העם דורש צדק תכנוני

לפעמים מחאה גדולה מתחילה בסיפור קטן. דפני ליף התקשתה לשכור דירה בשל המחירים הגבוהים, ומצאה את עצמה בשדרה, ומשם הכל היסטוריה. מחאה אחרת, קטנה יותר אך מתרחבת, החלה ערב אחד בחודש מאי השנה, כשתושבת כפר סבא חיפשה באתר העירייה מידע על שיפוץ שביקשה לערוך בביתה הפרטי, ובמקרה ראתה הודעה על הפקדת תוכנית מתאר כוללנית לעיר, רק עשרה ימים לפני מועד סיום הגשת ההתנגדויות.

האשה העלתה את המידע שמצאה לקבוצת הווטסאפ השכונתית, ומהר מאוד גילו התושבים שהתוכנית החדשה, שאיש לא סיפר להם עליה, כוללת "תוספת של אזור תעשייה ומזבלה של אזור השרון כולו, בנייה משמעותית לגובה של עד 22 קומות והגדלה של אוכלוסיית העיר ב־50 אלף איש", כפי שמספרת מירית שקד־ברק, ממובילי מאבק התושבים בכפר סבא והמאבק הארצי לתכנון שפוי. "במירוץ החיים סמכנו על קברניטי העיר ומקבלי ההחלטות שיגנו עלינו, אבל ממש במקרה הבנו שמשהו מתרחש. התחלנו לתהות למה לא עדכנו אותנו, התושבים. על כל דבר יודעים להודיע, ביום העצמאות מודיעים במכתב חגיגי לבעלי הכלבים מתי יהיו זיקוקים, אבל מכתב על מה שיקרה פה ב־20 השנים הקרובות - את זה שכחו לשלוח".

שקד־ברק ושכניה לא לבד. ביישובים רבים בישראל מקודמות תוכניות רחבות היקף שעלולות לשנות את פניהם בלי לערב בכך את התושבים. ואולם, בזכות הרשתות החברתיות, המעבירות מידע במהירות, בחודשים האחרונים התעוררו התושבים ביותר ויותר מקומות ויצאו למחות על התוכניות שאינן מביאות בחשבון את המרקם העירוני ואת הצורך בתוספת וחידוש של תשתיות.

מחאת תושבים צילום: רוני וסרמן

עם התפשטות המחאות אף הוקם ארגון כלל־ארצי, "מטה המאבק הארצי לתכנון שפוי", שהחל לפעול לפני כחודש וחצי. הארגון מבטא שינוי גישה: כיום הציבור הרחב דורש את זכותו להשפיע על התכנון בישראל במובן הרחב, ולא רק כשמדובר בחצר האחורית שלו. גל המחאות מעיד על כך שלתושבים אכפת מהעיר כולה, והם מבקשים לשנות את מערכת התכנון, גם ברמה הארצית.

מחאה ברשת ובינתיים בפייסבוק "הפגנות זה לא מספיק, צריך לצאת מהשוק יחד" ענת דניאלי לכתבה המלאה 

בתחילה איגד מטה המאבק מחאות בערים סמוכות באזור השרון. הפעילות תפסה תאוצה, וכיום משתתפים בה 60 מטות מאבק מ־38 יישובים: אופקים, אור יהודה, אשדוד, באר יעקב, באר שבע, בת ים, גבעתיים, הוד השרון, הר אדר, הרצליה, חדרה, חיפה, טירת הכרמל, ירוחם, ירושלים, כוכב יאיר־צור יגאל, כפר סבא, להבים, לוד, מבשרת ציון, מיתר, מצפה רמון, נהריה, נשר, נתניה, עכו, עמק חפר, עתלית, פתח תקווה, צור יצחק, קיסריה, קריית אונו, ראש העין, ראשון לציון, רמת גן, רמת השרון, רעננה ותל אביב.

בערים הגדולות קמו ועדי פעולה שכונתיים. בירושלים, למשל, מאגד הארגון מחאות תכנון בשכונות בית הכרם, מלחה, מרכז העיר, עמק רפאים וקריית יובל; בתל אביב מוחים התושבים סביב אזור כיכר אתרים, מתחם הדולפינריום, יד אליהו ושכונות הדרום, כיכר המדינה, קריית ספר ורמת הטייסים; וגם בהרצליה יש כמה ועדי פעולה, המאוגדים כעת בארגון. לדברי שקד־ברק, "כל אחד מקדם את המאבק בעירו, אבל המאבק המשותף הוא בעיקר במדיניות של מינהל התכנון במשרד האוצר".

