הפיטורים בנגב קרמיקה: בריונות או צעד בלתי נמנע

לפני כחצי שנה נערך מכרז מהיר למכירת נגב קרמיקה. בעלת השליטה אפריקה ישראל והבנקים חיפשו גורם שייקח בעלות על החברה ועל החוב שלה - 700 מיליון שקל. שישה גופים התעניינו. רובם לא רצו את המפעל. אחד מהם סיפר ל"כלכליסט" אז כי הוא הגיע למפעל ונדהם ממכוניות הוולבו והלקסוס היוקרתיות שבחניית העובדים. הוא סיפר על ועד עובדים חזק ועל מלחמה שמחכה לרוכש כדי להתמודד עם מפעל מפסיד, שמשלם שכר מהגבוהים במרחב הנגב, ועם עתיד מעורפל לאור מחירי היבוא היורדים. אותו רוכש, כמו ארבעה אחרים, נסוג בסופו של דבר.

עד 2011 היה המפעל של נגב בירוחם מיושן, אבל התאים להיקף הביקוש המקומי. באותה שנה החליטה אפריקה תעשיות, שנוהלה על ידי אברהם נובוגרוצקי ונשלטה על ידי לב לבייב, להקים מפעל חדש, ליד הישן. אבי מוטולה, שניהל אז את נגב, הוביל והגה את הפרויקט של מפעל מהחדישים בעולם לייצור אריחי גרניט פורצלן, שכלל ארבעה קווי ייצור ושני תנורים חדשים לייצור אריחים.

נובוגרוצקי טען שיש למפעל הצדקה כלכלית חזקה, אך המציאות היתה שונה. עלות ההשקעה הגיעה ל־200 מיליון שקל, ובהמשך עלתה ל־400 מיליון שקל, כולל 30 מיליון שקל בסיוע ממרכז ההשקעות של משרד הכלכלה. למעשה, ההשקעה ריסקה את נגב ואת החברה־האם אפריקה תעשיות. החלום לייצא מהמפעל לארה"ב באמצעות הסכם שיווק עם חברת אולימפיה לא התגשם, ונגב נתקעה עם מפעל בעל כושר ייצור אדיר וללא ביקוש לתוצרת.

ב־2015 סגר עומרי לוטן, שנכנס לתפקיד המנכ"ל, שני קווי ייצור ואחד מהתנורים. מוטולה פוטר, ולאחר מכן נעצר על ידי רשות ניירות ערך בעקבות חשד לאי־סדרים כספיים והוגשה נגדו תלונה מאוחרת על היעלמותם של 50 מיליון שקל מהחברה.

120 העובדים הקבועים של המפעל המשיכו להשתכר שכר גבוה, בעלות חודשית ממוצעת של 16 אלף שקל - גבוה בהרבה מהשכר שמאפיין מפעלי ייצור באזור. עלות שכרו החודשית של מנהל קו ייצור במפעל מגיעה ל־25–30 אלף שקל.

עם ששת המתמודדים על רכישת החברה נמנו שני משקיעים אסטרטגיים: חמת, שבשליטת יואב גולן, ואיש העסקים יעקב בכרך, שייסד ומכר את חברת אלקטרודות זיקה. הסיכוי שלהם להבריא את המפעל היה גדול יותר מזה של הגופים הפיננסיים, אבל הבנקים, בראשות הפועלים, נתנו רוח גבית לקבוצה של ויולה קרדיט ויריב לרנר. זו הזרימה 50 מיליון שקל כהלוואת בעלים, עם התחייבות להזרים בתנאים מסוימים 25 מיליון שקל נוספים, שכנראה לא יוזרמו, וגם להישאר עם חוב של 263 מיליון שקל של החברה. 429 מיליון שקל נוספים יועברו לחברה־האם אפריקה תעשיות, ולמעשה יימחקו כחוב על ידי הבנקים.

עובדי נגב קרמיקה, ביום שישי צילום: הרצל יוסף

בעלי השליטה לא מהתחום

הקבוצה של ויולה קרדיט ולרנר שומרת על חשאיות בנוגע להיקפי האחזקה של כל גוף במפעל. נתונים שהגיעו ל"כלכליסט" מצביעים על כך ש־50% מהמניות מוחזקות על ידי ויולה קרדיט, המנוהלת על ידי רותי שמחה, וכ־38% מוחזקים על ידי לרנר וקבוצת שותפים, שפרטיהם לא נחשפים אך אחד מהם הוא הפרסומאי איל חומסקי, שמשרד הפרסום שלו עובד עם נגב. רואה החשבון אודי אמיר, שהיה מנכ"ל קבוצת האחזקות של צביקה בארינבוים, וורלדגרופ, מחזיק ב־12% הנוספים. מאז הרכישה הספיקו הרוכשים לסגור את חנויות סופר קרמיק (המותג הזול של החברה) ולקצץ כ־70 עובדים בהליך התייעלות בחברה, שהמפעל מהווה 15% מהמחזור שלה.

