אמי, שעסקה בבריאות הציבור, כיוונה אותי לשירות הציבורי: "המדינה טרם גמרה להיבנות"
אליקים רובינשטיין, המשנה לנשיאת בית המשפט העליון בדימוס, בן 70, נשוי ואב לארבע, גר בירושלים
"נולדתי ב־1947 למרדכי ושפרה, וגדלתי בתל אביב ובגבעתיים. אבי נולד בבלארוס, בעיירה לנין, שהיתה בשליטה פולנית. הוא גויס לצבא הפולני, נפל בשבי הרוסי ולבסוף הגיע לארץ ב־1943, כניצול שואה. משפחתו נרצחה בבורות הריגה.
"אמי גדלה ברוסיה, באזור ששייך כיום לאוקראינה, ועלתה כילדה בעלייה השלישית, ב־1922. את אבי פגשה באמצעות חברים בקפה נוגה בתל אביב. הוא קנה את לבה כשציטט את שירי ביאליק הארוכים בעל פה, והם התחתנו ב־1945.
"אמא למדה סיעוד באוניברסיטה האמריקאית בביירות, ובמלחמת העצמאות התנדבה בבית החולים שהוקם אז בתל השומר, וטיפלה גם באריק שרון. בשנים הראשונות לכהונתי כיועץ המשפטי לממשלה שרון היה שר בממשלת נתניהו, וכשפסלתי מינוי שעליו החליט הוא אמר בישיבת הממשלה: 'אני סולח לו כי אמו טיפלה בי כל כך יפה בתש"ח'.
1957. אליקים רובינשטיין בן ה־10 עם הוריו מרדכי ושפרה ואחיו אבי (7), בביתם בגבעתיים "בהמשך היתה אמי אחראית לשירות הרפואי־סוציאלי בבתי החולים העירוניים בתל אביב. אמא גם עודדה אותי תמיד ללכת לשירות הציבורי כי 'המדינה טרם גמרה להיבנות'.
"אבי היה גזבר המועצה המקומית גבעתיים ואחר כך יועץ המס של התאחדות האיכרים. היה לו חוש הומור משובח: כשאורחים נשארו אצלנו עד שעה מאוחרת מדי הוא היה קם, מתחיל לעשות מתיחות ואומר: 'עשר דקות לפני השינה אני מתעמל'. כולם הבינו את הרמז, ואף אחד לא נעלב.
"על השואה אבי נמנע מלדבר. בצוואה רוחנית שכתב לנו 20 שנה לפני מותו, הסביר: 'לא רציתי להכביד על נשמותיכם הרכות, אתם כבר גדלים במדינה יהודית ריבונית'.
"אבא חינך אותי על ברכי הציונות הדתית המתונה, כאיש של פשרה, ואמא היתה מפא"יניקית שעברה מהפך - הניצחון במלחמת ששת הימים נתן לה דחיפה אידאולוגית חזקה ימינה.
"שניהם היו אנשי חסד. הבית היה מלא אנשים סובלים, ניצולי שואה שביקשו מהוריי, שהכירו את הרשויות ומבוכי הביורוקרטיה, סיוע בהשגת עבודה ודיור. אני זוכר בר מצווה שערכנו בביתנו ובבית הכנסת לבנה של ניצולת שואה מיפו שאמי טיפלה בה, כשהוריי הזמינו חברים וביקשו שיביאו מתנות. גם כשאבי קיבל התקף לב ומת, בגיל 75, זה היה כשעלה בקיץ במדרגות לקומה הרביעית, בדרכו לסייע לאדם לפני פיטורים. אחי אבי מתנדב בהוספיס תל השומר, מנגן לחולים. וגם בתי שרי, שנפטרה לפני שנה, היתה לוחמת צדק ועסקה בפליטים.
"על המצבה של אמי חרות המשפט מספר ישעיהו, שהיא עצמה ביקשה לחרות על מצבת סבתי: 'הלוא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית כי תראה עירום וכיסיתו ומבשרך לא תתעלם'. המשפט מלווה אותי, והשתמשתי בו בחוות דעת ובפסיקות".