המחיר של המהיר

לפי הערכות משרד הבינוי, בשנים האחרונות הגיע מחסור הדירות בישראל ל־100 אלף. המחסור שתרם לעליית המחירים, והמלחמה בהם שעוברת דרך הגדלה מהירה של ההיצע, הובילו ליצירת מנגנוני תכנון בעלי עוצמה רבה. אחד הבולטים שבהם הוא הוועדה הארצית לתכנון ולבנייה של מתחמים מועדפים לדיור (ותמ"ל), שנוצרה בהוראת שעה מאוגוסט 2014, ובידיה הסמכות לעקוף את תהליכי הביורוקרטיה הארוכים בתכנון בישראל כדי להביא לאישור מהיר של תוכניות לבניית יותר מ־750 דירות למגורים. מנגנון נוסף הוא הסכמי הגג, שבמסגרתם המדינה מסייעת בהקמה ושדרוג של תשתיות, והרשות המקומית מחויבת לזרז את אישורי הבנייה בתחומה. עד סוף 2016 אושרו 170 אלף יח"ד בערים בעקבות הסכמים אלה. בתקופת הממשלה הנוכחית, בשל הרצון להיאבק בעליות המחירים, הוקם מטה הדיור במשרד האוצר, ורוכזו בו כלל הסמכויות של משרדי הפנים והבינוי בנושא כחלק מההסכם הקואליציוני.

פרופ' רחל אלתרמן, מתכננת ערים: "רשות מקרקעי ישראל משווקת קרקעות רק בבום ענקי של מכרזים, ולציבור וליזמים נדמה שהמחסור בדירות נפתר, אבל זה הורס את הערים" צילום: עמית שעל

תוכניות הותמ"ל, הסכמי הגג ותוכניות המתאר הכוללניות לערים, שנועדו להכשיר ועדות עצמאיות לרשויות המקומיות וכך לדלג על אישור התוכניות בוועדות המחוזיות (כיום פועלות שמונה ועדות מקומיות עצמאיות), מתמקדים בקידום מהיר של הבנייה. ואולם, מנגד עולות טענות כי למהירות יש מחיר כבד, ומהתוכניות נעדר אלמנט בסיסי: תשתיות הבנייה (ביוב, אשפה וחשמל) ותשתיות המגורים (תחבורה, ריאות ירוקות, שמירה על המרקם). תוכניות רבות בהליכי אישור לא התייחסו להרחבת התשתיות בעקבות גידול האוכלוסייה. המתח הוא למעשה בין הקידום המהיר של הבנייה לבין רצון התושבים להבטיח את איכות חייהם ואת איכות התשתיות בסביבת מגוריהם.

"השלטון המרכזי צריך להבין שאלה לא מחאות נקודתיות, והן יתפשטו. הן דבר חיובי, שיקדם אותנו למצב הרצוי במדינה", אומרת פרופ' רחל אלתרמן, מתכננת ערים ומשפטנית מהטכניון וחוקרת בכירה במוסד נאמן.

הכל התחיל בפתח תקווה

הסנונית הראשונה של מחאות התכנון בטרם ההתאגדות למאבק הארצי נראתה ביוני 2016. זו היתה המחאה של תושבים בפתח תקווה, שאליהם הצטרפה העירייה, נגד תוכנית לבניית כ־12 אלף דירות על קרקעות מחנה סירקין במזרח העיר. לטענתם, הרחבה כזו של העיר תיצור עומסים בכבישים לנוכח המחסור בתשתיות תחבורה.

נפילה המחאה הצודקת שהסתיימה במפלה מאבק המנופאים: "30 שנה של הפקרות" ענת דניאלי לכתבה המלאה 

עוד באותו החודש הוחלט בוועדת השרים כי יש להעביר את התוכנית לותמ"ל, שמוסמכת לאשר כל תוכנית בנייה, גם אם היא סותרת תוכנית אחרת. התוכניות המגיעות אליה מקבלות תוקף בתוך כשנה, ואז ניתן לשווק את הקרקע ליזמים. בעקבות העברת התוכנית לוועדה יצאו תושבי פתח תקווה למחות והקימו עיר אוהלים בצומת סירקין.