מקרב בעלי המניות, שכולם חסרי רקע בתחום, לרנר הוא האיש החזק והדומיננטי בנגב, ומוביל גם את הטיפול במפעל. אחד מתפקידיו הקודמים היה מנכ"ל קווינקו, חברת האחזקות של יגאל זילכה, שמחזיקה בבתי קזינו ברחבי העולם. משם הוא עבר להבריא את חברת נטלי, שמספקת שירותי רפואה, ורשם בה הצלחה. הוא מינה כמנכ"ל נגב את אורי גלבוע, שהיה מנהל חטיבת כלי הרכב הפרטיים בקבוצת מאיר, יבואנית וולבו והונדה, ומנכ"ל ג'יימס ריצ'רדסון, זכייניות חנויות הדיוטי פרי. ויולה קרדיט רשמה באחרונה אקזיט מרשים בחברת טליט, רגע לפני קריסתה.

לרנר וגלבוע גייסו את דגנית ורד מאינטל כיועצת להליך התייעלות בנגב ומינו את מאיר שמעון למנכ"ל המפעל. אבל הסביבה העסקית לא שיחקה לידיהם, ופרויקט מחיר למשתכן הוריד עוד יותר את המחירים בענף. כושר הייצור של המפעל, שעומד על 5 מיליון מ"ר של אריחים בשנה, לא מנוצל – וכיום מייצרים בו רק 1.5–1.7 מיליון אריחים בשנה.

לפני החגים הציגה ההנהלה להסתדרות ולוועד העובדים במפעל תוכנית התייעלות שכללה פיטורי 40 עובדים וקיצוץ שכר רוחבי של כ־20%, תוך ביטול משמרת הלילה והשארת שתי משמרות עבודה יומיות בלבד. בהנהלה טוענים שהתוכנית לא אמורה להפוך את המפעל לרווחי, אלא לאפשר לו לחיות עם תוצאות סבירות. לפי ההנהלה, התוכנית התקבלה בגיחוך – ולכן לא היתה להם ברירה אלא להודיע על הסגירה.

בסביבת העובדים טוענים כי החברה מעדיפה בתוכנית שלה יבוא על פני ייצור ומקטינה עוד יותר את הייצור במפעל, מה שמגדיל את ההפסדים, וכי לא ברור כיצד יגיב השוק לקרמיקה שכולה תוצרת חוץ, בעיקר מסין או מטורקיה. בסביבת העובדים אומרים כי ההלם של העובדים שהגיעו למשמרת הבוקר ביום שישי שאחרי החג היה מוחלט כשראו את המאבטחים מונעים מהם כניסה וקיבלו הודעות על זימון לשימוע ופיטורים. לטענתם, ההנהלה נהגה בבריונות.

להתחיל לשרת את החוב

ההליך הסגירה כולו צפוי לעלות לנגב עשרות מיליוני שקלים. המפעל פועל על קרקע ומבנה של חברת מבני תעשייה, שצפויה לחלט ערבות של 10 מיליון שקל על דמי השכירות (8 מיליון שקל בשנה). בנוסף יש מלאי בהיקף של כ־30 מיליון שקל וחוב עם שעבוד על המכונות, שנרכשו מיצרן איטלקי.

ויולה ולרנר הגיעו כדי להרוויח, ובקרוב יהיה עליהם להתחיל לשרת את הריבית על החוב של 263 מיליון שקל, ומכאן הלחץ להתייעלות מהירה.

אף שניתן להבין את הרצון להימנע מהפסדים ולייעל מפעל כושל, התחושה היא שויולה ולרנר נהגו בחיפזון, וכי תקופה של חמישה חודשים איננה סבירה כדי להחליט על סגירת המפעל המרכזי של נגב, שאותו רכשו. אף שנראה שההחלטה היא סופית, בלי ניסיון נוסף להגיע להבנות עם העובדים, גם אם הם נהגו באטימות וחוסר הבנה של המצב עד היום, בעלי השליטה הטריים יתקשו לקבל תמיכה ציבורית למהלך. עם זאת, כרגע התהליך עובר בשקט יחסי, הרבה יותר שקט מאשר אם זהבית כהן וקרן איפקס היו רוכשים את נגב קרמיקה ומובילים את הסגירה.