חיות יורשת מנאור גם את האיומים של שקד על העליון

אהרן ברק היה אחד בדורו. החותם שהשאיר במשפט הישראלי היה המשמעותי ביותר שהטביע שופט או נשיא כלשהו. הסיפור הבא שסיפר ברק שופך אור גם על הנשיאה ה־12 אסתר חיות, שתיכנס לכהונתה מחר.

כאשר השיק ברק את המהפכה החוקתית, כמהפכת זכויות האדם במשפט הישראלי, הוא גייס לצורך זה את הביוגרפיה האישית שלו כילד שהוברח מגטו קובנה בשק שחייל נאצי ישב עליו. ברק שיתף את הסיפור הזה עם נעמי לויצקי בספר שחיברה עליו, "כבודו". לימים אמר: "אילו החייל הזה היה מגלה אותי, שום בג"ץ לא היה עוזר לי".

הבחירה הזו של ברק נועדה להנגיש ולפשט את שיח זכויות האדם והמיעוט באמצעות הניסיון והלקח הנוראים ביותר בהיסטוריה האנושית. המטרה לא הייתה רק חינוכית. ברק גם ביקש לחזק את הלגיטימציה של בית המשפט בבואו להכריע לטובת זכויות האדם, במיוחד כשהן עומדות מול מדיניות השלטון.

להבדיל מברק, חיות היא בת הדור השני לשואה. למרות זאת, לשואה יש נוכחות חזקה בחייה. היא גדלה כבת יחידה לאם ניצולת רדיפות הנאצים, ואחד מחבריה הקרובים, שאותו היא מעריצה, הוא סופר השואה אהרון אפלפלד. ממצעד החיים בפולין, כתבו עליה, חיות חזרה נסערת. בעקבות החוויה שיתפה את רונית אופיר, חברתה הקרובה מימיה בלהקת פיקוד מרכז, בשיר מצמרר שכתבה.

מימין מרים, נאור איילת שקד ואסתר חיות צילום: דוברות שרת המשפטים

ואכן, בלבה ובפסיקתה מהדהדת הרגישות לזכויות אדם. כאשר קבע בית המשפט העליון כי חוק שעות עבודה ומנוחה אינו חל על מטפלים סיעודיים, אחזה חיות בדעת מיעוט וקבעה שיש מקום להחילו גם על עובדים אלה. בפסיקה אחרת, שבה נקבע כי בעלות או שימוש ברכב אינם שוללים קצבת הכנסה, כתבה חיות בדעת רוב שהובילה הנשיאה דורית ביניש: "הזכות שיש לכל אדם למינימום של קיום אנושי בכבוד נמנית עם הזכויות החוקתיות הראשונות במעלה". בדבריה בפסק הדין ציטטה משירה החומל דליה רביקוביץ "הצהרה לעתיד".

הגבול בין משפט לצדק

מול הרגישות הזאת עומדת אישיות אסרטיבית, דומיננטית, לעתים קצרת רוח+. מעניין יהיה לראות איך תתייצב חיות עם המטען הזה נוכח האתגרים המשוגרים מדי פעם מלשכת שרת המשפטים איילת שקד. חידוש המאבק לביטול שיטת הסניוריטי, חוק יסוד: החקיקה ופסקת ההתגברות, מינוי שני שופטים חדשים לעליון, מינוי מנהל בתי המשפט הבא ‑ כל אלה צפויים להצית מחלוקות. מצד שני, כפי שמלמד ניסיון העבר, ובכלל זה התגרה הגדולה בין השר דניאל פרידמן לנשיאה דורית ביניש — שיתוף הפעולה שמתקבע לבסוף בין שני האישים (הנשים, במקרה הנוכחי) עמוק מכפי שנראה לעין, שכן את הכותרות עושות הקטטות ולא ההסכמות.

הדילמה הנצחית שמייסרת שופטים היא הבחירה בין משפט לצדק, והדרך לפסוק כשקשה ליישב בין השניים. חיות בוחרת בצדק ומתייסרת כשהדבר לא מתאפשר. הנה שתי דוגמאות לשני המצבים. בית הדין הרבני, בניסיונו לכפות גט על גברים שמעגנים את נשותיהם ומתעקשים לאמלל אותן בסרבנותם הנקמנית, נוקט לעתים אמצעים לא קונבנציונליים כגון הטלת חרם — חרם דרבנו תם. בית המשפט העליון דן בשאלה אם זהו אמצעי לגיטימי. הנשיאה היוצאת נאור הציגה את עמדת המשפט, שלפיה בית הדין אינו מוסמך להטיל עונשים שלא במסגרת הדין גם כשהמטרה ראויה. חיות, לעומתה, תמכה בחרם בגלל "רשעותם וחוסר תום לבם של הבעלים". היא כתבה כי "שני העותרים שבפנינו אשר רוממות הצדק בגרונם, אוטמים את אוזניהם ואת לבם מפני קולן ודמעותיהן של נשותיהם האומללות והתנהלותם זו נגועה באי נקיון כפיים מובהק".

