האיש שפתר את חידת החיים, תעלומת הערים וסוד הקריסה האנושית שבדרך‎

אני בא ממשפחה שבה הגברים נוטים למות צעירים, לפחות בסטנדרטים מודרניים", אומר פרופ' ג'פרי ווסט. "אצלנו לא ציפית לחיות מעבר לגיל 60, ואם הגעת לגיל 65 — שיחקת אותה. כך שכאשר הגעתי לשנות החמישים לחיי נעשיתי מודע לעובדה שאני בן תמותה, והתחלתי לחשוב על זה".

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

להאזנה ב-iTunes | לכל הכתבות המוקלטות 

ההיסטוריה המשפחתית של ווסט לא היתה הדבר היחיד שגרם לו לחשוב על הכל מחדש. הוא היה פיזיקאי תיאורטי ש"התעסק באובססיביות בדברים כמו חלקיקים אלמנטריים, מיתרים, חומר אפל והתפתחות היקום" ועמד בראש קבוצת מחקר במעבדה הלאומית בלוס אלמוס. אבל ב־1993 ארצות הברית החליטה לבטל את הקמת מאיץ החלקיקים הענקי בטקסס, פרויקט שבו ווסט היה מעורב עמוקות, לא רק מסיבות תקציביות אלא גם, לדבריו, בשל רוח גוברת של התנגדות לפיזיקה: "בהחלטה על ביטול הפרויקט היתה מעורבת התפיסה שלפיה 'פיזיקה היא המדע של המאות ה־19 וה־20 וביולוגיה תהיה המדע של המאה ה־21'".

איור: קורן שדמי

ווסט, חדור שחצנות של פיזיקאים כפי שהוא קורא לה כעת, התנשא מעל הביולוגיה. "חשבתי שאם ביולוגיה היתה מדע כמו הפיזיקה היינו מבינים לא רק את המנגנון שמאחורי ההזדקנות והמוות אלא, חשוב לא פחות, היינו מבינים, חוזים, למה אנחנו חיים מאה שנים ולא אלף שנים או עשר שנים. היינו מבינים מה קובע את סדר הגודל של משך החיים האנושי. כשהתחלתי לקרוא את הספרות בנושא הייתי מזועזע לגלות שזו אפילו לא נחשבת בעיה מעניינת בביולוגיה, אף שהמוות עשוי להיות האירוע החשוב ביותר בחייו של כל אורגניזם", הוא אומר בראיון ל"מוסף כלכליסט". "מאז אותן שנים, אגב, המוות מושך הרבה יותר עניין, בין השאר בגלל כל הטייקונים הצעירים האלה מעמק הסיליקון שרוצים לחיות לנצח. אני לא בהכרח רציתי לחיות יותר, פשוט הייתי סקרן לגלות למה מתים. חשבתי על זה כמדען: למה אני הולך למות? למה אני כבר גווע?".

ווסט החליט לברר, ולצאת אל הביולוגיה חמוש בגישה שרכש בפיזיקה, כזאת שמאפשרת, לשיטתו, לתקוף כל בעיה שהיא. כך החל פרק שני, מסעיר ומהולל, בקריירה של ווסט: הניסיון שלו להתחקות על סודות החיים והמוות הוביל אותו לא רק לממצאים פורצי דרך, אלא גם להרחבת המחקר שלו, ממוות של בני אדם וחיות לשינה, וצמיחה אורגנית, והתנהגות של ערים, ושל חברות מסחריות, ולבסוף אפילו לתובנות על הכיוון שאליו צועדת האנושות בכללותה.

המכנה המשותף לכל אלה, הציר המרכזי בעבודתו של ווסט, הוא בעצם גודל, או ההשפעה שלו. "איך דברים משתנים כשהגודל שלהם משתנה", מנסח ווסט את החוקיות שמוצאים שוב ושוב בעולם הצומח, החי והחברה האנושית, ושאותה הוא מנסה להסביר. בחוקיות הזאת יש משהו "מרומם רוחנית", הוא כותב. "כשאתה תופס שאפילו חלק קטן מהעולם המתמיה והכאוטי שסביבנו מציית לחוקים ועקרונות שחורגים מהמורכבות העצומה ולכאורה חסרת הפשר שלו, יש בכך משהו נשגב ונוסך ביטחון, לא משנה מה האמונה שלך".

ווסט. "אני בן למשפחה שבה גברים מתים צעירים. כשנעשיתי מודע לכך שאני בן תמותה, התחלתי לחשוב למה"

ג'ירף שוקל פי 6 מאריה. האם הוא צריך לאכול פי 6?

