כשלבנייה בבאר שבע היה אופי

אף שהבנייה בבאר שבע בעשורים האחרונים לא מאופיינת בזרם אדריכלי מסוים, יש מי שמגדירים אותה בירת הברוטליזם - זרם שהתפתח מתוך האדריכלות המודרנית של המחצית הראשונה של המאה ה־20.

בשנות החמישים והשישים הוקמו בה מבנים רבים ברוח הברוטליזם, המתבטא בבטון חשוף, בהם שיכון רבע הקילומטר המפורסם של אברהם יסקי ואמנון אלכסנדרוני, מבנה עיריית באר שבע בתכנונם של נדלר־נדלר־ביקסון, מרכז הנגב של רם כרמי, אנדרטת הנגב של דני קרוון ושלל מבני אוניברסיטת בן־גוריון.

אנדרטת חטיבת הנגב. בנייה שמתחשבת בתנאי הסביבה צילום: חיים הורנשטיין

ב־2011 נבנה בה באופן זה גם בית הלוחם בתכנונו של איתן קימל, שזכה בפרס רכטר לאדריכלות. לדבריו של יובל יסקי, ראש המחלקה לאדריכלות בבצלאל, "באר שבע היא ודאי לא רק ברוטליזם, אבל תקופת הזוהר שלה היא התקופה הברוטליסטית". בשנות החמישים והשישים, הוא אומר, "המרכז היה תפוס על ידי ההגמוניה, ובאר שבע, כפריפריה מתפתחת, היתה הטריטוריה של האדריכלים הצעירים. מאז היא התפתחה בכיוונים מעניינים פחות".

האם ישנה אדריכלות באר־שבעית בימינו? "אין היום סגנון שאפשר לשייך לבאר שבע", הוא אומר. "שכונה כמו רמות אינה שונה משכונות שקמו באותה התקופה בארץ. הדברים גנריים. יש כמה אדריכלים באר־שבעיים היום, אבל הם לא פיתחו שפה מקומית אופיינית — אדריכלות מדברית או אקוסיסטם באר־שבעי. אם בתכנון קמפוס בן־גוריון היתה תפיסה של חצרות פנימיות וצל, היום נצפות קונספציות שאין להן שמץ של מקומיות".

רם מרש, מהאדריכלים הבולטים בדרום, מבקש להחזיר עטרה ליושנה ואת הברוטליזם לבאר שבע. "הצעתי לאדריכל העיר שבמסגרת ההנחיות המרחביות כל אדריכל יידרש להשתמש בחזיתות בבטון גלוי", הוא אומר ועיניו נוצצות. "הוא חי מאוד יפה במדבר, כי הוא בנוי מחומרים מקומיים: בטון, מלט. מלבד זאת, הוא משנה את צבעו עם הזמן לחום, שזה צבע המדבר, ולא צריך לצבוע או לתחזק אותו. יש מי שחושבים שמדובר בבניינים לא גמורים, אבל אנחנו כאדריכלים צריכים להתרומם מעל הסטיגמה הזאת - ראי מקרה בית הלוחם - כי לבטון יש איכויות בלתי רגילות".