ביום שבו אושרה תוכנית סירקין לתכנון בהליך מזורז בותמ"ל אמר ל"מגזין כלכליסט" איציק ברוורמן, ראש עיריית פתח תקווה: "נעשה הכל כדי שהבנייה לא תצא אל הפועל, אלא אם כן יהיו פתרונות תחבורה הולמים. כרגע אין לכך מענה". התנגדות העירייה, שהגישה עתירה מינהלית נגד ההליך, מעידה שמסלול התכנון בותמ"ל מותיר מחוץ לתמונה לא רק את התושבים - אלא גם את הרשות המקומית.

פרופ' נורית אלפסי, מומחית לתכנון עירוני: "מה יצחקי מנסה להגיד? שכדי לבנות מהר צריך להרוס את הערים בתכנון ללא מערכת תשתית? לא עושים דברים באופן גרוע"

אביגדור יצחקי, יו"ר מטה הדיור במשרד האוצר, הגיב על מחאת תושבי פתח תקווה בבוטות. "שייקחו שק שינה ויישנו על הרצפה", אמר. "לא מעניין אותי. לא אחכה לכבישים בשביל לבנות דירות". יצחקי עדיין עומד מאחורי הדברים האלה, ואמר לפני כחודש בראיון ל"כלכליסט" כי אין בכוונתו להמתין להשלמת תשתיות לפני בניית הדירות. מבחינת המוחים, אמירתו מבטאת את הרוח הנושבת ממוסדות התכנון ומהפוליטיקאים: לבנות הרבה ומהר, בלי להתחשב בצורכי התושבים או לקחת בחשבון את התשתיות הדרושות.

אלתרמן, המצדדת במחאת התכנון הארצית, טוענת במפתיע: "יצחקי צודק כשהוא אומר שאין ברירה אלא לשווק דירות גם כשאין תשתיות, כי בטווח הקצר צריך לתת מענה למשבר הדיור. אבל אף אחד לא חושב על ריפוי תהליך התכנון, שלקוי מיסודו. הבעיה השורשית נותרה - שיווק דירות במסות ענקיות שהורסות את הערים".

פרופ' נורית אלפסי, מומחית לגיאוגרפיה עירונית ותכנון מאוניברסיטת בן־גוריון, לא מסכימה עם אלתרמן כי מדובר בצו השעה, וטוענת שיש מרכיב של לחץ בפעולות מטה הדיור: "הבולדוזר שמובילים יצחקי ואחרים פשוט גובל בהיסטריה, והמסר הוא שאפשר להרוס את הסביבה והמרחב, ושאם רוצים לתכנן נכון, אנשים יישארו ללא בתים. זה ממש לא המצב. כדי לעשות זאת טוב ומהר צריך להכניס למטה הדיור אנשים מקצועיים שלא היו מרשים לעצמם להוציא מתחת ידיהם תוכניות הזויות כמו סירקין.

מירית שקד-ברק, כפר סבא: "ביום העצמאות מודיעים לבעלי הכלבים מתי יהיו זיקוקים, אבל לעדכן במה שמתוכנן פה ל־20 השנים הקרובות - את זה שכחו" צילום: אוראל כהן

"יש מחאות כי אלה תוכניות גרועות ביותר. המערכת יודעת להקים בהיסטריה עוד ועוד דירות, אבל בכל העולם יש כללים של התחדשות ועיבוי שמנחים איך לצופף ערים באופן טוב ומהיר. ההבדל הוא שבישראל אף אחד לא מוכן לוותר על הכוח שלו, וכל שנותר הוא המסר 'תישנו בשקי שינה'. מה הוא מנסה לומר? אם לא נהרוס את הסביבה ואת הערים בתכנון ללא מערכות תשתית, לא יהיה אפשר לבנות מהר? לא צריך לעשות דברים באופן גרוע".

כמה חודשים לאחר מכן, במרץ 2017, הגיעה תורה של הרצליה. באותו החודש הופקדה תוכנית המתאר הכוללנית לעיר, ובה תוספת של כ־52 אלף דירות עם צפי להכפלת מספר התושבים ל־200 אלף עד 2030. התושבים דרשו למשוך אותה לנוכח ליקויים בתכנון וחשש לפגיעה קשה בעיר. משה פדלון, ראש העירייה, עדכן ביוני האחרון את יצחקי על כוונה זו - והצליח: ועדת המשנה להתנגדויות שבוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה תל אביב החליטה לאפשר לוועדה המקומית הרצליה בחינה נוספת של תוכנית המתאר למשך שנה וחצי. בוועדה אמר פדלון כי בתוכנית אין התייחסות לתשתיות תחבורה, שיהלמו את הגידול באוכלוסייה, ולחיזוק תשתיות המים והחשמל הנדרש.