המחקרים של ווסט (76), שנולד וגדל בבריטניה אך חי כבר שנים בארצות הברית, היו למאמרים מצוטטים ביותר בכתבי עת מדעיים יוקרתיים כגון "Nature" ו"Science". ב־2006 הוא נבחר לאחד האנשים המשפיעים בעולם ברשימת המגזין "טיים". הוא שימש נשיא מכון סנטה פה לחקר מערכות מורכבות, ושיתף פעולה עם אנשים ממגוון תחומים באקדמיה — וגם מחוץ לה. בספרו "Scale", שהתפרסם במאי וכבר היה לרב־מכר, הוא מציג את מפעל חייו לציבור הרחב. "אודיסאה אינטלקטואלית קסומה", הגדיר "הניו יורק טיימס" את הספר עב הכרס. אחד האנשים שדחפו את ווסט לכתוב לציבור הרחב הוא ג'ף בזוס, מייסד אמזון, ומי שערך אותו הוא קורמק מקארתי, מגדולי הסופרים באמריקה בימינו. "ג'פרי הוא הוגה מופלא שיכול לגשר ולעבור בין דיסציפלינות מדעיות בקלות רבה, וזו תכונה שרק מעטים ניחנו בה", אומר ל"מוסף כלכליסט" פרופ' אביב ברגמן, מבית הספר לרפואה של ישיבה יוניברסיטי, ששיתף פעולה עם ווסט.

אל הגשר שהוביל אותו מהפיזיקה לדרך העניפה הזאת ווסט הגיע עם שאלה פשוטה למדי. "אם אתה רוצה להבין למה מערכת מסוימת מתה, בין שזה בן אדם, או כל אורגניזם אחר, או מכונית, או מקרר, מה שלא יהיה", הוא חוזר כעת להתחלה, "אתה צריך להבין מה משאיר אותה בחיים, מה מקיים אותה. וזה הוביל אותי לחשוב על חילוף החומרים, ללמוד על חוקי Scaling, ופתח בפניי משהו חדש לגמרי". בעברית אין תרגום מדויק למונח, וחוקרים בארץ בדרך כלל משתמשים פשוט בסקיילינג; אחדים מהמומחים שאיתם התייעצנו הציעו לתרגם אותו כ"חוקי קנה המידה" או "הכללים שלפיהם תכונות משתנות עם הגודל".

כדי להבין את החשיבות המכרעת של חוקים כאלה בעולמנו, כדאי להיזכר בטוסקו, פיל אסייתי שחי בגן החיות של אוקלהומה. ב־1962, בניסיון לבדוק את ההשפעות של LSD על התנהגות פילים, צוות חוקרים החליט להזריק לו את הסם, וקיווה לעורר בו התקף אלימות. כשניגשו לחשב את המינון שיש לתת לו, התבססו על ניסיון קודם עם חתולים, והחליטו להזריק לפיל 0.1 מיליגרם סם לכל קילוגרם משקל. טוסקו שקל כמעט 3,000 ק"ג, ולכן החוקרים הזריקו לו 297 מיליגרם LSD. התוצאות היו נוראיות: הפיל התמוטט, וכעבור כשעה וחצי כבר מת. המסקנה של החוקרים, שאפילו התפרסמה ב"Science", היתה ש"פילים רגישים במיוחד ל־LSD".

אבל מה שבאמת קרה הוא שהחוקרים "נפלו למלכודת החשיבה הלינארית", כהגדרת ווסט. הם הניחו שהמינון גדל באופן קבוע עבור כל היונקים, 0.1 מ"ג עבור כל קילוגרם נוסף. לכן הם נתנו לטוסקו מנת יתר הגדולה פחות או יותר פי עשרה מהנדרש. כי בפועל המינון לא היה צריך לגדול באותו שיעור, אחד לאחד, כמו המשקל, אלא הרבה פחות (הסיבה, על קצה המזלג, מסביר ווסט, היא שמשקל גדל פחות או יותר כפונקציה של נפח, בעוד סמים ותרופות מובלים על פני השטח של ממברנות, ובעוד נפח גדל בס"מ מעוקב, שטח גדל בס"מ רבוע).

זו דוגמה לרעיון הכללי של חוקי סקיילינג, שאותם אפשר למצוא בעולם הטבע ולא רק בו: כשהגודל משתנה, לא הכל משתנה איתו בהכרח באותו קנה מידה. ויותר מזה — אפשר לאתר חוקיות שמאפשרת לחשב איך דברים משתנים עם הגודל, ממינון התרופות הרצוי עד עובי העצמות שדרוש כדי לתמוך במשקל הגוף.

