מדוע המדינה מתערבת במכרזי תשתיות גם כשהיא לא משקיעה בהם מכספה?

במכרזי תשתית גדולים שמפרסמת המדינה בשיטת ה-PFI/BOT, נהוג כי לאחר בחירת הזוכה מתחיל שלב הסגירה הפיננסית.

במסגרת שלב זה משלים היזם את כל ההסכמים הדרושים לביצוע הפרויקט, וביניהם הסכמי המימון. לפי תנאי המכרזים האלה, הסכמי המימון כפופים לאישור המדינה, אולם מכיוון שהיזם והגורמים המממנים הם אלה שמסכנים את מקורותיהם הכספיים - לא ברור מדוע נדרש אישור המדינה להסכמי המימון. מה גם, שהמדינה בכלל לא מהווה צד בהסכמים אלה.

אם כך, מדוע לדעת המדינה יש צורך באישורה?

כביש 6 (ארכיון) צילום: אורן אגמון

לפי התנאים הנהוגים בהסכמי הזכיון לפי מכרזי ה-BOT/PFI, מתחייבת המדינה כי בנסיבות מסוימות - היא זו שתפרע את החוב של הזכיין לגורמים המממנים. למשל, במקרה של פקיעת ההסכם עקב הפרת הזכיין.

מובן כי בנסיבות אלה המדינה לא מוכנה לפצות את הזכיין על השקעתו. לכן, המדינה מעוניינת שהסכמי המימון יבהירו כי עלויות הנובעות מהחוב של הזכיין לבעלי מניותיו, לא יגולגלו בשום מקרה על החוב של הזכיין לגורמים המממנים.

בנוסף, לפי תנאי הסכם הזכיון, באותם מקרים שבהם המדינה פורעת את החוב של הזכיין לגורמים המממנים, היא לא נושאת בריביות פיגורים שצבר הזכיין.

המדינה מוכנה להגן, בנסיבות מסוימות, על ריבית סבירה, ולא על ריבית פיגורים. ואולם, לעיתים, הסכמי המימון כוללים ריביות בשיעורים שונים, אשר כל אחת משקפת סיכון אחר.

בפרויקט מסוים נקבעה אחת מהריביות בשיעור גבוה, המבטא סיכון הדומה לסיכון של ריבית פיגורים. המדינה הבהירה כי יש להתייחס אל אותה ריבית גבוהה כאל ריבית פיגורים, אשר איננה "מוגנת" על ידי המדינה, אפילו שאותה ריבית לא כונתה "ריבית פיגורים".

בנוסף, למדינה עניין גם בסעיפים העלולים לפגוע בפרויקט, אפילו אם הם לא פוגעים ב"כיס" שלה במישרין.

למשל, בהסכמי המימון נהוג לקבוע התניות שונות ביחס למצב הפרויקט בשלב ההקמה שלו. במקרה שבנקודת זמן מסוימת צפוי בפרויקט איזשהו כשל המעמיד בסיכון את יכולת היזם לפרוע את חובו לגורמים המממנים, אזי הגורם המממן אינו מחויב להמשיך להעמיד מימון לאותו פרויקט.

בפרויקט מסוים דרש הגורם המממן לקבוע התנייה פיננסית מסוימת אשר, לדעת המדינה, היתה מפריעה להתנהלות הפרויקט, משום שהיא היתה חושפת את הזכיין ל"סגירת הברז" מצד הגורם המממן בכל נקודת זמן, אפילו אם הפרויקט אינו צפוי לכשלון. לפיכך, סירבה המדינה באותו מקרה לאשר דרישה זו.

דוגמא נוספת הן טעויות שונות שמוצאת המדינה בהסכמי המימון. כך, בפרויקט מסוים מצאה המדינה שגיאה בנוסחת החישוב של יחסי הכיסוי.

כתוצאה מכך, היתה עלולה להתקבל, בנסיבות מסוימות, תוצאה שגויה המביאה את הפרויקט למצב של הפרה, אף בנסיבות שבהן מבחינה מהותית אין שום בעיה.

טעויות מסוג זה פועלות לעתים לטובת הגורם המממן ולעיתים לטובת היזם, אך בדרך כלל אינן פועלות לטובת הפרויקט עצמו. לכן המדינה דרשה כי טעות זו תתוקן.

שתי הדוגמאות האחרונות ממחישות כי המדינה בחנה את הסכמי המימון מזווית רחבה של טובת הפרויקט, ולא רק דרך "החור שבגרוש".

ראוי לציין כי יש גם שיקולים כבדי משקל נגד הכפפת הסכמי המימון לאישור המדינה, ובעיקר בגלל שניתן לפתור חלק גדול מהסוגיות שמטרידות את המדינה באמצעות הוראות שונות בהסכם הזכיון.

אולם, בשלב זה עדיין שומרת המדינה בידה את הסמכות לאשר את הסכמי המימון, על מנת להבטיח שחלוקת הסיכונים שתיקבע בהם תשרת את טובת הפרויקטים, ולא רק את מאזן הכוחות שבין היזמים לבין הגורמים המממנים.