מחנה סירקין בפתח תקווה. התושבים והעירייה מחו על העומס הצפוי על התשתיות, במטה הדיור הגיבו בזלזול צילום: אריאל שרוסטר

מחאה נוספת בהרצליה רשמה פריצת דרך משמעותית לפני שלושה שבועות, כאשר שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב ביטל את החלטת הותמ"ל לאשר את תוכנית אפולוניה מ־2014, שנחשבה אחת התוכניות המשמעותיות בגוש דן בשל מיקומה המרכזי ובשל היקפה - כ־3,000 יח"ד. המאבק התנהל בשל הטענות כי המדינה מקדמת את התוכנית טרם ביצעה סקרי קרקע ומים ואינה כוללת פתרונות תחבורה ראויים. לאחר קבלת סקר הסיכונים לקרקע המזוהמת שבמקום קבע השופט בהחלטתו כי על התוכנית לשוב לשולחן הותמ"ל לדיון נוסף בשאלה אם יש להפקידה.

כמו כן, לפני כשבוע החליטה עיריית הרצליה שלא לשתף פעולה עם הותמ"ל ולמשוך תוכניות לבניית יותר מ־7,000 יח"ד בעקבות הסכם לפינוי שדה התעופה בהרצליה ובמקומו הקמה של 10,000 יח"ד. לדברי פדלון, "אין היום תשתית במקום אפילו ל־1,000 יח"ד, אין כביש גישה, תחנת רכבת, מקורות מים ותשתית לביוב. סתם זורקים מספרים, החיפזון מהשטן".

בכפר סבא, שם כאמור החל המאבק במאי, האופוזיציה והקואליציה בעירייה התאחדו והצביעו בעד משיכת תוכנית המתאר, אך הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה מרכז התנגדה. לטענת שקד־ברק, בתחילת המאבק העירייה כלל לא היתה בתמונה, ואף לא יידעה את התושבים על התוכנית כנדרש בחוק. המוחים בכפר סבא טוענים שאינם מתנגדים לבנייה, אלא לתכנון הלקוי של התוספות. "אנחנו בעד תוכנית מתאר כוללנית שיוצרת ודאות ושומרת על העיר משחיתות או ממחסור במבני ציבור או בגנים", מדגישה שקד־ברק, "אבל בתוכנית הזאת הצפיפות כה גדולה, עד שאין מקום למבני ציבור, שלא לדבר על המחסור בתשתיות".

"יש בעיה בשיתוף הציבור"

אחד הכלים הבסיסיים של מחאות התכנון הוא ההתנגדות לתוכניות הבנייה שמוגשות לוועדה המחוזית. עו"ד צבי שוב, המתמקד בתחומי תכנון ובנייה, נדל"ן והתחדשות עירונית, מסביר: "בחוק התכנון והבנייה מוגדרת ההתנגדות כזכות יסוד. היא מיועדת למי שנפגע מהתכנון, ועל פניו יש להוכיח פגיעה. עם זאת, הנטייה היא להרחיב את הזכות גם למי שאינו סמוך לתוכנית, אם הוא מוכיח שיש חשיבות להתנגדות שלו. כמו כן, יש שורה של גופים שהמחוקק התיר להם להתנגד, אך בפועל מאפשרים זאת גם לאחרים ולמעין ידידי ועדות התכנון שחפצים להביע עמדה. התנגדות מובילה לעיכוב, ויש מי שיתנגדו לכל מה שסותר את דעתם. לדוגמה, מי שחפץ בשימור מבנים יימנע מבנייה חדשה. לכן יש לשמור על איזון ולמנוע התנגדויות לא רלבנטיות".

אולם בדומה לעמדת פעילי המחאה הארצית, שוב מסכים כי "יש לשתף את הציבור, שצריך להבין מה מתכננים לו בסביבה". לאחר הפקדת תוכנית ניתנים 60 יום להגשת התנגדויות, אך לדבריו, "פעמים רבות אנשים לא רואים את הפרסומים ונפגעים".

פרופ' אלפסי טוענת כי התנגדויות הציבור מהוות פיצוי על מערכת לא מתפקדת: "אם היו חוקים שמגינים עלינו לא היה צורך להתנגד לכל דבר. נוצרה מערכת התנגדויות כי פשוט אין דין ואין דיין".