עד כאן סקיילינג באופן כללי. מה שסקרן את ווסט והוביל אותו לתחילת המסע שלו היה תופעה ביולוגית ספציפית — קצב חילוף החומרים גדל לאט יותר מהמשקל. כדי להסביר למה הכוונה, הוא מציע דוגמה של אשה קטנה עם כלבה גדולה: נניח שהאשה מגדלת כלבת צאן אנגלי ששוקלת חצי ממנה. האם זה אומר שהיא צריכה לאכול כפול מהכלבה שלה כדי לשרוד? מתברר שלא. כלבה ששוקלת 27 ק"ג זקוקה ל־880 קלוריות ביום כדי להתקיים, אבל אשה ששוקלת 54 ק"ג זקוקה למינימום של 1,300 קלוריות. פי 1.5 בלבד. למעשה, כך למד ווסט כשהחל להתעניין בחילוף החומרים, אפשר למצוא בטבע את אותה חוקיות קבועה, שמכתיבה איך קצב חילוף החומרים משתנה עם הגודל. זה מה שגילה הביולוג השוויצרי מקס קלייבר, עוד בשנות השלושים של המאה הקודמת. "קלייבר בדק לכמה אוכל חיה זקוקה כל יום כדי להישאר בחיים, ואיך הכמות הזאת גדלה ביחסה למשקל שלה. הוא אסף וניתח את הנתונים לגבי ספקטרום רחב של חיות, מחדף ועד לווייתן, אם כי הנתונים שפרסם היו מעכבר עד פיל", מספר ווסט. "והוא גילה שכאשר גודל החיה מוכפל, היא צריכה רק 75% יותר אוכל. וזה נכון בין שאתה משווה חיה ששוקלת 2 גרמים לכזאת ששוקלת 4, או חיה ששוקלת 20 ק"ג לחיה ששוקלת 40. במילים אחרות, יש חיסכון של רבע (או 25%) עם כל הכפלה. זה דבר ראוי לציון: חיה גדולה היא יעילה הרבה יותר מחיה קטנה, ודורשת הרבה פחות אנרגיית אוכל עבור כל גרם, או כל תא שלה, כדי להישאר בחיים. זו כלכלת גודל מדהימה ושיטתית.

"מה שהיה מדהים", ממשיך ווסט, שההתלהבות שלו מהתגליות האלה עדיין ניכרת, "הוא שכשחוקרים אחרים בחנו כמויות פיזיולוגיות אחרות שאפשר למדוד — אורך אבי העורקים, קצב הדיפוזיה של חמצן בממברנות, מה שלא יהיה — בכל אורגניזם הם מצאו אותה התנהגות: נראה שהכל גדל שיטתית באופן מאוד סדיר. יש 50 או 60 חוקי סקיילינג, שמשקפים כל מה שניתן למדוד לגבי אורגניזמים וכולם מראים את אותה התנהגות פשוטה, שמושל בה כלל ה־25%. זה מה שהנתונים אומרים, וזה סקרן אותי באופן יוצא דופן".

הסקרנות גברה כשווסט גילה שהחוקרים לא מלווים את הנתונים בהסברים. והוא רצה לדעת מה מקור החוקיות שעולה מהנתונים, ובמיוחד מדוע "מספר הקסם 4" מופיע בהם שוב ושוב, בצורות שונות. למשל, מדוע בקרב היונקים כשהגודל מוכפל קצב הלב יורד ברבע. "למרבה המזל, בשנות השמונים המוקדמות נכתבו ספרים שמרכזים את כל הנתונים. כך שכשאני התחלתי להתעניין בשאלות האלה בשנות התשעים, זה היה קל. בגלל העניין המורבידי שלי בתמותה ובהזדקנות שמתי לעצמי כמטרה להבין מאיפה לעזאזל זה מגיע".

מה משותף לעץ, חרק, אדם ולווייתן?

