חקר ביצועים: הגימיק מיצה את עצמו, הגיע הזמן לשחרר את ביטן

ביטן חסכו לנו

האם בכלל ראוי להקדיש לדוד ביטן 100 מילים? אומר זאת כך, יונית: הנושא הוא לא האנקדוטה החולפת הקרויה ביטן, אלא העורכים והמפיקים של תוכניות האקטואליה ברדיו ובטלוויזיה. אני מבקש מכם, מפציר בכם, מתחנן: לא נמאס לכם? ביטן קונה אתכם באיזו פסאודו־אותנטיות של ברנש עילג שאפשר לעשות איתו צחוקים ולצפות לכותרת מלבבת, "שרי הליכוד הם פחדנים" למשל, השבוע. אבל האמת היא שהאיש הלא־מזיק־לכאורה הוא לא רק פחמימה ריקה ומיותרת. הוא טרול, שאוויש שבא להסיט את השיח הציבורי מהנושאים החשובים והבוערים לספין תורן, בדרך כלל ממוחזר, שנולד בבלפור. הטיעון הפתטי — "הוא קולו של ראש הממשלה" — לא מצדיק עשרות ראיונות ממוחזרים בשבוע. נער השליחויות מיצה את הגימיק. הגיע הזמן לשחרר אותו ולעבור לליצן הבא.

יואל אסתרון

דוד ביטן צילום: אוהד צויגנברג

נתניהו ובנט סינרגיה של חורבן

המתקפה המשולבת על הדמוקרטיה הישראלית גברה בתחילת השבוע: המפכ"ל, תאגיד השידור ועמותות השמאל חטפו, חוק הג'ובים וזה שמציע לא לחקור ראש ממשלה מכהן קודמו. ההסבר השגרתי הוא שראש הממשלה שורף את המועדון בגלל צרותיו האישיות. אבל בחסות הצרות האלה מלבלבים נפתלי בנט ואיילת שקד, שרי החינוך והמשפטים. אין מה לצפות מהם לגנות את נתניהו ולצאת להגנת הדמוקרטיה; הם הרי מפיקים מהצרות שלו רווח פוליטי ואידאולוגי, בקידום מואץ של ההדתה במרחב הציבורי וכרסום מואץ של הדמוקרטיה לטובת היהדות. המניעים של נתניהו והבית היהודי, אם כן, שונים, אבל הם מתלכדים לסינרגיה בדרך לשינוי פניה של

החברה הישראלית.

משה גורלי

נגב קרמיקה כולם אחראים

"יש לי חשד סביר שהרכישה של המפעל נעשתה שלא בתום לב, כדי מראש לסגור אותו ולעבור ליבוא", אמר השבוע ח"כ מאיר כהן בדיון בוועדת העבודה של הכנסת על סגירת מפעל נגב קרמיקה. העניין הוא שתום לב הוא לא המאפיין העיקרי של אף אחד מהצדדים בעסקה. כן, הרוכשים שקנו את המפעל לפני כחצי שנה הם פיננסיירים, מבחינתם זו עוד עסקה, אין להם עניין מיוחד בתעשייה. אבל גם הבנקים, שהעסקה נעשתה במסגרת הסדר איתם ותחת לחץ שלהם, לא נקיים, כי חיפשו למקסם את התמורה. וגם הוועד, גוף חזק שדואג לאנשיו אבל פחות לעובדיו ושלא נעמד על הרגליים האחוריות סביב המכירה. וגם הח"כים, שמתעוררים תמיד באיחור, עם ססמאות שמכוונות לכותרת ואפס מעקב אחר מצבם של המפעלים האלה לפני שהם נסגרים. תום לב? אולי אצל העובדים המפוטרים. אבל בטח גם הם כבר התפכחו.

גלית חמי

נגב קרמיקה צילום: בראל אפרים

שביט מאבד כדי להחזיק

בתחילת 2003, כשרמי שביט קנה מבית המשפט את המשביר לצרכן תמורת שקל אחד בלבד (וקיבל בתמורה חברה עם חובות של מאות מיליוני שקלים), הוא השווה את העסקה הזאת לעסקה אחרת מאותם ימים, זו שבה נוחי דנקנר קנה את אי.די.בי. "העסקה שלי, עם כל הצניעות, טובה יותר ובטוחה יותר", אמר. ממרחק של כמעט 15 שנה, שביט צדק. הוא עשה לא מעט טעויות בדרך, ויצא להרפתקאות מסוכנות, מיותרות ויקרות, שהביאו את המשביר לעברי פי פחת; הניסיון הכושל להקים רשת קמעונאות חדשה, למשל, או ההשקעה ההפסדית באופיס דיפו. אבל הגורל שלו שונה מזה של דנקנר לא משום שהוא אינו טועה, אלא משום שהוא יודע להכיר בטעויות שלו, לשים את האגו הגדול בצד ולהכניס למשביר משקיעים בלי לגבות מהם מחיר מופקע, פשוט כי צריך. עכשיו הוא עושה את זה במכירת ניו־פארם שלו לשופרסל, ומוכיח שוב שכדאי לאבד חייל כדי לזכות במלכה. או במקרה שלו, לאבד חטיבה שלמה כדי לשמור על הממלכה.

