"בבית תמיד היו אוכל ומקום לארח חברים ושכנים, ואמא אמרה: 'כשהלב גדול, במטבח נכנסים הרבה אנשים'"

"נולדתי ב־1968 וגדלתי ברמת גן, בן לשמחה, שגדלה בלוב, שהתה במחנה ריכוז והגיעה לארץ בגיל 10, ולמנשה, יליד עיראק שעלה בגיל 7, יתום ועם שישה אחים. לא היה הרבה כסף, אבל זה היה בית חי וחם, עם ריח של אוכל מבושל, עוגות במקרר ומלא ילדים, שכנים ודודים. זה היה בית שכיף לבוא אליו, וזה בית טוב. אמא היתה יכולה לפתוח שולחן בקלות גם ל־40 אנשים, ואיכשהו כולם נכנסו. היא נהגה לומר, ואומרת עד היום: 'לא סופרים צלחות ומקומות. כשהלב גדול, במטבח נכנסים הרבה אנשים'.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

להאזנה ב-iTunes | לכל הכתבות המוקלטות

"לאבא היו ידי זהב, הוא תיקן הכל לבד. הוא עבד כל השנים קשה מאוד, כרתך מומחה במפעל ולעתים במקביל גם כנהג מונית. בשנים האחרונות הוא עובד איתנו ברולדין, מגיע כל יום, מתקן מכונות ואחראי לתחזוקה. אבא גם תמיד ידע לחפש עובדים שהם שחקני נשמה, ולא יכול להשלים עם זלזול מצד עובדים. הוא רגיש לכל בזבוז של חומר, כולל 'לא משאירים אוכל בצלחת'. הוא גם נוהג לומר: 'צריך תמיד להשאיר כסף בצד ליום שחור'. זה הגיוני, ואני משתמש בזה, אבל גם יודע שלא צריך לחיות על הקצה. וכיום אנחנו מתווכחים על כך לא פעם, ואני אומר לו שעם כמעט 70 סניפים צריך להסתכל על מרכז המגש ופחות על הפינות שלו.

קובי חקק, מבעלי רולדין. בן 49, נשוי ואב לארבע, גר ברעננה צילום: ענר גרין

"אמא יצירתית, קלילה וזורמת, ויש לה גם חוש מסחרי מפותח. ברור לי שאם היא היתה מתחילה את החיים מנקודת פתיחה טובה יותר היא היתה מגיעה רחוק. היא עבדה כעוזרת גננת בבקרים, ובערבים מכרה בגדים שקנתה מסוחרים בבית רומנו. היא ידעה להשיג מחירים טובים ותמיד לתת עוד פוש קטן כדי למכור. היא רצתה שאהיה תלמיד טוב, בעיקר בחשבון. לא פעם שמעתי את המשפט: 'תראה את הבת של השכנה, איזו תלמידה טובה היא', אבל הייתי תלמיד בינוני ואפילו גרוע.

1974. קובי חקק בן ה־5 עם אמו שמחה ואחיו דודי (14) ואבי (10) בחופשה באילת

"מגיל 12 עבדתי: מכרתי פרחים, פיתות עם חומוס ונקניק, מכלי קצף ביום העצמאות. לבן דוד של אמא היתה קונדיטוריה, וכשהשתחררתי מהצבא החלטתי להקים עסק שמוכר את המאפים שלו. בתחילת הדרך איבדתי קופה עם הרבה כסף שהייתי צריך להפקיד. כעסתי על עצמי מאוד, הייתי מתוסכל, אבל אמא אמרה: 'כסף זה שום דבר. אתה בריא, תמשיך לעבוד, תרוויח את מה שאיבדת עוד 100 פעם'. אמא תמיד היתה אופטימית, אבל אבא פחות. כשהוא חתם לנו ערבות על החנות הראשונה, שדמי השכירות שלה היו 2,000 דולר, הוא אמר: 'אני לא יודע איך אפשר לשלם שכירות כזאת ממכירת עוגות, אבל אני סומך עליכם'. היום אנחנו שלושה אחים ששותפים בעסקים המשפחתיים, וכשאנחנו דוהרים קדימה אמא אומרת, מהמקום המגונן שלה: 'לא צריך לפתוח עוד סניפים, יש מספיק'".