"בזמן השיחה שלנו אני מסתכל מהחלון, ורואה בחוץ מגוון צמחים. וגם הם, כולם, עונים על אותם חוקים, של חיסכון של רבע בכל דבר. כמונו. וזה מדהים. הם הרי כל כך שונים מאיתנו במבנה שלהם", אומר ווסט. העובדה שעצים, עכברים, אנשים ולווייתנים מצייתים לאותה חוקיות, למרות ההבדלים ביניהם, גרמה לווסט לחשוב ש"מה שלא יהיה ההסבר, הוא חייב להיות אוניברסלי. במילים אחרות, הוא חייב להיות משהו שלא תלוי בשאלה אם יש לך לב פועם או אם אתה נראה כמו עץ. ככל שחשבתי על זה יותר, נעשה לי ברור שהתשובה חייבת לשכון ברשתות שמפיצות אנרגיה ואינפורמציה בתוך אורגניזמים.

"כדי לקיים אורגניזם רב־תאי, או אפילו תא שיש לו הרבה חלקים", הוא מסביר, "צריך לספק לכל חלק אנרגיה, משאבים ומידע באופן שיטתי ויעיל. כשמסתכלים על זה כך, פתאום מתחילים לראות את האורגניזמים כרשתות גדולות, וזה מה שאנחנו. מערכת הנשימה שלנו, מערכת העצבים שלנו, העצמות — כולן רשתות שמקובצות יחד כדי לקיים את האורגניזם השלם". העצים אולי שונים מאיתנו במבנה שלהם, "אבל במובן אחר הם דומים לנו: הם מערכות רשתיות מסתעפות, וזה גם מה שאנחנו".

התובנה הזאת, שצריך להתמקד ברשתות שמרכיבות אותנו, אפשרה לווסט לתרגם את הבעיה למתמטיקה — ועם זה כבר היה אפשר לעבוד, כי "באופן מדהים, כל חוקי הסקיילינג קופצים מהמתמטיקה". הרשתות שמרכיבות אותנו, הוא מסביר על קצה המזלג, צריכות לענות על מגוון מאפיינים. רשת כלי הדם, למשל, התפתחה כך שתוכל לספק משאבים לכל תא בגוף אבל תשתמש בכמות מינימלית של אנרגיה כדי לעשות זאת, "למזער את האנרגיה שדרושה כדי להישאר בחיים כדי למקסם את האנרגיה שניתן להקצות לרבייה וגידול צאצאים". ולרשת אופטימלית, ווסט מוסיף, "יהיה לרוב מבנה פרקטלי: כל חתיכה ממנה תיראה כמו השלם". במבנה הפרקטלי, לפי ווסט, טמון פתרון החידה, ההסבר למספר הקסם 4. "החיסכון של רבע, שמושל בכל החיים, נובע מהמבנה הזה. אף שדברים חיים תופסים חלל תלת־ממדי, הפיזיולוגיה הפנימית והאנטומיה שלהם פועלות כאילו הם היו ארבעה ממדיים".

את התובנות האלה ווסט פיתח בשיתוף פרופ' ג'יימס בראון, "ביולוג יוצא מהכלל שהתעניין בנושא מנקודת מבט אקולוגית", ובריאן אנקוויסט, שהיה אז סטודנט של בראון וכיום פרופסור בעצמו. ב־1997 המחקר של השלושה הוביל למאמר מכה גלים ב"Science". היתה בו "הסתכלות על התמונה הגדולה בביולוגיה מנקודת מבט של רשתות. והדבר הנחמד הוא שברגע שיש לך תיאוריה אוניברסלית, אפשר ליישם אותה על הרבה דברים. זה מה שעשיתי בהמשך: עבדתי למשל על שאלות כמו למה אנחנו צומחים, למה אנחנו מפסיקים לצמוח ואיך אפשר לנסות לצפות את הקצב שבו נצמח". מאמר שהתפרסם ב"Nature" התייחס לעבודה של השלושה כ"תיאוריה הביולוגית של הכל" ו"חשובה פוטנציאלית לביולוגיה כמו שהתרומות של ניוטון היו לפיזיקה". ווסט, מצדו, אומר שהעבודה שלהם "התחברה למכלול יפה מאוד", אבל הסופרלטיבים היו מוגזמים. הוא מזכיר בספר שהתיאוריה שלו, ובמיוחד הדגש שלו על המבנה הפרקטלי של הרשתות, זכו לביקורות, אבל "מנקודת המבט שלנו, אף אחת מהן לא היתה משכנעת".

