטימיות שלי, ללכת להעשיר את עצמי בהרצאות של אנשים שאני מעריכה. בהרצאות של אייל נפתחת לי המחשבה, וזה נורא כיף. הוא פרפורמר מדהים וממגנט. יודע למרוח לך חיוך על הפנים".

מיקה אריאלי, אם לארבעה ילדים בגילי 4‑14 מאבן יהודה מספרת כי נתקלה בדורון בסדנת מנהלים שערך בחברת מטריקס: "שם התאהבתי בו, ואז קראתי את הספר שכתב. לאחד מהילדים שלי יש הפרעת קשב וריכוז, ובסוף כיתה ב' הוא עדיין לא הצליח לקרוא. הדימוי העצמי שלו היה בפח למרות כל היכולות שלו. רשמתי אותו לקייטנת סייסיי, שתפיסת העולם שלה היא לפתוח את הראש, להשתמש ביצירתיות ולגייס כלים לפתרון בעיות בצורה מפתיעה, להסתכל על הדברים בהומור ולעשות מהם משחק.

"יש בזה היכרות עם כל מיני פילוסופיות. קצת זן, קצת שפינוזה. מגייסים אבות רוחניים כדי לשאול אותם איך הם היו פותרים בעיות. זה היה כל כך מוצלח, שרשמתי אותו למחזור נוסף אפילו שנסענו כל יום מאבן יהודה. זה הרים לי את הילד. היה יום שבו החליטו שמגיפה השמידה את הצחוק, וצריך להמציא ציוד רפואי שמייצר צחוקים. הוא אלוף בלחשוב מחוץ לקופסה. הקייטנה היתה שווה לנו כל שקל".

את לא מרגישה שנהפכת לחלק מקהילת מאמינים בגורו התורן?

"לפעמים כן. אני מצטטת אותו הרבה ומחכה לשמוע מה הוא אומר. יש תחושה של 'מאמינים' כאלה", היא צוחקת, "אבל הוא עושה את מה שהוא עושה בצורה מגניבה. לא פילוסופיה בשקל, אבל גם לא משהו כבד. לא כמו עמוס רולידר ומיכל דליות, גורואים כאלה שקוראים אותך לפעולה ונותנים לך תחושת אשמה אם לא הצבת גבולות. הוא בא בטוב, בקטע של 'תפתח את הראש, תהיה יצירתי'. זה נותן לך תחושה שאתה לגיטימי, רק תנער את העץ מדי פעם".