מטה המאבק הארצי בהכנות להפגנה באשדוד. מתח בין הצורך לבנות מהר לבין רצון התושבים לשמור על איכות החיים צילום: באדיבות מטה בינוי שפוי

לדברי אלתרמן, "המוחים נגד התוכניות השונות פועלים נגד החטאים של מערכת התכנון הישראלית. הבעיה המרכזית היא המעקף של התכנון האורגני מלמטה, שמעבה ערים בהדרגה. זה התכנון הנורמלי, שלא מתאפשר בארץ. מערכת התכנון והבנייה הריכוזית היא אחד הגורמים למחסור של 100 אלף דירות שנוצר בעשור האחרון. בשל האטיות של המערכת לא זכה הביקוש לדיור למענה שוטף מרשויות התכנון והוועדות המקומיות, שבמדינות מתוקנות יש להן די סמכויות לכך, וכדי להדביק את הפער הגדול משתמשים בותמ"ל - שעוקפת את הריכוזיות. כל בנייה בישראל, אם זו תוספת קומות או הקמה של בית ספר, נדרשת לאישור של ועדה מחוזית לתכנון ולבנייה. נציגי כל המשרדים הרלבנטיים בירושלים בוחנים כל דבר קטן. כך הזמן הדרוש לבנייה בישראל משולל כל היגיון. לסיום תוכנית בנייה סטנדרטית נדרשות עשר שנים".

הריכוזיות שאלתרמן מדברת עליה נובעת בחלקה מהעובדה שהשליטה בקרקע מצויה בידי רשות מקרקעי ישראל (רמ"י). "רמ"י יודעת לשווק רק בבום ענקי של מכרזים, ואז נדמה לציבור וליזמים שהמחסור בדירות נפתר. אבל זה הורס את הערים. הפיתוח המסיבי הוא מחוץ לעיר, ובמקום שהיא תתרחב בכל פעם מעט, זה נעשה במסה גדולה. הסכמי הגג שאמורים לפתור את בעיית התשתיות עבור רשויות שמשווקות דירות אינם פתרון, אלא חלק מהבעיה. עיר חייבת להתפתח קצת בכל פעם, בהתאם לביקוש, ולא בפרויקטים ענקיים שלמעשה יוצרים עיר קטנה מחוץ לעיר הגדולה. זה המרשם הכי גרוע בכל ארץ ובכל זמן, במיוחד כשאין חיבורים תשתיתיים או חברתיים".

לדעת אלפסי, לא צריך כלל תוכניות מתאר: "תוכניות המתאר הריכוזיות ממילא לא מתממשות, ולפי מחקרים, כל תוכנית מתאר מקומית שאושרה בישראל כללה שינויים על גבי שינויים. בשלב מסוים עשו תוכנית מתאר כוללנית שמגדירה מעט מאוד ואפשר לפרש אותה ברמה המקומית, וזה נותן לוועדות עצמאות. השאלה היא למה צריך את כל מערכת התכנון, אם התוכנית נותנת רק מושג כללי. אם נוותר עליה לא נצטרך לרוץ לוועדות המחוזיות כדי לאשר כל דבר. הרי יותר משחשוב לנו שהעיר תתרחב, חשוב לנו שתנאי הרחוב יישמרו ולא יקום בניין שיסתום את התנועה".

"הבנייה לא שפויה"

המאבקים התכנוניים שהתעוררו בחודשים האחרונים מתמקדים לא רק בתוכניות בינוי חדשות אלא גם בהתחדשות עירונית מסיבית. תוכנית כזו עתידה לצאת לדרך בשכונת יד אליהו התל־אביבית, ואחת המובילות במטה המאבק נגדה היא סטלה אבידן, שהיא גם חברה בוועדה המקצועית של המטה הארצי לבינוי שפוי. "התחלנו להתאגד לפני שנה, כשהבנו שהולכים להפקיד תוכנית שאינה אפשרית לביצוע במתחם לה גוארדיה", היא מספרת. "אספנו 400 בעלי דירות והגשנו התנגדויות. לאחר שהיא אושרה, הגשנו עתירה נגדה. עם הזמן התרחבנו ל־600 תושבים". באוגוסט יצאו המתנגדים להפגנה שאותה כינו "מסע לוויה לשכונת יד אליהו" ואף הצטיידו בארונות קבורה.