הפיל טוסקו, שמת ממינון אדיר של LSD. הטרגדיה שלו היא מהדוגמאות הידועות להתעלמות מחוקי הסקיילינג

מה שבטוח הוא שהתגליות של ווסט שינו את האופן שבו הוא רואה את העולם. "למרות החזות שלנו, בתוך קבוצה טקסונומית כמו יונקים אנחנו למעשה, ברמה של 80%-90%, גרסאות בקנה מידה מוגדל זה של זה. התפתחנו באופן שונה ואנחנו נראים שונה, כי הסתגלנו לסביבות ספציפיות, אבל במובנים של כל מה שתמדוד לגבינו, אנחנו גרסאות מוגדלות. קשה להאמין, אבל לווייתן הוא ג'ירף בקנה מידה מוגדל, שהוא אדם מוגדל, שהוא עכבר מוגדל. וזה בגלל האילוצים המתמטיים של הרשתות שמחזיקות אותנו בחיים. במשך שנים היו לי חיות מחמד, והייתי מדבר איתן על זה. הייתי אומר לחתול ולכלב שבעצם אנחנו אותו דבר. אבל אני לא בטוח שהם באמת הבינו, אם לומר את האמת".

איפה הולכים מהר יותר, בירושלים או בצפת?

"פריז היא אשה", כתב ג'ק קרואק ב־1960, "אבל לונדון היא גבר עצמאי שנושף במקטרת שלו בפאב". לרעיון שאפשר לחשוב על ערים כעל אורגניזם כבר היו אינספור גלגולים. בקהילה העסקית, למשל, נהוג לדבר על אקו־סיסטם של חדשנות שאפשר למצוא באזורים מסוימים. אולי, תהה ווסט, יש סיבה לכך שאנחנו משתמשים במטפורות כאלה? מה אם ערים מצייתות לחוקיות דומה לזו של הטבע? הוא החל לגלגל את המחשבות האלה בשיחות עם עמיתיו בסנטה פה, ובהם אנתרופולוג, סטטיסטיקאי וגיאוגרף, בתחילת העשור הקודם. בעזרתם ווסט הקים תוכנית מחקר שיצאה לחפש — ומצאה — את חוקי הסקיילינג המושלים בערים. לטוב, ומתברר שגם לרע.

"כאן בארצות הברית טבעי לשאול אם ניו יורק היא גרסה בקנה מידה מוגדל של לוס אנג'לס שהיא גרסה מוגדלת של שיקגו שהיא גרסה מוגדלת של סנטה פה, העיר הקטנה בניו מקסיקו שבה אני גר. הן נראות שונה זו מזו, שוכנות בחלקים שונים של המדינה, יש להן תרבות, היסטוריה וגיאוגרפיה שונות. אבל כשאתה יודע את כל הדברים האלה על חיות אתה חושב: 'לוס אנג'לס לא נראית כמו ניו יורק, אבל גם ג'ירף לא נראה כמו לווייתן!'. וערים הן מערכות מרושתות, שמכילות אותם דברים: דרכים, בניינים, אנשים, חנויות. זה לא לגמרי מטורף לחשוב על הדמיון ביניהן". כמו מערכת כלי הדם, שצריכה לשרת כל תא בגוף, כך בערים "כל מקום מגורים הוא נקודת קצה של רשת, למשל של דרכים. אי אפשר לבנות בית בלי שום דרכים שיגיעו אליו".

להבדיל מהמחקרים שלו בביולוגיה, שנשענו על נתונים שאספו וניתחו חוקרים לפניו, "במקרה של הערים, אנשים לא שאלו אם הן גרסאות מוגדלות זו של זו". חלק מהמשימה שניצבה לפני ווסט ועמיתיו היתה "לאסוף את הנתונים ולשאול אם בכלל יש חוקיות או התנהגות שיטתית". בין השאר, ב־2004 ווסט חבר לפרופ' דרק הלבינג, פיזיקאי שהיה לחוקר תעבורה ושיחד עם סטודנט שלו סייע לווסט לאסוף נתונים על ערים. "הדבר הראשון שעשינו הוא להסתכל על תשתיות. בדקנו את מספר תחנות הדלק בעיר כפונקציה של הגודל שלה, וראינו שכמו בביולוגיה, הוא גדל באופן פשוט: בכל פעם שאתה מכפיל את גודל העיר, במקום מספר כפול של תחנות הדלק, אתה צריך רק 85% יותר, כך שבמקום 25% חיסכון מקבלים 15% חיסכון. וזה נכון בין שמכפילים את גודל העיר מ־100 אלף ל־200 אלף תושבים או ממיליון ל־2 מיליון. וככל שקיבצנו עוד ועוד נתונים התברר שזה נכון עבור כל תשתית: אורך כל הכבישים, אורך כל קווי הגז, קווי החשמל, צינורות המים. בכל מדד שהסתכלנו עליו מצאנו את אותם 15% חיסכון. זה היה אותו חוק סקיילינג, לא משנה איפה בדקנו. היה לנו נתונים מרחבי העולם, מארצות הברית, אירופה, סין, יפן, מדינות בדרום אמריקה. התשתיות של כולן התנהגו באותו אופן". הגילוי שחוקי סייקלינג מתקיימים גם בערים, הוא אומר, "היה מרגש ומספק".