הדוגמה השנייה היא סיפורה של הילדה שחר גרינשפן, שנהג אוטובוס שיכור פגע בה אנושות בתאונת דרכים. הנהג זכה להסדר מקל במיוחד והמשפחה עתרה נגד ההסדר לעליון. העתירה נדחתה כיוון שבג"ץ אינו יושב כערכאת ערעור על בית המשפט לתעבורה, וחידוש ההליך הפלילי לאחר שהסתיים היה פוגע בעיקרון של סופיות הדיון. "הצטרפתי לתוצאה", כתבה חיות והוסיפה: "היה זה אחד המקרים הקשים ביותר שבהם דנתי והכרעתי, משום שהלב נטה במובהק אחר טיעוניה של משפחת גרינשפן, ועם זאת את הסעד שביקשה המשפחה קצרה ידו של המשפט מלתת".

חיות כתבה על דילמה זו במאמר שהתפרסם לאחרונה בספר הזיכרון לשופט אדמונד לוי. כותרתו, "גבולות המשפט", מרמזת לזירה הטעונה ביותר במשפט הישראלי — גבולות ההתערבות של בית המשפט. מלבד הגבול שמציב המשפט לצדק, מתייחסת חיות לשני גבולות נוספים: ההתפתחויות הטכנולוגיות והרפואיות שמקדימות את המשפט, והזהירות המתבקשת בשאלות מוסר ודת. היא מעדיפה שלא להיכנס לשדה המוקשים הגדול ביותר: התערבות המשפט בהחלטות ממשלה ובחקיקה של הכנסת.

כל ניסיון לקטלג שופטים בשאלה זו מועד לכישלון. נועם סולברג, שנחשב לשופט המועדף על השמרנים ומתעבי האקטיביזם השיפוטי, הכריע בעד ביטול חוק מיסוי דירה שלישית. מזוז ‑ שנחשב לשופט אקטיביסט ‑ דווקא התנגד לביטול בדעת מיעוט. על מיקומה של חיות, פחות או יותר במרכז הסקאלה, תעיד עמדתה בפסק הדין שביטל את מתווה הגז, פסק דין שבו חמישה שופטים הפיקו ארבע עמדות שונות. חיות סברה שיש להשאיר את המתווה על כנו ולהסתפק בביטול פסקת היציבות בלבד. עמדה זו סימנה את דרך האמצע בין תמיכה גורפת בביטול המתווה לבין התנגדות גורפת לביטול.

הגנה על זכות הביקורת

לאחרונה, בעתירה שדנה בהפגנות נגד היועץ המשפטי לממשלה, השמיעה חיות קול ברור וצלול שעשה סדר בסוגיית ההפגנות הפוליטיות. היא עשתה זאת כשבאותה שעה ממש הפגינו תושבים מדרום תל אביב מול ביתה שלה, במחאה על פסקי הדין בעניין המסתננים.

אף שחיות דחתה את תוכן הביקורת על היועץ המשפטי לממשלה, היא אישרה את ההפגנות, וקבעה שאין להגביל את מספר המשתתפים בהן. "היועץ המשפטי לממשלה, ככל משרת ציבור אחר, אף הוא אינו חסין מביקורת ציבורית", כתבה, "ביקורת כזו היא מותרת ולגיטימית במדינה דמוקרטית. ההפגנות המתקיימות במוצאי שבת בכיכר גורן אינן ביטוי 'נחות' הראוי להגנה בהיקף מצומצם, אלא מימוש של הזכות לחופש הביטוי שהנה בליבת חירויות היסוד במדינה דמוקרטית".

לקראת כניסתה של חיות לתפקיד גובר העניין שמגלה התקשורת בעברה כחברה בלהקת פיקוד מרכז. שהרי מה הן 27 שנות שיפוט מול שנתיים כזמרת ליווי בלהקה? מחר בטקס ההשבעה יופיעו שתיים מחברותיה של חיות ללהקה, דורית ראובני ורונית אופיר. בשיר "מקפלות המצנחים", שהיה אחד מלהיטי הלהקה, נאמר: "בין כל הקיפולים, על כל המיתרים, אנו מנגנות לכם הגברים, בין כל המיתרים, אף קפל לא נשכח, אתה כשתצנח, תדע ‑ הוא ייפתח". חיות, כך נדמה, הפסיקה מזמן לנגן ולקפל לגברים, ומחר תהיה לאישה השלישית שתכהן כנשיאת בית המשפט העליון.