בנק אגוד בכלל לא ידע שהוא חשוב

1. החשש: המיזוג הוא מדרון חלקלק

בשבועות האחרונים מגלה בנק אגוד שעל כתפיו מונחת התחרות במערכת הבנקאות בישראל. הוא הגוף שמיועד לפרק את הדואופול של בנק הפועלים ובנק לאומי. והוא אפילו לא ידע שהוא כזה.

הכל התחיל כשבנק מזרחי טפחות הביע התעניינות ברכישת אגוד שנמצא זמן רב על המדף. בנק ישראל תמך במיזוג משום שהוא יעזור למזרחי טפחות לצמצם את הפער מול שני הבנקים הגדולים. ההתנגדות למיזוג מגיעה מכיוונו של שר הכלכלה אלי כהן. התנגדותו נשענת על תיאוריות כלכליות קלאסיות — יותר שחקנים שווה יותר תחרות, התחרות מגיעה מגופים קטנים וכו'.

שר הכלכלה אלי כהן צילום: אוראל כהן

לאורך השנים מנסים קובעי המדיניות להגדיל את מספר השחקנים במערכת, ולשם כך חשבו על מספר רב של רעיונות — לתת רישיון לבנק הדואר, להקים בנק אינטרנטי ולפתות בנקים זרים לפעול בתחום הקמעונאי בישראל. הקימו גם ועדה מיוחדת להגברת התחרות במערכת הבנקאית. והנה, בנק ישראל תומך בהוצאת מתחרה מהשוק. אגוד הוא אמנם בנק קטן וחסר משמעות, אבל זה עדיין לא נראה טוב. שר הכלכלה לא חושב שאגוד קריטי לתחרות במערכת הבנקאית, אלא חושש מכך שהמיזוג בינו לבין מזרחי טפחות הוא מדרון חלקלק שיוביל לאישור מיזוגים נוספים בין שבעת הבנקים שנותרו, עד שלבסוף יהיו כאן שלוש קבוצות בנקאיות ענקיות.

המצב הזה אינו רצוי. אבל קשה מאוד לראות כיצד החשש הזה הופך למציאות, משום שבנק ישראל סבור שכל מיזוג בין שניים מהשחקנים הבאים — בנק דיסקונט, מזרחי טפחות והבנק הבינלאומי — שייעשה באופן כזה שיפחית את מספר הקבוצות הבנקאיות הגדולות בישראל מחמש לארבע, יוביל בהכרח לחוסר יציבות של השחקן הרביעי בגודלו, משום שהמיזוג יבוא על חשבונו ולא על חשבון בנק הפועלים ובנק לאומי. אולי בנק ישראל אינו נלחם בשיניים על הגברת התחרות במערכת הבנקאית, אבל קשה לראות אותו מוביל את המערכת למצב שבו ייווצר חשש ליציבות של בנק.

2. בסופו של דבר זה עניין של תן וקח

ישנה מתכונת אחת שבה המיזוג בין אגוד למזרחי טפחות יקבל את אישורו של שר הכלכלה — מזרחי טפחות ירכוש את גרעין השליטה באגוד, אך אגוד יישאר חברה ציבורית. במקרה כזה מעורבותו של מזרחי טפחות באגוד תהיה מוגבלת. כוונת כהן היא שמזרחי טפחות ואגוד יפעלו במתווה זה עד ששתי חברות כרטיסי האשראי — ישראכרט ולאומי קארד — יופרדו מהבנקים השולטים בהן (הפועלים ולאומי בהתאמה) ויקבלו רישיון לפעול כבנקים. תרחיש זה יעלה את מספר הבנקים בישראל לתשעה, ואז ניתן יהיה לוותר על מתחרה אחד ולאפשר למזרחי טפחות לבלוע את אגוד בשלמותו. במילים אחרות, כהן מבקש לרקום את הדיל הבא עם בנק ישראל: מיזוג מזרחי טפחות ואגוד בתמורה לזירוז מתן רישיונות בנק ללאומי קארד ולישראכרט.

קשה לראות כיצד מתווה כזה יגרום למזרחי טפחות להיות מרוצה. לנגד עיניו עומדת רכישת בנק שיוטמע בתוכו. ספק רב אם למזרחי טפחות תהיה הסבלנות הנדרשת להמתין עם ביצוע הסינרגיות שרכישת אגוד מזמנת לו עד ששתי חברות כרטיסי האשראי יהפכו לבנקים.

3. לא לפספס את התחרות האמיתית

הרעיון של שר הכלכלה מפספס בנוגע לקריאת מפת התחרות. כשרשות ההגבלים העסקיים ניגשת לבחון את מידת הפגיעה בתחרות שיגרור מיזוג בין חברות, היא מגדירה את השוק הרלבנטי ואת המתחרים בו. פעם התשובה בנוגע לבנקים היתה פשוטה — השוק הוא שוק הבנקאות והשחקנים שעלולים להיפגע הם המתחרים בשוק זה. לאור

השינויים במערכת הפיננסית, התשובה כיום מורכבת יותר: בנוגע לחשבונות עו"ש ולפיקדונות, אכן רק הבנקים נמצאים בשוק, אך בשוק העברות הכספים ישנה תחרות מצד מיזמי פינטק, ובשוק האשראי ישנה תחרות מצד גופים מוסדיים והלוואות עמיתים (P2P). כשמפנים את המבט לעתיד, התמונה נעשית סבוכה יותר. הבנקים של העתיד לא יהיו הבנקים שאנחנו מכירים. הם יאחזו רק בחלק מהפעילויות שבהן מחזיקים הבנקים כיום ויתמחו בדברים ספציפיים. האם הגדלת מספר הבנקים באמצעות הפיכת חברות כרטיסי האשראי לבנקים שרק מעניקים אשראי ולא עוסקים בפיקדונות (כפי שמסתמן שיהיה) מאפשרת לוותר על אגוד? כדי לענות על כך בחיוב יש להניח כי הפעילות החשובה שלו היא מתן אשראי — תחום שבו כיום התחרות רבה.

מה ששר הכלכלה מפספס במלחמה שלו מול בנק ישראל היא המתחרים הקיימים שבנק ישראל לא אוהב — הגופים המוסדיים. הנה דוגמה מחו"ל: ב־2016 חל מפנה בשוק המשכנתאות ההולנדי. הגופים המוסדיים הקימו סוכנויות למשכנתאות, חברו לקרנות והחלו להתחרות בבנקים. כתוצאה מכך נתח השוק של הבנקים במשכנתאות חדשות ירד לראשונה בשנה זו מתחת ל־50%.

באותה העת החליט בנק ישראל, בגיבוי של האוצר, שהבנקים והמוסדיים הם לא מתחרים, אלא שותפים. כשהמוסדיים נכנסו לתחום המשכנתאות דרך רכישת הלוואות מהבנקים, הריבית עלתה, כי הבנקים והמוסדיים צריכים להתחלק בה, והמשכנתאות עברו לתיקי הפנסיה של הציבור, ללא תחרות מול הבנקים. כלומר, כהן משקיע מאמצים רבים בהגנה על בנק די זניח עד שהוא מפספס את התחרות האמיתית, שמגיעה ממקום אחר.