אבל ערים מורכבות לא רק מרשתות של צינורות ביוב, חוטי חשמל וכבישים. יש בהן גם אנשים. וכשמכניסים אותם לתמונה, היא משתנה באופן מפתיע. "כשהסתכלנו על מדדים סוציו־אקונומיים, למשל היקף הפשע, השכר הממוצע, מספר הפטנטים, מספר המסעדות, התחלנו לראות משהו שהיה ייחודי לערים, שלא ראינו בביולוגיה. במקום למצוא חיסכון, התנהגות סאב־לינארית, ראינו תשואה לגודל, התנהגות סופר־לינארית. עם כל הכפלה של אוכלוסיית העיר, במקום לחסוך 15% בפרמטרים מסוימים התווספו עוד 15%: המשכורות עלו ב־15%, מספר מקרי האיידס עלה ב־15%, מספר הפשעים, ומספר מוסדות החינוך, וכן הלאה. בתשתיות היה חיסכון של 15%, ובכל הפרמטרים הסוציו־אקונומיים שבדקנו היתה תוספת של 15%. וזה היה נכון מסביב לעולם".

והנה עוד שוני בין הסקיילינג הביולוגי לזה האורבני. "בטבע קצב החיים מאט עם הגודל. ככל שאתה גדול יותר, כך הכל אטי יותר, ואתה גם חי יותר", מסביר ווסט. לבו של החדף, יונק זעיר השוקל גרמים אחדים, פועם 1,500 פעמים בדקה, והוא חי שנתיים. לבו של הפיל פועם 30 פעמים בדקה, והוא חי עשרות שנים. ההסבר לתוחלת החיים השונה, לפי ווסט, טמון ברמה התאית: עצם תהליך חילוף החומרים גורם לנזק לתאי הגוף ולהזדקנות. עם הגודל, קצב חילוף החומרים מאט ברמת התא, מה שמתורגם לחיים ארוכים יותר. "אבל בערים ככל שאתה גדול יותר כך קצב החיים מהיר יותר. הכל מאיץ. למשל, אתה הולך מהר יותר בתל אביב מבצפת. הייתי בצפת! זה היה אטי, והזכיר את סנטה פה. בתל אביב ובירושלים אנשים הולכים מהר יותר".

גם את ההסבר לתופעות האלה ווסט מוצא במבנה הרשתי. והפעם מדובר ברשת המרכיבה את החברה האנושית, בקשרים המחברים אותנו. ושוב ההסבר שלו מתמטי, והוא מנסה לתרגם אותו לקהל הרחב: הדינמיקה החברתית, שבה אנחנו מדברים זה עם זה, משתפים פעולה, ומפרים זה את זה, יוצרת "מנגנון היזון חוזר חיובי. כל אחד מאיתנו מגביר את האחר, ומהמנגנון הזה מגיעים רעיונות, חדשנות, יצירת עושר, וגם האצת קצב החיים".

האם הצמיחה לפי החוקים האלה אפשרית עד אינסוף?

על פניו, חוקי הסקיילינג הייחודיים לערים הם בשורה טובה. הרי ככל שהעיר גדלה יש בה יותר מסעדות, יותר חדשנות, שכר יותר גבוה. אבל כשמעמיקים לחשוב על הדינמיקה הזאת מתגלה "פגם גורלי", כהגדרת ווסט.

בעולם הביולוגי הצמיחה אינה נמשכת לעד. "מה קורה כשאתה גדל? אתה אוכל, מבצע חילוף חומרים, האנרגיה המטבולית שנוצרת עוברת דרך הרשת בכפוף למתמטיקה שלה, מגיעה לתאים, מתקנת, מתחזקת אותם ומוסיפה חדשים". אבל כשאנחנו גדלים כמות התאים בגוף גדלה בקצב מהיר יותר מכמות האנרגיה הזמינה, וכך חלק גדל והולך מהאנרגיה הזמינה דרוש לתחזוקת התאים הקיימים, ונשארת פחות ופחות אנרגיה שאפשר להקדיש לצמיחה — שהולכת ומאטה. "כשמבטאים את זה מתמטית מגלים שהתוצאה היא עקומות הגדילה שאנחנו מכירים: אתה גדל מהר, ואז מפסיק לגדול, ואז מת".