עו"ד צבי שוב: "יש חשיבות לשיתוף התושבים, אך צריך לזכור כי הם רואים כל דבר מהפריזמה שלהם. לא היינו מצפים ממשרד הביטחון לשתף את הציבור בתוכניות מלחמה"

"התחושה היא שהורגים לנו את הבית", מסבירה אבידן. "הבנייה לא שפויה ואושרו אלפי דירות ללא תוכנית תחבורה. אין נת"צים ומוסיפים אלפי מטרים של מסחר, אף שקרוב לכאן פועל שוק התקווה, בהיכל נוקיה יש אזור מסחר ולא חסרות מכולות. הגינות המשותפות מאפשרות מרחב, אבל התכנון הוא של גוש בטון וגינות על הגגות".

המחאה ביד אליהו נובעת גם מחשש התושבים מהעלות הגבוהה של המגורים במגדלים, שאליהם יעברו לאחר הפינוי וההריסה של דירותיהם. לטענת אלתרמן, הבנייה במגדלים (שמונה קומות לפחות ושתי מעליות) היא כשל נוסף של התכנון הישראלי: "ככל שיש יותר דיירים עלות התחזוקה עולה, ועל כן הערך של הדירה יורד מהר יותר".

אלתרמן אומרת כי תושבים המוחים על הקמת מגדלים בעירם "חוששים מתוספת כלי הרכב והתחבורה הציבורית, אבל הבעיה הגדולה היא שבמדינת ישראל, עם מספר הילדים הגבוה, הבלאי של המגדלים יהיה מואץ. מגדלים הם רעה חולה, זה ניסוי בבני אדם".

גם אבידן טוענת כי "יהיה יקר לחיות במגדלי מגורים. הארנונה תעלה כי הבית יכלול שטחים משותפים נרחבים כמו הגינות על הגג, ותחזוקה של מבנים מפוארים כאלה עולה ביוקר. מי מהתושבים כאן יכול לשלם 1,500 שקל בחודש על תחזוקה? אנחנו רוצים התחדשות עירונית, אבל סבירה. אנחנו מסכימים שיוקמו 2.7 דירות במקום כל דירה ישנה, אבל העירייה דורשת מכפיל של 3.8. לפי התכנון שלה יהיו שש דירות בקומה עם כיוון אוויר אחד. צוחקים על תכנון כזה בפרויקטים של מחיר למשתכן".

מהו, אם כן, הפתרון? האם צריך למצוא את שביל הזהב בין דרישות התושבים לתכנון או להיכנע לאחד הצדדים? עו"ד שוב טוען כי "יש חשיבות לשיתוף התושבים, אך צריך לזכור כי הם רואים כל דבר מהפריזמה שלהם, ורשות התכנון צריכה לתכנן עבור כלל הציבור. הרי לא היינו מצפים ממשרד הביטחון לשתף את הציבור בתוכניות המלחמה".

התשובה היא ככל הנראה שיש צורך בשינוי מקיף ויסודי במבנה ההליך התכנוני בישראל, כפי שמציעה אלתרמן, וביצירת הליך חדש, שמאפשר בניית דירות חדשות כדי לענות על המחסור שנוצר בעשור האחרון אגב פגיעה מזערית בתושבים שכבר חיים במקום.

מרשות מקרקעי ישראל נמסר בתגובה: "רשות מקרקעי ישראל פעלה ופועלת לשיווק אלפי יחידות דיור למגורים בשנה בהתאם ליעדי הממשלה אשר הוצבו בפניה. אנו עושים זאת באחריות המתבקשת ופועלים ככל שביכולתנו לשיווק כל יחידות הדיור מיד עם הבשלתן לכך וזאת תוך מתן מענה מיטבי להסרת כל החסמים העומדים הפנינו ובשיתוף פעולה מלא עם הרשויות מקומיות, אשר בתחומן עתידות לקום יחידות הדיור. שיווק במסה גדולה ככל שהוא נעשה בצורה מושכלת ומדודה ובתשומת הלב הנדרשת לנסיבות השוק המקומיות, הנו דבר חיובי ונכון המוכיח את עצמו והווה למעשה עוגן הפתרון משבר הדיור. אנו מתכננים, מפתחים ומשווקים הכול מקום שאנו יכולים ונמשיך לעשות זאת בין אם מדובר בהיקף יח"ד קטן וודאי כשמדובר בתוכניות גדולות".