יניב רחימי

סלינגר במלחמת עצמאות

לפני כשנה אגף שוק ההון התנתק ממשרד האוצר, בראשות משה כחלון, וקיבל עצמאות כ"רשות שוק ההון, ביטוח וחיסכון", בראשות דורית סלינגר. עכשיו מגיע המבחן האמיתי, שילמד אם יש בעצמאות הזאת ממש או שהיא בעיקר גימיק, שבפועל השאיר את סלינגר תחת האוצר. המבחן הזה מתרחש בשתי חזיתות. באחת, סלינגר קבעה שהביטוחים הסיעודיים הקבוצתיים לא יחודשו, ואילו כחלון, בלחץ ההסתדרות, רומז שאולי כן. באחרת, סלינגר מעוניינת לחדש הוראת שעה שמגבילה כפילות בדמי הניהול של הפנסיה, ואישור החידוש בוועדת הכספים תלוי ברוח גבית של כחלון, מול הלחץ של קרנות השקעה גדולות שמרוויחות מדמי הניהול האלה (השבוע אחת הקרנות המובילות בעולם הפעילה לוביסטים כדי ללחוץ על הממונה המקומית). היכולת של סלינגר לעמוד מול הכוחות הפוליטיים והכלכליים היא שתעצב את צביונה האמיתי של רשות שוק ההון מכאן והלאה.

רחלי בינדמן

דורית סלינגר צילום: אלעד גרשגורן

הדור הבא מלחיץ את הענקיות

אמזון השיקה השבוע שירות קניות מיוחד לבני 17-13, ופייסבוק קנתה את TBH, אפליקציית מסרונים אנונימיים בת שלושה חודשים שזכתה לפופולריות בקרב הנוער. המטרה היא אחת: להצליח ללכוד את שכבת הגיל הזאת, המהירה והלא מספיק בהירה לענקיות הטכנולוגיה, שמנהליהן הצעירים כבר מרגישים זקנים, מביטים מודאגים בשיעורי השימוש הנמוכים של צעירים בשירותים שלהן. אבל כל אחת משתי החברות מנהלת את המלחמה אחרת. כיוון שבני נוער, מטבעם, מחפשים משהו אחר, רחוק מעולמם של הוריהם, פייסבוק מחפשת אלטרנטיבה באמצעות קניית כל מה שמסתמן כמתחרה אפשרי. אמזון, לעומתה, מנסה להתאים את המוצר שלה לצעירים. ככה זה כשפייסבוק עלולה לגסוס עם עלייתה של רשת חברתית חדשה ששלושה צעירים מתכננים כרגע בגראז' כלשהו, ואילו כדי להחליף את אמזון צריך אופרציה שתעלה מיליארדים. איומים שונים מחייבים אסטרטגיות שונות.

הגר רבט

יום שני השחור רק היסטוריה?

ביום שלישי, כמו כמעט בכל יום, דונלד טראמפ צייץ עדכון מהבורסה, שמאז בחירתו לנשיאות נמצאת בעלייה מתמדת. אבל בעוד הוא מתגאה בהישג לא־שלו, משקיעים אחרים, ותיקים לא פחות ממנו, נתקפים פיק ברכיים. השבוע מציינים בוול סטריט 30 שנה ל"יום שני השחור", שבו מדד דאו ג'ונס התרסק בכמעט 23% ביום אחד. האמריקאים אוהבים השוואות היסטוריות, נוהגים לבדוק אם הגרפים של היום מתלבשים על אלה של אז, כשברקע להקת מומחים תורנים מסבירה למה המצב כיום דומה מאוד למצב ערב המשבר ההוא, או משבר אחר מן העבר, והנה אנחנו רגע לפני המפולת הגדולה בהיסטוריה. יכול להיות שזה נכון. ויכול להיות שלא: נתוני הכלכלה האמריקאית טובים, ומדד הפחד של וול סטריט בשפל היסטורי. בין מנבאי השחורות לחוגגים, מי צודק? רק מי שמבין שאף אחד לא באמת יודע.

סופי שולמן

צילום: רויטרס

קורץ חמוד, אבל

סבסטיאן קורץ (31), קנצלר אוסטריה החדש והמנהיג הצעיר בעולם, גר בשכונה הווינאית שבה גדל, בדירה קטנה עם חברתו. הוא אוהב לעשות סלפי ויכול להקדיש לעניין שעתיים שלמות. אף שעד השנה היה שר החוץ הצעיר בעולם, הוא טס במחלקת תיירים, לא אוהב עניבות ומעדיף לעבוד בעמידה ליד שולחן הכתיבה שלו. עד כאן הקטע החמוד. כי קורץ לא ניצח בזכות הסלפי, אלא בגלל גישת ה"אוסטריה תחילה" והקריאה לעצור הגירה של פליטים לאוסטריה. מתברר שמסרים קשים יכולים לכבוש כשהם באים מפוליטיקאי וולגרי ש"אומר את כל האמת בפנים", ומפוליטיקאי חביב שנערץ על צעירים. זה לא המדיום, זה המסר.

תמר טוניק