בחברות אנושיות, כאמור, הדינמיקה שונה. "בערים יש גידול סופר־לינארי, שנובע ממנגנון ההיזון החוזר של הרשתות החברתיות, ומה שמתקבל הוא צמיחה שאינה פוסקת ואינה מוגבלת. זה נפלא: זאת הרי פרדיגמת השווקים החופשיים שהיתה כל כך מוצלחת". וזה הסוד שמאחורי השגשוג הכלכלי יוצא הדופן במאות האחרונות, שאליו התלווה גם זינוק אדיר בגודל האוכלוסייה. "הבעיה היא שאם נמשיך לצמוח, בנקודה כלשהי בעתיד — וזה יכול להיות בעוד 10, 20, 100 שנה, מה שלא יהיה, אבל בזמן סופי כלשהו — הכל ייהפך לאינסופי, מהתוצר הכלכלי של העיר עד היקף הפשיעה. זה מטורף".

וזה גם לא בר־קיימא, מוסיף ווסט, שמסביר שצמיחה כזאת מובילה לנקודה שבה יידרשו כמויות אנרגיה ומשאבים בלתי מוגבלות כדי לקיים אותה. "התיאוריה אומרת מה הולך לקרות בשלב הזה: המערכת תקפא, ואז תתמוטט". במונחים מתמטיים, הוא מסביר, התופעה של הגעה לאינסוף בנקודת זמן סופית נקראת Finite time singularity. כשמתקרבים לכזאת סינגולריות, "במקום שהמערכת תמשיך לצמוח באופן בלתי פוסק היא מתכווצת באופן בלתי פוסק, באופן הכרחי, ובסופו של דבר נעלמת. כשהצמיחה גדולה מהמשאבים, התוצאה היא מתחים ולחצים שלא ייאמנו על החברה האנושית.

"למעשה, הייתי טוען, או משער, שהרבה מאי־השקט שאנחנו רואים על כדור הארץ כיום, שנובע לכאורה ממחלוקות תרבותיות, דתיות או אתניות, מונע למעשה בידי הלחצים שנגרמים עקב ההתרחבות האקספוננציאלית הזאת. אני חושב שהרבה ממה שרואים באזור שלכם נובע מהלחצים והמתחים במרקם החברתי בגלל היעדר משאבים למספר גדול של אנשים, העובדה שאנשים רואים איכות חיים שהם לא יכולים לקבל. זה גורם ללחץ אדיר, ואני צופה שנראה יותר ויותר מזה ומקווה שזה לא יתפתח למשהו גדול הרבה יותר. גם בארצות הברית אני משער שהבחירה בדונלד טראמפ לנשיא והמסרים שלו הם רק ההתחלה. רמת החיים אצלנו גבוהה באופן יוצא דופן, אבל אנשים רוצים יותר, והם רוצים להמשיך לקבל עוד ועוד".

אני מספר לווסט על חוויות מישראל: פקקים, מפלס עצבים גובר, טיול בטבע שמסתיים בהגעה למעיין קטן שבתוכו עומדים עשרות אנשים. "על זה בדיוק אני מדבר. כמובן שבישראל תרגישו בזה הרבה יותר, כי אתם מדינה קטנה".

ווסט, כמובן, אינו הראשון שמזהיר שהצמיחה הבלתי פוסקת של האנושות תוביל לקריסה. אבל נבואות עבר בנושא "היו נאיביות לגמרי, והיו שגויות", הוא אומר, "כי הן לא לקחו בחשבון את החדשנות". לדבריו, אזהרות העבר שצמיחה בלתי מוגבלת תסתיים בקריסה "מניחות שתנאי היסוד של החברה לא משתנים". אבל תנאי היסוד כן משתנים. במשך ההיסטוריה זה קרה פעם אחר פעם: "גילינו את הברזל, ואז גילינו את הפחם, ואחר כך המצאנו את המחשבים, ואת תקשורת המחשבים — כל אחד מהחידושים האלה הוא שינוי פרדיגמה מסיבי, איפוס של השעון, שמאפשר להימנע מהקריסה שאליה מובילה הצמיחה הבלתי מוגבלת. זה פנטסטי. חשוב על זה: שיעור קטן מהאנשים יכול כיום לייצר חלק ניכר מהמזון שכולנו זקוקים לו. זה שינוי שלא ייאמן. ההצלחה של הקפיטליזם, השווקים החופשיים והיזמות היתה יוצאת דופן.

"אבל הההצלחה הזאת גם הובילה לעלייה בקצב החיים, וכאן טמון המלכוד: לא רק שהחיים נעשים מהירים יותר ויותר, אלא שאנחנו צריכים לחדש מהר יותר". בדינמיקה כזאת, כדי להמשיך ל"אפס את השעון" ולהימנע מקריסה, אנחנו זקוקים לעוד ועוד מהפכות מדעיות וטכנולוגיות, שפער הזמנים ביניהן קטן והולך. "בסוף נגיע למה שנקרא 'רדוקציו אד אבסורדום': נהיה חייבים לעשות המצאות ברמה של מהפכת התקשוב לא כל 25 שנה, אלא כל חמש שנים ואז כל שנה, ואז כל חצי שנה. וזה כבר מטורף לגמרי, זה לא בר־קיימא. כך שצריך להתחיל להתמודד עם הבעיה ברצינות, ולא רק באמצעות מנטרה של חדשנות. זו הדאגה הגדולה שלי. החדשנות לא פותרת את הבעיה, אלא רק מניחה אותה בצד לזמן מה. בסופו של דבר, יידרש שינוי עמוק ויסודי אם אנחנו רוצים להיות בני־קיימא".

אם תשאלו עתידנים מעמק הסיליקון, הרי שהסינגולריות, אבל בגרסה שלהם, באמת נמצאת בפתח, והיא אכן תשנה את צורת הקיום שלנו מהיסוד. ווסט לא משתכנע. "יש אנשים שמדברים על עתיד שבו אנחנו הופכים לסייבורגים, בני אדם שמתאחדים עם מכונות, או שלחלופין המכונות ישתלטו. לטעמי זה הרבה יותר מדי מדע בדיוני, ואני לא רואה את זה קורה".

לדעתו, את הפתרון צריך לחפש במקום אחר. "הרי מאיפה באה הצמיחה הסופר־לינארית? מאינטראקציה חברתית, מרשתות חברתיות". ולכן, הוא אומר, "המסקנה הספקולטיבית" שלו היא שכדי להיחלץ ממעגל הצמיחה אנחנו צריכים להתמודד עם שאלות יסודיות לגבי מבנה החברה שלנו. "כשאנחנו מדברים על חדשנות אנחנו חושבים עליה במובנים טכנולוגיים ופיזיים. אנחנו חושבים על ברזל, פחם, מחשבים או מכוניות ללא נהג. כל אלה דברים טכנולוגיים, וייתכן, אולי, שהחדשנות האמיתית שאנחנו צריכים אינה טכנולוגית, אלא כזאת שקשורה לשינוי פרדיגמה חברתי ותרבותי, דרך חשיבה אחרת". למשל, הוא מציע (באופן מעורפל למדי, גם הוא מודה), להפסיק להשתמש בצמיחה כלכלית כמדד היחיד להתקדמות שלנו כחברה, ולנסות לשלב לצדה מדדים נוספים. זה יהיה צעד ראשון, גם אם קטן, בדרך לחשיבה מחודשת על המטרות המשותפות שלנו.

"יש לי מספיק אופטימיות לחשוב שבאופן עקרוני אנחנו יכולים לצאת מזה. הבעיה היא שאנחנו נעים בקצב כל כך מהיר: יש 7.5 מיליארד אנשים על כדור הארץ, ויהיו עוד 4-3 מיליארד ב־50 עד 100 השנה הבאות. זה יוצא דופן, וזה קורה מהר יותר ויותר. כך שיש לנו מעט מאוד זמן, ואין לנו הרצון הפוליטי או המנהיגות הפוליטית. יש אמנם דברים שקורים. למשל, סוף סוף אנשים מתחילים להיות מודעים לאחד התוצרים של התהליך שאני מדבר עליו, שינוי האקלים. אבל גם זה מגיע מאוחר. זה בדיוק הטבע של התרחבות אקספוננציאלית (ואנחנו מתרחבים כרגע בקצב מהיר ממנה) — עד שמבינים שזה קורה, מאוחר מדי. אולי זה חלק מהטבע האנושי, אולי יידרש משבר ענקי כדי לשלהב את הכוחות שדרושים לתקוף את הבעיות האלה. אבל כאמור, זה עלול להיות מאוחר מדי. אני מקווה שאני טועה", הוא מסיים, ופורץ בצחוק לבבי.